ערבות, החיוב והמצוה

הערב למלוה בעד הלוואה לחבירו שזקוק להלוואה, מקיים בזה 'והחזקת בו' וזה בכלל מצות גמילות חסדים[1], ואם יתחייב לשלם בפועל מוטלת עליו מצות פריעת חוב[2].אבל יש להתרחק מלהיות ערב אם יבוא מזה לידי הפסד, ובפרט אם הוא תלמיד חכם חייב ליזהר שלא יבוא לידי מידה זו, ושמא יגרם מזה חשש חילול השם[3].  

סוגי ערב

ישנם שלושה סוגי ערב: 'ערב סתם', 'ערב קבלן' ו'ערב שלוף דוץ'.

'ערב סתם' מקבל אחריות לשלם החוב רק לאחר שהמלוה יתבע את הלוה ואינו משלם[4], 'ערב קבלן' מקבל אחריות לשלם החוב אפילו אם המלוה יבחר לתבוע ממנו תחילה[5], 'ערב שלוף דוץ' פוטר את הלוה מכל חיוב למלוה והמלוה יתבע רק ממנו[6].

קבלת ערבות

ערב שמצוה למלוה להלוות ללוה, נשתעבד מחמת צוויו בנתינת ההלואה ללוה בחומר הערבות שקיבל על עצמו, שהרי המלוה הוציא המעות על פיו. לפיכך, מלוה שנתן מעות ורק לאחר מכן אומר הערב למלוה שהוא מתחייב בערבות, לא נתחייב כלום, שהרי לא על פיו הוציא מעות להלוותו[7]. ברם, אם הערב קיבל קנין לחייב עצמו חיובי ערבות לאחר מתן מעות, מתחייב בכך[8].

קבלת ערבות בלשון מוכח

הערב מתחייב אם אומר או כותב למלוה לשון שמשמעותה הוראה ברורה א) שמתחייב לשלם ב)  באיזה חומר ערבות מחייב עצמו. לפיכך, כשאומר לו הלוהו - ואני ערב, משמעות לשון 'ואני ערב' הוא שמתחייב לשלם, ומקבל בזה חיובי ערב סתם אם הלוה לא ישלם. ברם המקבל להיות ערב קבלן שחיובו לשלם אם המלוה יתבענו תחילה,  צריך שיאמר למלוה לשון שמשמעותו כאילו קבל הערב המעות מיד המלוה ונתנו ללוה, כגון שאומר 'תן לו ואני נותן לך', ואזי ובזה מתחייב לשלם למלוה כשיתבענו[9].

הוראה להלוות

יש שכתב שבכל סוג ערבות מלבד ההתחייבות הברורה לשלם למלוה, חייב הערב לומר למלוה הוראה ברורה להלוות לפלוני. לפיכך, לא די במה שאומר 'אני ערב' רק צריך שיאמר 'הלוהו', ולא יאמר בסתם שהוא ערב למי שילונו אלא יציין למי ילוה[10], ויש שכתבו שדי אם אומר 'אני ערב' והערבות חלה מבלי שיציין למי ילוה[11].

כל לשון שאומר הערב חייב להיות ברור שמקבל על עצמו חיובי ערב לשלם ואינו ניתן לפירוש אחר, ולולי זה אינו מתחייב בכך, שהמוציא מחבירו עליו הראיה[12]. יש שכתב דוגמא לכך, במי שאמר למלוה 'אני ערב לך' ולא פירש לומר 'הלווהו ואני ערב לך', שאפשר שלא נתכוון להיות ערב לשלם הממון רק ערב לעשות איזה פעולה למען התשלום, וכדומה לא מתחייב[13]. יש שכתב, שמלוה ששואל 'אם אני מלוה לפלוני האם תהיה ערב', והערב משיב 'הן', מתחייב הערב[14].

האומר למלוה שילוה לפלוני כי איש 'בטוח' הוא (איש אמין), אין זה לשון קבלת ערבות שמתחייב לשלם אם התברר שאינו איש בטוח[15]. כמו כן אם לא ערב לממון שהלוהו אלא רק אמר שערב לגופו של הלוה, כגון שאמר למלוה כל זמן שתתבענו אביא את הלוה, לא נעשה ערב על ההלואה אלא הבטיח לעשות פעולה[16].

נראה, שלשונות המקובלים בחוזים כהתחייבות לערבות, ואינם מתאימים לדרישות ההלכה שייך בזה הכלל 'דורשים לשון הדיוט' ומתחשבים בכוונת המלוה והערב, לפרש זאת באופן המועיל[17].

חסרון אסמכתא בערב

המקבל ערבות על הלואה היא אסמכתא, דהיינו קנין בלי גמירת דעת שלם, ומפני שאינו מתחייב בלב שלם אין תוקף לערבות לולי ה'הנאה', השביעות רצון שהמלוה מאמינו ומוציא ממעותיו על פיו[1].

ביאור האסמכתא

בביאור האסמכתא וה'הנאה' בערבות,  כתבו הראשונים פירושים שונים, כפי שיבואר:

רשב"ם מפרש שהאסמכתא היא שהערב סבור שהלוה ישלם ומפני זה אינו מתחייב בלב שלם[2]. לדבריו, הצורך ב'הנאה' היא לסלק את החיסרון שלא גמר להתחייב בלב שלם, ואכן ההנאה שהמלוה מוציא מעות על פיו בשליחות הערב מסלקת חסרון זה, והערב משתעבד בלב שלם[3]. לדעת הרמב"ם[4] מוכח מדין ערב שאפשר להתחייב לחבירו (בדיבור של אתם עדי או שטר) מבלי שיקבל תמורה כל שהיא בעד ההתחייבות שהרי מטרת הנאה בערב אינה לקבל תמורה בעד שמחייב עצמו כערב, אלא לסלק האסמכתא שלא גמר להתחייב בלב שלם[5].

יש שכתב שהערבות היא אסמכתא מפני שנעשית 'דרך גיזום לחייב עצמו במה שאין ההנאה מגיע לידו'[6], ולפי זה מטרת ההנאה היא שיגיע דבר שווי מהמלוה לידו של הערב, ואכן במה שהמלוה מוציא מעות על פיו כאילו הגיעו מעות ההלואה לידו של הערב, וזוהי קבלת תמורה בעד הבטחתו לחייב עצמו למלוה[7].

