- מילא את כל תכולת התיק (Bag) שלי, לא נורא... אך מה אעשה וכיצד אשלם את שובר המתנה (Gift Certificate) שלקחתי מחברתי לאה? - התאוננה מרת ווייס.

- מה נשתנה דין שאר הדברים שהיו בתיק מאותו שובר? - לא הבין בנה, יהושע.

- זו בדיוק הנקודה... שלא היה לי כלום בתיק. לא היו בו מזומנים ולא היו בו צ'קים. רק כרטיסי אשראי שכבר הספקתי להתקשר אל הבנק ולבטל אותם. אבל השובר... זה היה על סך 500$! הרבה מאד כסף...

יהושע הבין לליבה של אמו. במוחו החל כבר לחרוש מחשבות הכיצד יצליח לפטור את אמו מתשלום השובר המדובר...

...

היה זה יום נעים למדי. השמש יצאה על הארץ ומזג האויר היה חמים.

מרת ווייס החליטה בבוקרו של אותו יום לנסוע אל העיר הגדולה, מנהטן, שם תערוך קניות (Shopping) לעצמה ולבנותיה.

כששחה על כך לחבירתה לאה, שמחה האחרונה על ה'בשורה הטובה' כלשונה.

- לפני תקופה ארוכה כבר, קיבלתי מהמעביד שלי שובר מתנה על סך 500$ באחת מחנויות הבגדים הגדולות של מנהטן - סיפרה לאה.

לאה המשיכה להרצות את דבריה ולבאר את פשר שמחתה כששמעה שמרת ווייס נוסעת למנהטן - כיון שעובדת אני דבר יום ביומו, עדיין לא מצאתי את הזמן לנסוע למנהטן ולהשתמש בשובר שקיבלתי.

אולי תקחי את זה עמך. אם תשמשי בו, תשלמי לי עליו 450$ - סיימה.

- בסדר גמור. אעבור אצלך בדרכי אל הרכבת (Train) ואטול את השובר.

וכך הוה. מרת ווייס אספה את השובר, הניחה אותו בתוך התיק שלה ויצאה לדרך.

הדרך עברה עליה בנעימים, כאשר היא קוראת תהילים ומתפללת. כאשר התרוממה ממקומה בכדי לרדת בתחנה היעודה, היא חשה משהו מוזר. התיק שלה לא הכביד עליה...

היא שלחה מבט לעברו וגילתה כי מי שישב לידה חתך את רצועות התיק ונטלו לשלל... היא נשארה רק עם הרצועה שתלתה על כתיפה...

בכדי שלא יצליחו להשתמש ולגנוב מכרטיסי האשראי שלה, התקשרה מרת ווייס על אתר לבנק ביטלה את כל הכרטיסים שלה.

עתה נותר רק לדאוג על השובר...

...

ראשית, פשיטא שאין למרת ווייס דין 'שומר' על השובר.

הלכה פסוקה היא כי שטרות נתמעטו מדיני שמירה, ושובר קניה ודאי שדינו כשטרות ואין ממשות בו ואין גופו ממון.

אך שמא יש לחייב את מרת ווייס על אובדן השובר ומטעם אחר.

סוגיא ערוכה היא בבבא בתרא (דף פ"ז ע"ב) 'הנוטל כלי מן האומן לבקרו (לבדוק אותו אם יוטב בעיניו ויקנה אותו, אם לאו) ונאנס בידו, חייב'.

בנדרים (דף ל' ע"ב) הגבילו הלכה זאת שם בסוגיא רק אם מדובר ב'זבינא חריפא', דהיינו שיש הרבה קופצים על סחורה זו. כך גם נפסק בהלכה (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ר' סעיף י"א).

דהיינו, כאשר יש כאן מקח שאינו חריף ואינו מבוקש, פטור אותו שנטלו לבקרו.

ובטעם החיוב ב'זבינא חריפא' - הראשונים בררו במהלך סוגיא זו שני מהלכים בכך (עיין בתוס' ב"ב פז: ד"ה 'הלוקח' ועוד). יש שלמדו שמרגע שהגביהו הלוקח ולקחו לבקרו, נחשב שקנה אותו כבר לעצמו. על כן אף שנאנס, הרי זה כנאנס ברשותו לאחר שכבר קנאו.

ויש שלמדו שהוא נעשה שואל על חפץ זה, כיון שכל הנאה של הלוקח היא, שיכול לקנותו אם ירצה והמוכר אינו יכול לעכבו מכך.

