ערבות על הלואה שניה

התחייבות הערב הוא רק על ההלואה שהמלוה הלוה על פיו אבל לא על הלואה אחרת הגם שאף על זו היה מקבל חיובי ערב, וכיון שנמחל שעבוד ההלואה הראשונה בטילה הערבות אלא אם כן פירש שמקבל ערבות על ההלואה השניה[1]. לפיכך הערב על הלואה עם זמן פירעון עד שנה, והלוה שילם תוך השנה, ושוב לוה הלואה אחרת עם אותו זמן פרעון, פטור הערב מערבות ההלואה השניה[2].

וכן הדין בנותן המחאה (צ'ק) ליד המלוה עבור הלואה שהערב התחייב עליה חיובי ערב, והסכימו הלוה והמלוה ביניהם שיחזור וילוה על סמך המחאה זו ולא יפרוט ההמחאה עד ההלואה האחרונה, פטור הערב משעבוד ההלואה השניה אם לא ידע מהסכמה זו[3]. ברם, אם הערב פירש שמקבל ערבות על הלואות חוזרות, מתחייב בכך, לפיכך יש שכתב שאם אמר הערב 'אני ערב לעולם בעד פלוני על סך כזה, נעשה ערב לעולם[4].

ערבות על התחייבות:

המלוה נחסר במה שמוציא מעות על פיו של הערב, ובהנאה שהמלוה מאמינו, הערב משעבד עצמו למלוה. לעומת זה, המחייב עצמו חיוב לפלוני, לא נחסר המקבל אם המחייב לא יתן, ולכן דנו הפוסקים האם הערב למקבל מתחייב חיובי ערב הגם שאין לו הנאה כמו לערב של מלוה[5].

ערב למקבל מתנה

המקבל מתנה אינו נחסר אם לא יקבל המתנה, לפיכך יש שכתב שגם בעת הקנין של המחייב ליתן המתנה לא חלים חיובי ערב מבלי שהערב יחייב עצמו בקנין[6], ויש שכתב שהקנין ליתן מתנה מחייב את הערב כשעת מתן מעות[7].

יש שכתב דוגמא למתנה, בראובן המחייב עצמו להשתדל בשלטונות לשמעון בעד שכר, כגון להקל ממנו תשלומי מסים. אם אין לראובן איזה הפסד מחמת ההשתדלות, יעשה הערב קנין כדי להתחייב לראובן על שכרו[8].

יש שכתב שכל הדיון הוא רק ב'ערב סתם' שלולי הנאה החיוב ערב הוא אסמכתא, אבל חיוב של הערב קבלן אינו אסמכתא ולכן אף הערב למקבל מתנה מתחייב בלי קנין[9], ויש שכתב שאף לערב קבלן יש חסרון אסמכתא[10]. 

ערב לרבית ושכר שכירות

אף הערב למלוה ברבית לגוי בעד הרבית, אינו מתחייב בלי קנין, שהרי הרבית הוא הרווח וכלפי זה המלוה לא הוציא מעות על פיו[11]. לעומת זה, הערב לדמי שכירות מתחייב בעת התחייבות השוכר אף על פי שדמי השכירות הם רווח והמשכיר לא הוציא מעות על פיו, מפני ההבדל שביניהם. בדבר העומד לשכירות, השוכר משלם בעד ההנאה שנהנה מגוף הדבר וכח הנאה זו נמצא בדבר המושכר בשעת הקנין ולכן השכר בעד ההנאה הוא השווי שהמשכיר הוציא על פי הערב, אבל הלוה אינו משלם בעד ההנאה מגוף המעות שהרי הרווח אינו בגוף המעות  ומה שמשלם הוא בעד המתנת המעות ולכן הערב בעד הרבית אינו כמו שהמלוה הוציא מעות על פיו[12].

ערבות לעיסקא   

הנותן מעות לעיסקא, שמחצית המעות הלואה למתעסק, ומחצית פקדון ביד המתעסק, ועוסק בכל המעות לטובת שניהם, משלם הנותן שכר למתעסק בעד טרחתו, ועל שכר זה מתחייב הערב למתעסק בלי קנין בעת נתינת המעות לידו. השכר שהנותן התחייב לתת, נחשב כאילו כבר ביד המתעסק ולכן מתחייב הערב בקבלת המעות ליד המתעסק דזה כמו שזה הוציא מעות על פיו בשעת מתן מעות. לעומת זה, מתעסק שמעמיד לנותן ערב בעד חלקו ברווח העתיד להיות, לא מתחייב הערב לנותן בלי קנין, שהרי הרווח עדיין אינו ביד המתעסק ולא הוציא מעות על פיו של הנותן[13]. ויש שכתב שאף הרווח שבא מגוף הפקדון נחשב כאילו כאילו ביד הנותן ואף הערב לנותן מתחייב מיד בקבלת מעות בלי קנין[14].

ערב להיתר עסקא

האחרונים דנו האם הערב לנותן מעות על פי היתר עיסקא, בעד סכום ההתפשרות של המקבל, נחשב כערב בשעת מתן מעות. לפיכך נכון שהערב יתחייב בקנין[15].