האסמכתא בקבלן

כפי שנתבאר בגליון הקודם, אחריות הערב סתם והערב קבלן חלוקים בדיניהם. אחריותו של 'ערב סתם' למלוה היא רק לאחר שתבע את הלוה ולא שילם[8], ואילו הערב קבלן מתחייב למלוה מבלי שיצטרך לפנות ללוה תחילה[9].

יש שכתבו שלסוברים שהאסמכתא בערב היא שסבור שהלוה ישלם, לא שייך טעם זה בערב קבלן שחייב עצמו למלוה בלי תנאי שיפנה תחילה ללוה, וחייב עצמו כאילו הלוה לו, ולדעתם אין בערב קבלן משום אסמכתא[10].

אבל יש שכתבו[11] שאף הערב קבלן יש בו משום אסמכתא, שאף הוא סבור שלא יצטרך לשלם תחילה, יען אף בהלואה עם ערב קבלן גובה המלוה תחילה מהלוה שיש לו נכסים ידועים, ולולי ההנאה שהמלוה מוציא מעות על פיו אינו מתחייב בלב שלם. וכן לסוברים שהערבות היא אסמכתא מפני הגיזום שמתחייב מבלי לקבל תמורה, גם חיוב הערב קבלן הוא גיזום לולי ההנאה שהמלוה מוציא מעות על פיו.

ערב שחוזר בו לפני נתינת מעות

המבטיח לחבירו לעשות דבר, ויש בהבטחה זו חסרון אסמכתא, מותר לו לכתחילה לחזור בו ואין בחזרתו  משום חסרון אמנה[12].

לפיכך, מותר לערב שהבטיח למלוה או לוה להיות ערב, לחזור בו לפני מתן מעות ללוה, שכל עוד לא נהנה ממה שהמלוה הוציא מעות על פיו, הבטחתו היא אסמכתא.

וכן מבואר מדברי הרמ"א שכותב שכל עוד לא נתן המלוה את מעות ההלואה, יכול הערב לחזור בו מהבטחתו להיות ערב, אפילו קנו מידו, ואין חילוק בין ערב סתם לערב קבלן[13].

ונראה שאף לפי הפוסקים שאין בחיוב הערב קבלן משום אסמכתא, הערב קבלן שחוזר בו מהבטחתו אין בו משום מחוסר אמנה, שהרי לפני נתינת המעות אף המלוה יכול לחזור בו[14].

בגליון הקודם[1] התבאר שהמקבל התחייבות ממונית לחבירו חייבת שתיעשה בגמירות דעת שלימה. באם המתחייב לא התכוון להתחייב בגמירות דעת שלימה זו 'אסמכתא', ואינה מחייבת. לפיכך, התחייבות של הערב למלוה היא 'אסמכתא' שהערב סבור שהלוה ישלם, ולולי ההנאה שיש לערב שהמלוה מוציא ממון על פיו לא היה מתחייב בגמירות שלימה.

ערבות על אסמכתא

בגדר האסמכתא שהערב מתחייב בשבילו בעד ההנאה, נחלקו הפוסקים האם המדובר שרק חיוב הערב הוא אסמכתא מטעם שנתבאר, אבל החיוב שהוא ערב עליו אינו אסמכתא, או אפילו אם החיוב שערב בעדו הוא 'אסמכתא' ולא נתחייב כלל.

ערבות על קנס

לדוגמא, השואל מחבירו חפץ, ואומר למשאיל 'אם לא אחזירנו לך עד זמן פלוני אתחייב בכו"כ דמים' והעמיד למשאיל ערב על כך. הקנס שהשואל קיבל על עצמו הוא אסמכתא מפני שסבור שיחזיר את החפץ בזמנו ולא יתחייב בקנס, אלא אם כן יאמר שמתחייב 'מעכשיו' שבזה מסלק את חסרון האסמכתא ומתחייב בקנס[2]. ונחלקו הפוסקים אם השואל לא אמר מעכשיו לסלק האסמכתא, האם הערב מחויב לשלם הקנס אע"פ שהשואל עצמו לא נתחייב.

יש שכתבו שהערב חייב רק על מה שהמתחייב חייב בו, ואינו חייב על מה שהמתחייב לא נתחייב בו, בדומה לכלל ש'ליכא לוה ליכא ערב'[3], אלא אם כן עשה הערב קנין המועיל לסלק האסמכתא בחיוב שלו ולא תלה חיובו בחיוב השואל דאז אינו חייב מטעם ערב אלא כשאר התחייבות שאדם משעבד עצמו במה שאינו חייב בו[4].

ויש שכתב שחיוב הערב הוא במה שזה הוציא מעות על פיו ומחמת זה חייב מדין ערב בלי קנין גם אם לא תלה חיובו בחיוב המתחייב, כי הכלל 'ליכא לוה ליכא ערב' נאמר רק במי שתלה חיובי ערב על מה שהלוה נתחייב בו בלבד, שאז אם המלוה מחל ללוה ונפטר הלוה מחיובו נפטר גם הערב מהחיוב כלפי המלוה, אבל אם הערב לא תלה חיובו בחיוב הערב נתחייב הערב גם אם לא נתחייב הלוה מעיקרא ובלבד שהמלוה הוציא מעות על פיו. אכן כל זה בתנאי שהערב לא התחייב יותר ממה שזה הוציא על פיו, אבל אם נתחייב על קנס אינו חייב מדין ערב וצריך קנין המועיל לחייב עצמו לכך. לפיכך אם הערב מחייב עצמו בשעת שאלה שאם השואל לא יחזיר בזמן, ישלם הערב את שווי החפץ למשאיל, והחפץ ישאיר ביד השואל, ואזי נתחייב מדין ערב בלי קנין על מה שהמשאיל הוציא מעות על פיו, שהרי החפץ ישאר ביד השואל[5].

אכן משמעות הרמ"א היא שחיוב הערב הוא אפילו אם נתחייב ערבות בעד קנס שהוא יותר ממה שזה הוציא מעות על פיו, כגון שואל שעשה תנאי להתחייב בקנס שחיוב זה הוא אסמכתא ולא חל מעיקרא נתחייב הערב בקנס זה אע"פ שהוא אסמכתא בעד הנאה שהמלוה מאמינו, כשאר ערבות שהאסמכתא אינה מגרעת חיובי הערב בגלל ההנאה שהמוציא ממון מאמינו[6].  