לכאורה יש מקום לדון בנידון דידן מסוגיא זו. מרת ווייס נטלה את השובר בכדי 'לבקרו'.

אם תמצא מה לקנות, הרי שתקנה שובר זה מיד לאה ותשלם לו עליו. אם לא תשתמש בו, יחזור השובר ליד לאה כבתחילה.

והנה, לפי דעת הראשונים שלוקח כלי מן האומן לבקרו, דין 'שואל' יש לו עליו ומחמת כן מתחייב באונסין, אין מקום כלל לחייב את מרת ווייס. כפי שכבר נסמן, 'שטרות' - ושובר בכלל - נתמעטו מדיני שמירה.

אך לפי דברי הראשונים שחייבו את הלוקח כלי לבקרו משום 'לוקח', יש מקום לדון אם מרת ווייס דין 'לוקח' יש לה.

כפי שכבר הקדמנו, דין זה הוא רק ב'זבינא חריפא'. דהיינו, שהלקוח קופץ עליו לקנותו וחפץ בו.

והיה אם למרת ווייס אין כל הנאה וריוח בהשתמשות בו, שמתחייבת לשלם ללאה את מחירו המלא - אזי אינו נחשב 'זביני חריפא'. במקרה כזה מרת ווייס רק 'הסכימה' להטיב עם חבירתה ולהשתמש בו. אך ודאי שלא 'קפצה' על כך.אך בנידון דידן שלאה הסכימה למכור את השובר תמורת 450$, הרי שמרת ווייס שמחה ורוצה בו. היא תרוויח בקניתו 50$.

אם כן דין 'זבינא חריפא' יש לו ומתחייבת מרת וויס באונסין.

[יש לציין לדברי הרמב"ם שכאשר פסקו ביניהם דמים, אזי אף במקח שאינו חריף, חייב הלוקח באונסין (פרק ד' ממכירה הלכה י"ד).

לכאורה, בנידון דילן פסקו ביניהם דמים - שסיכמו ביניהם שמרת ווייס תשלם כפי הערך הנקוב על השובר. יוצא איפוא שיש לחייבה באונסין אף שאין כאן זבינא חריפא.

אמנם ראה במחנה אפרים (שומרים פרק י"ד) שביאר שדברי הרמב"ם נסובו כאשר סיכמו ביניהם לקנותו במחיר מסויים, ואין הלוקח יכול לחזור בו מהמקח אלא אם כן נמצא שהמקח רע.

אך לחזור בו סתם כך, ללא שמצא דופי במקח, אינו יכול. על כן, נחשב כבר 'לוקח' עליו וחייב באונסיו.

לפי זה, בנידון דידן שבודאי לא היה בדעת שני הצדדים שמרת ווייס לא תוכל לחזור בה - שאף אם היתה קונה באותה החנות ולא היתה רוצה לשלם עם שובר זה, לא היה מי שימנע ממנה והיתה רחל מקבלת בעל כורחה את השובר בחזרה - אם כן פשיטא שאין להחשיבה 'לוקח' לשיטת הרמב"ם ודו"ק.)

קראתי במאמר הקודם (גיליון רצ"ג) כי יש איסור 'ריבית' כאשר הלקוח נותן למוכר רשות להשתמש במעות הקדימה קודם גמר המקח, תמורת הוזלה ממחיר הקניה.

אודה ולא אבוש, עורך דין אני במקצועי, ורבות הן העיסקאות שמעורב אני בהן שהצדדים עושים כן. ברור כי מעתה אחדל לעשות כן ללא שאלת רב והיה זה שכרכם.

שאלה: גם עתה מעורב אני בעיסקה שהצדדים בה חתמו הסכם כזה. האם יש דרך לתקן זאת?

תשובה: לפני העיסוק בשאלתך יש לן להדגיש את הנחיצות שתרכוש ידיעה בהלכות ריבית. במקצוע כמו זה, רבות הן העיסקאות – ואולי אף רובן – הנוגעות באיסורי ריבית. בלימוד ההלכה ימנעו איסורים רבים (ראה ש"ך – יורה דעה, סימן ק"ס סק"א). שאלתך תשמש לנו כדוגמא לשכיחות הדבר.

מאחר ושאלתך נכתבה בכלליות, נציג שלושה אופנים השייכים.