ערבות בסכום גדול מהחוב

על דרך זה נחלקו הפוסקים באם הערב התחייב יותר ממה ששוה הדבר שהוא ערב בשבילו, או סכום יותר מהחיוב שחייב זה שהוא ערב בשבילו, כגון האומר תן חפץ זה לפלוני בעד שישלם עשרה ואני ערב לך על העשרה, והחפץ שוה רק חמישה, או האומר למלוה תחזיר המשכון ללוה ואני ערב לך ביותר משווי המשכון. יש שכתבו שהערב מתחייב בכך הגם שהתחייבות זו דומה לאסמכתא, שאין האסמכתא מגרעת את חיוב הערב[7], ויש שכתבו שהערב חייב רק כפי חיוב של הלוה או כשווי המשכון[8].

התחייבות 'מדין ערב'

הערב חייב מפני שזה הוציא מעות על פיו. לפיכך, ראובן האומר לשמעון תן מנה ללוי ואני אשלם לך, נשתעבד לשמעון מפני שזה הוציא מעות על פיו, וחייב מ'דין ערב'[1]. כמו כן כל האומר לחבירו שיוציא מעות על פיו ומקבל אחריות שהמוציא מעות לא יפסיד מזה, חייב לפצות את המוציא מעות מ'דין ערב', כפי שיתבאר[2].

ערב לשלם לערב

וכן, לא רק אם זה הוציא מעות על פיו, אלא אף האומר לחבירו שיקבל להיות ערב למלוה על דמי הלואה או למוכר על דמי המקח, ויפצה אותו אם יצטרך לשלם למלוה או מוכר, חייב על מה שערב לו שלא יפסיד, בהנאה שזה האמין לו לקבל על עצמו חיובי ערב, הגם שבזה לא הוציא כעת מעות על פיו[3].

הערב השני מתחייב לערב הראשון בלי קנין בעת שנתחייב הערב הראשון חיובי ערב, דהיינו הן בעת מתן מעות ללוה או  מסירת המקח ללוקח, והן אם הערב הראשון נתחייב חיובי ערב בקנין לאחר מתן מעות[4].

דין זה שכיח אם הערב הראשון מקובל על המלוה ולא השני, אבל הראשון אינו מוכן לקבל חיובי ערבות מבלי שהשני יערוב לו שאם יצטרך לשלם, השני יפצה אותו.

ערב למלוה אם הערב הראשון לא ישלם

וכן אם הערב הראשון אינו מקובל על המלוה אלא אם כן יתחייב הערב השני שאם הערב הראשון לא ישלם, יפצה השני את המלוה, מתחייב הערב השני בלי קנין[5]. המדובר אפילו אם הערב הראשון משתעבד לאחר מתן מעות בקנין, משתעבד השני למלוה בלי קנין כי השעבוד שהראשון משתעבד על פיו של השני הוא חסרון לראשון וזה נחשב בשביל השני כשעת מתן מעות[6], ויש שכתב שאחר מתן מעות נתערב השני אם הראשון קיבל בקנין להיות ערב קבלן למלוה שיכול לתבעו תחילה דבזה נעשה כלוה ונחסר בכך, ובהנאה שעשה כן על פיו מתחייב השני למלוה בלי קנין כשאר ערב, אבל בערב סתם שהמלוה אינו יכול לתבעו תחילה לא התחדש דבר לחייב את השני כערב[7].

מבטיח לשלם על מניעת רווח ברור

עוד יש ראשונים שכתבו[8] לחייב מ'דין ערב' מי שחייב עצמו לחבירו לעשות דבר שחבירו ירויח בזה,ולא עשה את הדבר ובזה מנע מחבירו ריווח ברור חייב לפצות אותו מ'דין ערב', כגון המקבל מעות מחבירו להשקיע בעסק, ומקבל אחריות לפצות את המשקיע אם לא יעסוק בממון וימנע ממנו להרוויח ריווח ברור, נחשב 'ביטול כיס' כהפסד וחייב לשלם מ'דין ערב', שנשתעבד למשקיע בהנאה שמאמין לו.

ערבות על תנאי

הפוסקים נחלקו האם הערב מתחייב אם התנה מתחילה שמשתעבד על תנאי, כגון שאמר לראובן תן מנה לשמעון ואני אשלם בתנאי כך וכך ולא אמר שמתחייב 'מעכשיו' על תנאי. הואיל ולא אמר שמתחייב 'מעכשיו', התנאי הוא אסמכתא שלא סמכה דעתו שיתקיים התנאי ויתחייב.

לפיכך יש שכתבו שבזה לא מתחייב הערב מפני האסמכתא שלא סמכה דעתו שהתנאי יתקיים. לדיעה זו, הגם שבכל ערבות יש חסרון אסמכתא שסבור שלא יצטרך לשלם ומכל מקום מתחייב בהנאה שזה מוציא מעות על פיו, שונה דין זה שהאסמכתא אינה בעיקר הערבות שהבטיח לשלם למי שהוציא מעות על פיו[9], ויש שכתבו שההנאה של הערב מסלקת כל חשש אסמכתא והערבות חלה עם קיום התנאי[10].

ערבות על דבר שאין לו קצבה

דעת הרמב"ם שהמחייב עצמו דבר שאין לו קצבה לא נשתעבד, כגון המחייב עצמו שיזון את חבירו חמש שנים שההוצאות אינם קצובים אינו מתחייב[11], וכן כתב בדין הערב לדבר שאין לו קצבה[12], אבל המחבר כתב שכל הבאים אחריו חולקים עליו[13]. ויש שכתב שהערב לדבר שאין לו קצבה לכו"ע אינו משתעבד, שבהוספת הריעותא זו לאסמכתא של ערב, לא מתחייב הערב[14].

קבלת ערבות לאחר מתן מעות

כבר כתבנו[1] שהן 'ערב סתם' והן 'ערב קבלן' משתעבד בעת שהמלוה מוציא מעות על פיו בהנאה שהמלוה מאמינו, ואף מסלק בזה את ה'אסמכתא' בערבות[2]. לפיכך, מלוה שתבע את הלוה שישלם, והערב ביקש שיניח לו והוא יהיה ערב, אינו מתחייב בלי מעשה קנין, שהרי המלוה לא הוציא מעות על פיו[3].

התחייבות בקנין או שטר

ברם, מפני שאין בערבות אפילו לאחר מתן מעות אסמכתא גמורה, די בקנין המועיל, כגון קנין סודר, להקנות לחייב את הערב, אפילו לא אמר בלשון 'מעכשיו'[4]. לא עשה הערב קנין המועיל, רק לאחר מתן מעות כתב בשטר שמשתעבד חיובי ערב, נחלקו הפוסקים האם מתחייב בזה[5]. ולדעת הרמב"ם אינו מתחייב, אפילו בשטר הלואה שחתום עליו הערב קודם חתימת העדים, כל שנתחייב לאחר מתן מעות צריך קנין דוקא[6].

שטר בלשון הודאה

אולם יש שכתבו שאם כתב הערב שטר בלשון הודאה שחייב עצמו באופן המועיל או עדים כתבו כן בשטר, וידוע שכתבו זאת כשטר ערבות, די בזה אפילו לאחר חיתום השטר הלואה[7]. חתם הערב בשטר ערבות הנהוג בין הסוחרים ותקף בדיניהם, מתחייב בזה אפילו לאחר ההלואה[8].

אופנים שדינו כשעת מתן מעות

הפוסקים כתבו אופנים שגם אחר מתן מעות דינו כערב בשעת מתן מעות. כגון אם היה מלוה בשטר או היה משכון ביד המלוה, ובהוראת הערב החזיר השטר או המשכון[9], או ערב שאומר למלוה שמקבל על עצמו לשלם החוב אם יפטור את הלוה מיד[10], או אפילו אם המלוה פטר ערב קבלן על פיו[11] . בכל אלה כאילו הוציא המלוה מעות על פיו, ובהנאה זו הערב מתחייב בלב שלם[12].

מקפיד על ערב

יש שכתב שאם ברור שהמלוה או המוכר מקפיד שיכתבו שטר לא נגמר העסק עד שיכתבו השטר או נתחייב הערב, ומשתעבד הערב אפילו לאחר מתן מעות[13], וכן הדין אם התנה בשעת מכירה או הלואה שיהיה בעסק זה ערב[14]. 

האריך זמן ההלואה

לא פטר המלוה את הלוה לגמרי רק האריך על פיו את זמן ההלואה, אינו כשעת מתן מעות ואינו מתחייב חיובי ערב[15], וכן יש שכתב שאם כבר היה ביד המלוה שטר מהלוה ולאחר מתן המעות החליף לשטר עם ערב לא נתחייב הערב[16]. ויש שכתב שאם כבר הגיע זמן הפרעון והחזיר המלוה את השטר הישן והאריך הזמן בשטר חדש עם הערב, מתחייב הערב כבשעת מתן מעות[17].

מאידך, ישנם אופנים שהפוסקים נחלקו האם לאחר מתן מעות נחשב כשעת מתן מעות, כגון אם המלוה החזיר על פי הערב משכון שלא היה שוה כל החוב[18], או אם היה ביד הערב מעות של הלוה[19].

תנאי בזמן הערבות

התנה הערב עם המלוה שאינו ערב לאחר זמן הפרעון של הלוה, שהוא בסתמא ביום שנשלם זמן ההלואה[1], ולא גבה המלוה את החוב מהלוה בזמנו, שוב אינו יכול לגבות החוב מהערב, אפילו אם היה ערב קבלן[2]. וכן הדין אם לא התנה זאת בפירוש אבל הוא באופן שאנן סהדי שלא קיבל אחריות ערב יותר מהזמן שאינו יכול לגבות מהערב[3].

לא קבע זמן לערבות

לא התנה הערב עד איזה זמן מקבל אחריות ערב[4], וכשהגיע זמן הפרעון הורעה מצב הלוה מעת ההלואה יכול הערב לכפות המלוה לגבות חובו או לפטור אותו מהערבות[5]. ברם אם עדיין לא הגיע זמן הפרעון אזי רק אם הלוה מבזבז נכסיו יכול לתבוע שיגבה חובו או יפטרנו מהערבות, אבל לא אם מחמת צוק העיתים התמוטט מצבו[6].

לא הורעה מצב הלוה אבל המלוה לא תובע את פרעון החוב בזמנו או אפילו מאריך בפירוש את זמן ההלואה, נחלקו הפוסקים האם יכול לתבוע את חובו מהערב, ונחלקו בזה באופנים שונים, כדלהלן:

הבדל בין ערב סתם ובערב קבלן

יש שכתב שאם היה זה 'ערב סתם' אינו יכול לגבות מהערב, שמתחילה נשתעבד רק אם יתבע מהלוה בזמן הפרעון ולא ישלם, ומטעם זה אפילו אם הסכים הערב שהמלוה יאריך את זמן פרעון ללוה כבר נגמר חיובו ולא נשתעבד בלי קנין[7], אבל אם היה 'ערב קבלן' נתחייב כלוה עצמו, ועל כן חייב הקבלן אפילו התרה במלוה שיגבה חובו מהלוה וזה האריך הזמן ללוה ולא גבה, חייב הקבלן[8].

הבדל בין התרה למלוה שיגבה החוב

ברם יש שכתבו שדין הערב כנכסי הלוה שערבים לחוב אף לאחר זמן הפרעון, ולכן אף ערב סתם משועבד למלוה שיגבה חובו הגם שלא גבה בזמנו.

יש שכתבו לסברא זו שאם התרה הערב את המלוה שיגבה חובו ואילו המלוה האריך את זמן הפרעון ללוה ואבד החוב, פטור הערב במה שהמלוה גרם הפסד לעצמו, שהרי הניח לו מקום לגבות[9], אבל יש שכתב שבזה אפילו התרה הערב למלוה שיגבה חובו לא נפטר הערב מחובו שדין הגבייה מהערב כמו  מנכסי הלוה עצמו[10].  

ביקש הערב השטרות לגבות או ביקש הלוה לשלם

ביקש הערב מהמלוה שיתן לו השטרות שיוכל לתבוע את הלוה, ולא נתן לו, ומחמת זה נפסד החוב, פטור הערב[11]. וכן אם הלוה היה מוכן לשלם והערב שלח אחרי המלוה לקבלם ונתעצל בזה ונאבד החוב, פטור הערב[12].