א' - ראובן חתם חוזה עם שמעון על רכישת ביתו של שמעון. גמר המקח אמור להיעשות בשבוע הבא. בעת כתיבת החוזה, סוכם בין הצדדים כי תמורת מה ששמעון יכול להשתמש במעות הקדימה לפני גמר המקח, יוזל מחיר הבית ממחירו 700,000$ ויעמוד על 680,000$.

מאחר ויש כאן הלואה (השימוש במעות לפני גמר המקח על ידי שמעון המוכר) וריבית (הוזלת מחיר הבית עבור כך) – הרי שאסור לראובן לקבל את ההוזלה ועליו לשלם את המחיר המלא העומד על 700,000$. אף אם שמעון יתן לו סך זה של 20,000$ במתנה – אסור לראובן ליטול זאת מאחר ומתנה זו ניתנה מחמת ההלואה (שלחן ערוך – יורה דעה, סימן ק"ס סעיף ה').

ב' - שמעון המוכר התיר לראובן הקונה לדור בבית עוד קודם גמר המקח תמורת השימוש במעות – גם זאת 'ריבית' יחשב. על ראובן הקונה לשלם את מחיר המגורים בבית בתקופה שלפני גמר המקח.

ג' - ראובן חתם חוזה עם שמעון על רכישת ביתו של שמעון בשבוע שעבר. גמר המקח אמור להיעשות בעוד מספר חודשים. סוכם בין הצדדים כי תמורת מה ששמעון יכול להשתמש במעות הקדימה לפני גמר המקח, יוזל מחיר הבית.

בניגוד למקרה הראשון שבו כבר אוחזים הצדדים ממש לפני גמר המקח, כאן עדיין נותר זמן עד אז וניתן עדיין לתקן את ההסכם ולערוך אותו בהיתר. שני הצדדים יערכו ביניהם 'היתר עיסקא' ויעשו קנין בכדי שיחול. אף שבכל הלואה עם היתר עיסקא אין הצדדים זקוקים לעשות קנין על כך, היינו משום שנתינת המעות משמשת כקנין.

בנידון זה כבר היתה נתינת המעות בדרך 'הלואה', ובכדי להפוך זאת ל'עיסקא' יש על הצדדים לערוך קנין על כך (שלחן ערוך – חושן משפט, סימן קע"ו סעיף א', ש"ך יורה דעה סימן קע"ז סקט"ו וסקמ"א ודגול מרבבה שם).

באם אחד הצדדים מתנגד לערוך עתה 'היתר עיסקא', יש מהפוסקים שכתבו שעל המוכר להשיב את מעות הקדימה שנטל. מאחר ואי אפשר להוזיל מחמת שימושו – בטלה ההלוואה (חות דעת יורה דעה סימן קס"א  סק"ה בביאור דברי המשנה למלך פרק ח' ממלוה הלכה א'. וראה עוד מחנה אפרים - ריבית סימן ל"ז ואבן האזל פרק ח' ממלוה הלכה א'). אך יש מי שכתב שיכול המוכר להחזיק במעות שקיבל לשם הלואה (עיין ברית יהודה פרק א' סעיף י"א).

כח האפוטרופוס לאחר שהגדילו היתומים

כבר התבאר שבי"ד ממנים אפוטרופוס ליתומים קטנים לאחר מות המוריש לטפל בנכסיהם, אבל חז"ל קבעו ש'אין ממנים אפוטרופוס לדיקנני' (גדולים)[1], לפיכך אם היו היתומים גדולים אין ממנים אפוטרופוס, ואין בי"ד מונעים ממנו אפילו היה הולך ומפסיד ממונו[2], אך בי"ד חייבים להוכיח אותו שילך בדרך ישרה[3].

אפילו העמידו בי"ד אפוטרופוס כשהיו קטנים, כיון שהגדילו היתומים דהיינו בן י"ג שנים לבן או י"ב שנים לבת, פג תקפו של האפוטרופוס, ומחזירים את הנכסים ליד היורשים אפילו אינם יודעים בטיב מו"מ[4], אם אינו טיפש גמור שדומה לשוטה[5].

מינה האב אפוטרופוס לקטנים וציווה שלא יתנו להם הנכסים אפילו לאחר שיגדלו עד שהם מצליחים וכשרים למסור להם הכנסים, יעשו כפי שציווה האב[6], ויש שהוסיף שאף אם בי"ד מינו אותו לאפוטרופוס ליתומים הקטנים וכשהגדילו רואים בי"ד שלא מוכשרים לנהל העסקים, יכולים בי"ד לעכב הנכסים עדי שיהיו ראויים לכך[7], ויש שכתב שאף בסמכו אצל בעה"ב כן הוא[8].