לכוף ללוה שיפטור אותו מהערבות

כתב הרמ"א[13] שאם הגיע זמן הפרעון והלוה אינו רוצה לפרוע עתה, יכול הערב לכפות הלוה שיפטור אותו מהערבות, דהיינו שהבית דין יכופו את הלוה לשלם או לפטור את הערב[14]. אך יש שכתבו שהסוברים שהערב אינו יכול לפטור עצמו מחיובי ערב למלוה שהאריך הזמן ללוה ואפילו אם התרה בו שיגבה חובו, גם אינו יכול לכוף את הלוה לפטור אותו, ויש שכתבו שבזה לכולי עלמא משועבד הלוה לערב לשחררו מהערבות[15].

ערבות על הלואה שניה

התחייבות הערב הוא רק על ההלואה שהמלוה הלוה על פיו אבל לא על הלואה אחרת הגם שאף על זו היה מקבל חיובי ערב, וכיון שנמחל שעבוד ההלואה הראשונה בטילה הערבות אלא אם כן פירש שמקבל ערבות על ההלואה השניה[1]. לפיכך הערב על הלואה עם זמן פירעון עד שנה, והלוה שילם תוך השנה, ושוב לוה הלואה אחרת עם אותו זמן פרעון, פטור הערב מערבות ההלואה השניה[2].

וכן הדין בנותן המחאה (צ'ק) ליד המלוה עבור הלואה שהערב התחייב עליה חיובי ערב, והסכימו הלוה והמלוה ביניהם שיחזור וילוה על סמך המחאה זו ולא יפרוט ההמחאה עד ההלואה האחרונה, פטור הערב משעבוד ההלואה השניה אם לא ידע מהסכמה זו[3]. ברם, אם הערב פירש שמקבל ערבות על הלואות חוזרות, מתחייב בכך, לפיכך יש שכתב שאם אמר הערב 'אני ערב לעולם בעד פלוני על סך כזה, נעשה ערב לעולם[4].

ערבות על התחייבות:

המלוה נחסר במה שמוציא מעות על פיו של הערב, ובהנאה שהמלוה מאמינו, הערב משעבד עצמו למלוה. לעומת זה, המחייב עצמו חיוב לפלוני, לא נחסר המקבל אם המחייב לא יתן, ולכן דנו הפוסקים האם הערב למקבל מתחייב חיובי ערב הגם שאין לו הנאה כמו לערב של מלוה[5].

ערב למקבל מתנה

המקבל מתנה אינו נחסר אם לא יקבל המתנה, לפיכך יש שכתב שגם בעת הקנין של המחייב ליתן המתנה לא חלים חיובי ערב מבלי שהערב יחייב עצמו בקנין[6], ויש שכתב שהקנין ליתן מתנה מחייב את הערב כשעת מתן מעות[7].

יש שכתב דוגמא למתנה, בראובן המחייב עצמו להשתדל בשלטונות לשמעון בעד שכר, כגון להקל ממנו תשלומי מסים. אם אין לראובן איזה הפסד מחמת ההשתדלות, יעשה הערב קנין כדי להתחייב לראובן על שכרו[8].

יש שכתב שכל הדיון הוא רק ב'ערב סתם' שלולי הנאה החיוב ערב הוא אסמכתא, אבל חיוב של הערב קבלן אינו אסמכתא ולכן אף הערב למקבל מתנה מתחייב בלי קנין[9], ויש שכתב שאף לערב קבלן יש חסרון אסמכתא[10]. 

ערב לרבית ושכר שכירות

אף הערב למלוה ברבית לגוי בעד הרבית, אינו מתחייב בלי קנין, שהרי הרבית הוא הרווח וכלפי זה המלוה לא הוציא מעות על פיו[11]. לעומת זה, הערב לדמי שכירות מתחייב בעת התחייבות השוכר אף על פי שדמי השכירות הם רווח והמשכיר לא הוציא מעות על פיו, מפני ההבדל שביניהם. בדבר העומד לשכירות, השוכר משלם בעד ההנאה שנהנה מגוף הדבר וכח הנאה זו נמצא בדבר המושכר בשעת הקנין ולכן השכר בעד ההנאה הוא השווי שהמשכיר הוציא על פי הערב, אבל הלוה אינו משלם בעד ההנאה מגוף המעות שהרי הרווח אינו בגוף המעות  ומה שמשלם הוא בעד המתנת המעות ולכן הערב בעד הרבית אינו כמו שהמלוה הוציא מעות על פיו[12].

ערבות לעיסקא   

הנותן מעות לעיסקא, שמחצית המעות הלואה למתעסק, ומחצית פקדון ביד המתעסק, ועוסק בכל המעות לטובת שניהם, משלם הנותן שכר למתעסק בעד טרחתו, ועל שכר זה מתחייב הערב למתעסק בלי קנין בעת נתינת המעות לידו. השכר שהנותן התחייב לתת, נחשב כאילו כבר ביד המתעסק ולכן מתחייב הערב בקבלת המעות ליד המתעסק דזה כמו שזה הוציא מעות על פיו בשעת מתן מעות. לעומת זה, מתעסק שמעמיד לנותן ערב בעד חלקו ברווח העתיד להיות, לא מתחייב הערב לנותן בלי קנין, שהרי הרווח עדיין אינו ביד המתעסק ולא הוציא מעות על פיו של הנותן[13]. ויש שכתב שאף הרווח שבא מגוף הפקדון נחשב כאילו כאילו ביד הנותן ואף הערב לנותן מתחייב מיד בקבלת מעות בלי קנין[14].

ערב להיתר עסקא

האחרונים דנו האם הערב לנותן מעות על פי היתר עיסקא, בעד סכום ההתפשרות של המקבל, נחשב כערב בשעת מתן מעות. לפיכך נכון שהערב יתחייב בקנין[15].

שני ערבים להלוואה אחת

הלוואה שיותר מערב אחד נכנסו לערבות עליה[1], רבו פרטי הדין הן במידת אחריות הערבים כלפי המלוה לשלם לו מה שהתחייבו, והן באחריות הערבים אהדדי, לגבות מהערב האחר מה ששילם למלוה בעדו, כפי שיבואר.