גדר 'אין ממנים אפוטרופוס לדיקנני'

בגדר הדין שלא מעמידים אפוטרופוס לגדולים, נחלקו הפוסקים. יש שכתבו שהכוונה בזה היא שלא טורחים למצוא אפוטרופוס לגדולים מפני שלא ימצאו מי שהגון ומרוצה להיות אפוטרופוס בחינם לגדולים, אבל אם מצאו מי שהגון ומוכן לכך, ונחוץ למנות אפוטרופוס, ממנים אותו והיתומים או יורשים לא יכולים למחות[9], ויש שכתבו שאין כח לבי"ד למנות אפוטרופוס לגדולים ואף יכולים למחות בבי"ד שלא ימנו אפוטרופוס[10], ומ"מ יש שכתב שאם היתומים לא מוחים לכו"ע יכולים בי"ד למנותו[11], וכן אם היו הנכסים של יתומים וקטנים משותפים עם הגדולים יכולים האפוטרופסים של הקטנים למכור אף הנכסים המשותפים עם הגדולים[12].

נכסים עזובים

הגם שבי"ד לא ממנים אפוטרופוס לגדולים, ישנם מקרים יוצאים מהכלל שחייבים לטפל בנכסים עזובים של גדולים למנוע שלא יופסדו, וחז"ל חילקו בזה בין נכסים 'נטושים' לנכסים 'רטושים'[13], כדלהלן:

נכסים נטושים, יצא מחמת הכרח

מי שהניח נכסיו בע"כ, שמפני איזה הכרח אינו יכול לטפל בהם כגון שהוכרח לברוח מהשלטונות, חייבים בי"ד לטפל בנכסיו שלא יופסדו[14], ואף בזה היות שאינו מצוי שיתרצה מי להיות אפוטרופוס על נכסים של גדולים לא מצווים בי"ד לחפש ולמנות אפוטרופוס רק יתעסקו הבי"ד בעצמם או ע"י נאמן להם[15], ואף אם מתעסקים הבי"ד ע"י איש נאמן לא יורידו מי שחשוד שלא יטפל בנכסים רק לטובת הבעלים כגון אריס שחולק ברווח שאם יתנו את הקרקע (או נכסי דלא ניידי) אפשר שרק יעסוק להוציא הרווח ויזניח את הקרן[16], לפיכך נותנים את הקרקעות ביד קרובים שראוים לירש שיעבדו את הקרקע להפיק פירות, ואת המטלטלין יפקידו ביד נאמן לשמור על הקרן[17].

ואמנם אם נמצא מי שמוכן להיות אפוטרופוס שיטפל בהם ימנו אותו לטפל בנכסים ואין תקנה גדולה מזו[18]. ונראה שבזה הבי"ד מסולקים ופטורים להתעסק בנכסים[19]. ברם, נחלקו הפוסקים האם הראוים לירש יכולים למחות שימנו את האפוטרופוס, רק יתנו להם לטפל בנכסים[20], שיש שכתבו שעדיף לתת ביד אפוטרופוס והיורש אינו יכול למחות[21].

נכסים רטושים, יצא מדעת עצמו

מי שהניח נכסיו מדעת עצמו, או אפילו שבורח מבעל חוב שמטריד אותו, הואיל ולא נאנס לברוח הרי זה כאבידה מדעת שלא חייבים לטפל בהם, ואם ירדו קרובים לנכסים מסלקים אותו, כי במה שלא מינה אותם לפני שיצא גילה דעתו שלא ניחא לו שיטפלו בנכסיו[22].

כל זה כשיצא למקום רחוק שסכנה לחזור שהדרך לצוות מה שיעשו עם הנכסים וממה שלא ציווה מוכח שלא ניחא לו שירדו לנכסיו, אבל אם יצא למקום קרוב שמוכח שדעתו לחזור בקרוב ולא חזר, דינו כמי שיצא מחמת אונס וחייבים לטפל בנכסיו כאמור[23].

מת המפקיד ולא ידועים היורשים

הפוסקים דנו במי שהפקיד מנכסיו ביד נפקד ומת, ולא ידוע שיש לו יורשים, האם בי"ד מוציאים את הפיקדון מיד הנפקד וממנים אפוטרופוס שיטפל בזה, אולי יבואו יורשיו לתבוע או שדינו כממון שאין לו תובעים, וזכה המפקיד[24].