קבלו ערבות בנפרד

המדובר שהערבים נכנסו לאחריות יחד, אבל אם קבלו ערבות כל אחד בנפרד בעד אותה ההלוואה, גובה המלוה כל החוב ממי שירצה, והערב שהמלוה גבה ממנו אינו חוזר וגובה מחבירו[2]. ונראה שדנין בזה לפי האומדנא, שאף אם לא היו יחד בעת שנכנסו לערבות אם מוכח מהענין שקבלו הערבות ביחד, הם כערבים שנכנסו לאחריות יחד יחד[3].

1. אחריות הערבים למלוה

שני ערבים שקבלו ערבות ביחד לאותה הלוואה, כשאמר מתחילה מאיזה מכם שארצה אפרע החוב, יכול לגבות כל החוב מאחד מהם[4].

לא אמר המלוה בתחילת ההלואה ממי שארצה אפרע, נחלקו הראשונים האם יכול לגבות כל החוב מערב אחד הגם שיש לשני הערבים נכסים לשלם ביחד את החוב.

יש שכתבו שהמלוה יכול לגבות כל החוב מאיזה ערב שירצה ואינו צריך לטרוח לגבות מכל אחד חלקו, בדומה להלוואה עם כמה משכונות שיכול לגבות כל ההלואה ממשכון אחד[5], ויש שכתבו שגובה רק חצי הלוואה מכל ערב שמתחילה הלוה על דעת שניהם ועל דעת כן נשתעבדו[6], ודומה לשנים שלוו מאחד שגובה מכל לוה חצי החוב, ורק אם אינו מוצא לגבות משניהם גובה הכל מאחד[7].

יש שהכריע שערבים בשעת מתן מעות שהתחייבו בגלל שהמלוה הוציא המעות על פי שניהם, גובה מכל אחד החצי, אבל כשנעשו ערבים לאחר מתן מעות נתחייב כל אחד בגלל ששעבד עצמו לכל ההלואה, ולכן גובה כל ההלואה מאחד[8], ויש שכתבו שערבים קבלנים לכו"ע משתעבדים מעצמם והמלוה גובה כל החוב מאיזה שירצה[9].

מחל לאחד הערבים

אמר המלוה מתחילה אפרע החוב מאיזה מכם שארצה, ומחל לאחד מהם, יכול לגבות כל החוב מהשני שהרי כל אחד בפני עצמו משועבד למלוה[10].

לא התנה המלוה שיכול לפרוע ממי שירצה, ומחל לאחד משני הערבים, נחלקו הפוסקים האם עדיין יכול לגבות כל החוב מהערב השני ואפילו אם הם ערבים קבלנים. יש שכתבו שלסוברים שהמלוה יכול לגבות כל החוב מאחד הערבים לא נפטר הערב השני אבל לסוברים שאינו יכול לגבות כל ההלוואה מערב אחד גובה ממנו רק את מקצת החוב[11], ויש שכתב שאם לערב שמחל לו אין נכסים, לכו"ע יכול המלוה לגבות מהערב השני את כל החוב[12].

1. אחריות הערבים אהדדי

כתב המחבר[13] כשקדם אחד הערבים ופרע את כל החוב, חוזר וגובה חלקו מחבירו, יש שכתב שזה רק לסוברים שהמלוה אינו גובה הכל מערב אחד שלכן הם משועבדים אהדדי לפרוע כל החוב, והפורע חוזר וגובה מה ששילם בעד חבירו, וממילא אם המלוה התנה אפרע ממי שארצה לא משועבדים אהדדי לשלם החוב ואם המלוה נפרע מאחד אינו חוזר לפרוע מחבירו, וכן לסוברים שגובה מכל אחד הכל אינו חוזר וגובה מהשני[14], ויש שכתבו להיפך, שרק לסוברים שהמלוה יכול לגבות הכל מאחד נשתעבדו אהדדי שאם יפרע מאחד חוזר וגובה מחבירו, ואילו לסוברים שהמלוה גובה מכל אחד מחצה לא נשתעבדו אהדדי, ואם קדם אחד ופרע הכל כאילו פרע חובו של חבירו, ואינו חוזר וגובה ממנו[15].

בדומה לדין האמור נחלקו הפוסקים אם מחל המלוה לאחד מהם וגבה מדינא הכל מהערב השני[16] האם חוזר וגובה מהראשון, דלפי הסוברים שהשתעבדו הערבים אהדדי מה שהמלוה מחל לערב האחד אינו מפקיע את זכות הערב שפרע למלוה לגבות מחבירו ערב לו, ואילו לסוברים שלא נשתעבדו אהדדי אינו חוזר וגובה מחבירו[17].  

חיוב הלוה לשדל את הערב וזמן הפרעון לערב

פריעת בעל חוב מצוה, לפיכך, לוה שאין לו כדי לשלם החוב חייב להשתדל אצל הערב שישלם את החוב[1]. התברר חיוב הערב לשלם - כפי שיתבאר להלן - נותנים לו שלושים יום, אפילו יש לו מעות כעת לשלם[2]. מת הערב חייבים יורשיו לשלם מנכסי הערב[3].

לוה שיש לו נכסים אבל המלוה יצטרך להוציא הוצאות כדי לגבות מהם, כגון לתבוע חובו בערכאות או לתבוע מהבנק וכדומה, חייב הערב לשלם את החוב ולא מחייבים את המלוה להוציא הוצאות[4].

בירור חיוב הלוה והערב

באופן כללי, הערב חייב לשלם לאחר שהתברר שהחוב שהלוה נתחייב בו עדיין קיים, אבל אם החוב נפקע מהלוה אף הערב פטור על פי הכלל שאם 'ליכא לוה ליכא ערב'[5]. עם זה, חלוקים הדינים בין מלוה על פה למלוה בשטר, ובין 'ערב סתם' ל'ערב קבלן' הן בחובת הבירור, והן בתנאי התשלומים שנתחייב הערב.

חיוב הערב במלוה ע"פ

הלוה נאמן שפרע מלוה על פה. לפיכך, אם טען הלוה ששילם החוב, פטור הערב[6]. וכן אם מת הלוה פטור הערב אלא אם כן הוא תוך הזמן או שהודה בשעת מיתה שלא פרע[7], אכן בערב קבלן נחלקו הפוסקים האם הלוה נאמן לומר פרעתי לפטור הערב קבלן[8].

גם אם הלוה הודה שלא פרע, חייב המלוה לחזור אחר נכסי הלוה לגבות מהם, ואם לא מצא ישבע הלוה שעדיין חייב החוב ושאין לו נכסים לשלם ואז יגבה המלוה מהערב[9]. לא רצה הלוה להישבע שאין לו לשלם, נחלקו הפוסקים האם הערב חייב לשלם[10].

הערב אינו חייב לפרוע מלוה על פה לפני שיודיעו ללוה, שאולי פרע הלוה[11]. יש שפירשו הטעם שחיובי תשלומין של הערב חלים לאחר שהלוה לא פרע, ולפני זה פטור כדין 'איני יודע אם נתחייבתי'[12], ויש שכתבו שחיובי תשלומין של הערב חלים כבר עם קבלת הערבות אבל המלוה חייב לברר שהלוה חייב בדין, ואם לאו, הערב פטור מפני הכלל שאם 'ליכא לוה ליכא ערב'[13].

לוה שאינו יודע אם נפרע החוב, חייב מדינא לשלם החוב כדין איני יודע אם פרעתיך[14]. לפיכך, כשאין לו לשלם, חייב הערב. בביאור חיוב הערב, יש שכתבו שהערב כשקיבל הערבות התחייב למלוה חיובי תשלומים, וממילא דינו כמו הלוה[15], ויש שכתבו שאף אם חיובי ערב חלים אם הלוה אינו משלם, על דעת זה שאם הלוה אינו משלם חיובו נתחייב הערב לשלם[16].

כל זה כאשר אפשר להודיע ללוה (ע"פ פרטי הדין שכתבו הפוסקים[17]) אבל אם הלוה אינו בפנינו מפני שברח, או אם הוא גברא אלמא שלא ציית דינא, ונתברר שהלוה עדיין חייב, יגבה מהערב, אפילו היה יודע מתחילה שהלוה גברא אלמא. היה החוב מלוה בשטר אין הלוה נאמן לומר שפרע, שאם פרע שטרו ביד המלוה מה בעי, ומכל מקום לא יפרע הערב עד שישבע המלוה שלא נפרע מהלוה[18], אף אם הוא ערב קבלן[19].

 ערב בעד שני הלוואות

ערב בעד שני הלוואות של שני לווים מאותו המלוה, שהגיע זמן פירעונם, יציין הערב בעת הפירעון למלוה את ההלוואה שהוא פורע כדי שיוכל לגבות את פירעונם מהלוה שפרע בעדו, ולא ידחה הלוה אותו שמא פרעת את החוב של הלוה האחר[20] ואזי יצטרך הרשאה מהמלוה לתבוע ממנו החוב[21], אכן הברירה ביד המלוה לקבל את הפרעון להלואה שהוא רוצה[22].

חיוב הלוה לפצות הערב

המוציא מעות על פי חבירו, חייב המצווה לפצותו[1]. לפיכך, ערב שקיבל חיובי ערב על פי ציווי הלוה ושילם למלוה את החוב שערב עבורו, חייב הלוה לפצותו, וכפי שיבואר להלן יתכן שזה אפילו אם פרע הערב את ההלואה באמצע הזמן[2]. המדובר, שהלוה מודה שזה קיבל על עצמו חיובי ערב כדין, או שיש לערב הוכחה שנעשה ערב, כגון עדים או שטר[3].

הלשון המחייב

תבע המלוה את הלוה ולא מצא נכסים לגבות וחייבו בי"ד את הערב ושילם, חייב הלוה לפצותו אפילו ב'ערב סתם' שלא אמר לערב 'ערבני ושלם'[4]. לא עמד המלוה עם הלוה בדין ופרע הערב מבלי שהלוה הרשהו לשלם, פטור הלוה לפצותו. הראשונים נחלקו האם לחייב את הלוה לשלם לערב די במה שאמר לערב בתחילת הערבות 'ערבני' להורות לו שישלם עבורו, או שצריך שיפרש לערב 'ערבני ושלם'[5]. כל זה ב'ערב סתם', אבל ביקש הלוה שיהיה ערב קבלן, לכו"ע חייב הלוה לפצותו אפילו לא הרשהו בפירוש לשלם שהרי המלוה יכול לתבוע ממנו מבלי לפנות קודם ללוה[6].

ביאור החיוב

בביאור חיוב זה, יש שכתבו שהערב שלוחו של הלוה להוציא בעבורו מעות ולכן חייב הלוה לפצותו[7], ויש שחילק דאם הרשהו לשלם נעשה שלוחו אבל אם הערב עמד מאליו ושילם, חייב מטעם נהנה[8].  

בירור החיוב

הערב חייב לברר לפני הפרעון למלוה האם הלוה לא פרע עדיין, ועל כן, אם שילם הערב מלוה על פה, והלוה טוען שפרע מכבר, לפני ששילם הערב, פטור הלוה לפצות לערב[9], אבל אם תבע המלוה בשטר נחשב כנודע שלא פרעו[10], ונחלקו הפוסקים האם זה אף כשיש ללוה שובר ששילם למלוה[11].

שילם הערב ולא הודיע ללוה על זה, ושילם הלוה למלוה שנית, נחלקו הפוסקים האם הלוה חייב לשלם לערב[12]. ויש שכתב שאם הערב לא פשע במה שלא הודיע, חייב הלוה לשלם לו[13].

לוה המצוה לשלם חובו

הפורע חובו של חבירו ולא צוה לו הלוה לשלם, פטור הלוה לפצותו[14]. צווה לו הלוה לשלם, חייב הלוה לפצותו הגם שלא נעשה ערב בתחילת ההלואה[15], שהרי הוציא מעות על פיו[16].

לוה המצוה לערב לשלם

האומר לחבירו לאחר מתן המעות 'ערבני' או 'ערבני ושלם' ושילם למלוה, נחלקו הפוסקים האם הלוה חייב לפצותו אף על פי שזה לא נתחייב חיובי ערב לאחר מתן מעות, והלוה לא צווה במפורש שישלם בעדו. יש שכתבו שגם בזה חייב הלוה לפצותו[17], ויש שכתבו שזו מחלוקת ראשונים, ויש שפוטרים את הלוה שלא חייב עצמו לפרוע אם לא נתחייב לפרוע למלוה מחיוב ערב[18], ויש שכתב שהראשונים לא נחלקו אם פרע בשעה שצוה לו הלוה בלשון ערבות[19].

מת הלוה

מת הלוה ושילם הערב, יש שכתב שיכול לגבות מהיורשים גדולים לאחר שבירר שהלוה לא פרע והוא כבר פרע, ויש שכתבו שצריך להודיע להם לפני שפורע, אלא אם כן כפו אותו הבי"ד שיפרע[20].

לוקח שמתחרה במקח

כפי שהתבאר, במקח שהמוכר עומד למכור ללוקח אבל לא סיכם עמו את המחיר לא סמכה דעתם למקח, ומותר לאחר להציע למוכר שרוצה לקנות, אבל לאחר שסיכמו את המחיר אסור לאחר להציע שרוצה לקנות משום 'עני המהפך בחררה' אא"כ היה המקח בגדר מציאה שקשה למצוא כמוהו, ובאופן שהחוזר בו אינו 'מחוסר אמנה'[1], וכן באופנים שמותר להקדים לקנות הגם שהמקח אינו בגדר 'מציאה', כגון בן שמבקש מאביו שכבר סיכם עם לוקח או שוכר למכור לו מקח, שימכור לו שאין בזה משום 'עני המהפך בחררה'[2].

מוכר שמתחרה על מקח

מלבד הדינים של ה'עני המהפך בחררה', ישנם אופנים שאסור להתחרות במקח וממכר מפני האיסור של 'יורד לאומנות חבירו'[3]. מפני איסור זה, יתכן שאף אם המוכר והלוקח עדיין לא סיכמו ביניהם לגמור המקח, אסור להתחרות עם חבירו, כפי שיבואר. וחמור איסור זה שיש אומרים שמוציאים אותו מהאומנות בדיינים[4].

אומנם מותר להתחרות בדרכי מסחר המקובלים, שגורם ללקוחות לקנות אצלו, כגון על ידי פרסומת מעולה או למכור במחיר מוזל שמפני זה הלקוחות מעדיפים לקנות אצלו ולא אצל המתחרה. והכריעו הרבה פוסקים שהדבר מותר אפילו אם המתחרה אינו עומד בהתחרות וגורם להפסיק את מקור מחייתו[5].

כל זה מפני שהלוקח לא הגיע עדיין לרשות המוכר, וההתחרות בין המוכרים היא למי יבוא הלוקח לקנות, ואזי אין איסור במה שמתחרה כאשר כל אחד יכול להשתדל להביא הלקוחות אליו[6], אבל לאחר שהלוקח הגיע לרשות המוכר ועדיין לא סיכמו שיקנו אצלו כתבו הפוסקים חילוקי דין האם מותר למתחרה להציע שיקנה ממנו.

מוכר 'באקראי' או 'אומנתו בכך'

יש ראשונים שכתבו שיש להבדיל בין המוכר באקראי, לבין מוכר ש'אומנותו בכך', כלומר שזו פרנסתו. המוכר דבר באקראי, כגון בעל בית שרוצה למכור ביתו שעומד במשא ומתן עם לוקח, ובעל בית אחר רוצה לשדל את הלוקח לקנות את ביתו, דינו כמו ב'עני המהפך בחררה' שרק לאחר פיסוק המחיר אסור לשדל את הלוקח לקנות ממנו, שאז סמכה דעתו לקנות ממנו, אבל לפני שסיכמו המחיר שלא סמכה דעתו עדיין, מותר להציע שיקנה אצלו. לעומת זה, מוכר ש'אומנתו בכך' אסור למתחרה לשדל שיקנה אצלו אפילו שעדיין לא סיכמו המחיר אם הלוקח הגיע לרשות המוכר[7].

לוקח שהגיע לרשות המוכר

מהו נקרא שהלוקח הגיע לרשות המוכר, נחלקו הראשונים[8]. יש שכתבו שזה כדוגמת הדג שבטוח שיכנס לרשת ויהיה ניצוד ובא אחר וצד אותו[9]. יש שכתב לדיעה זו שלוקח שנכנס לחנות שבסתם יקנה בו, אסור למוכר אחר לשדל אותו שיקנה ממנו הגם שעדיין אינו בטוח לגמרי שיקנה ממנו[10]. ויש שכתבו שמחלקים בין דייג ששם הרשת בידים ללוקח שנכנס לחנות[11] או שאין להחשיב מעות הלוקח כבא ליד המוכר[12].

יש שכתב שלדעה זו אסור להתחרות באופן של 'מערופיא' [לשון 'רגילות'][13], כאשר המוכר ולוקח יש להם קשרי מסחר קבועים אבל לא קבעו כעת ביניהם איזה מקח - הן להתחרות עם מוכר שיש לו לקוח קבוע ולשדל את הלוקח שיקנה אצלו, והן לוקח שיש לו מוכר קבוע שמספק לו סחורה ולשדל את המוכר שימכור לו[14].

ויש שכתבו שרק אם כבר נכנס הדג לרשת אסור לדייג המתחרה לצוד הדג מרשת חבירו, ובזה אפילו רק שם רשתו ליד הרשת של חבירו אסור שמחמת זה לפעמים הדג קופץ מהרשת לחוץ ולאחר מכן יכנס לרשת שלו. לדיעה זו לאחר שהלוקח נכנס לחנות כדי לקנות ובטוח שיקנה, אסור למתחרה לעשות השתדלות אפילו מחוץ לחנות חבירו שזה יבוא אליו,[15]. ולכן יש שכתב שלפי דיעה זו מותר להתחרות באופן של 'מערופיא' שכעת עדיין לא קנה אבל יש ביניהם קשרי מסחר קבועים, שהרי כעת לא קבעו ביניהם איזה מקח[16].

ויש שכתב שהכל תלוי אם בהתחרות או שידוליו יפסיק מחייתו של חבירו, דאז אסור אפילו אם אינו בטוח שלולי זה יעשה המקח עם חבירו, אבל אם לא תופסק מחייתו של חבירו מותר להתחרות ולשדל אפילו אם לולי זה היה עושה המקח עם חבירו[17].

הסיכום לדינא

יש שכתב שלדינא רוב הפוסקים חוששים לחילוקים הנ"ל[18], ויש שכתב שכל החילוקים נידחו להלכה ומותר להתחרות בכל אופן אפילו אם בזה יפסיק מחייתו של חבירו, כל עוד אין חשש של עני המהפך בחררה, בתנאים שנתבארו לעיל[19].