'יורד לאומנות חבירו' ו'עני המהפך בחררה'

חז"ל קבעו גדרים במקח וממכר בין אדם לחבירו הן מה שראו לגדור מעיקר הדין, והן שראו לתקן מפני הישר והטוב.

על פי האמור קבעו חז"ל גדרים דומים לשני נושאים קרובים במהותם, ה'יורד לאומנות חבירו' ו'עני המהפך בחררה'. בשניהם המדובר במי שבא לקפח את חבירו בדבר שחבירו עומד לזכות בו.

ה'יורד לאומנות חבירו', בא לעסוק במסחר או אומנות חבירו, ומקפח את פרנסתו בדרך שאינה הוגנת, ונקרא בלשון המושאל 'משיג גבול'[1].

ה'עני המהפך בחררה' בא לזכות בדבר שחבירו עמד לזכות בו, במציאה או מקח, וקבעו חז"ל אימתי יש לראשון זכות קדימה למנוע מהשני לזכות בה. ברם חלוקים שני נושאים אלה בפרטי הדין שלהם כפי שיבואר להלן.

היורד לאומנות חבירו

האיסור של ה'יורד לאומנות חבירו'

הפוסקים כתבו מקורות שונים לאסור את הבא לקפח את פרנסת חבירו. יש שכתבו שהאיסור מהתורה כפי שדרשו חז"ל על הפסוק 'בין איש ובין אחיו ובין גרו' אפילו בין תנור לכיריים, שניתן לחז"ל הרשות לקבוע חוקים כאלו[2], ויש שכתבו שאינו מהתורה אבל נסמך על הלאו 'לא תשיג גבול רעך' ו'ארור מסיג גבול רעהו'[3], ויש שכתבו שהאיסור בזה הוא דרבנן[4].

גדר הדין של יורד לאומנות חבירו

החיוב לא לקפח את פרנסת חבירו נכלל באיסור של הרחקת נזיקין[5], וגם דומה ל'עני המהפך בחררה' דהיינו הנוטל ממי שמחזר אחר דבר לקנותה שנקרא רשע מפני שיכול למצוא במקום אחר[6], שאף הנוטל פרנסת חבירו יכול למצוא פרנסתו במקום אחר[7].

במקום שהאיסור לא נשמר

כתבו הפוסקים שהאיסור לירד לפרנסת חבירו – כפי שגדרו חז"ל – נאמר כאשר האיסור נשמר בדרך כלל, אבל אם נכרים באים וסוחרים כחפצם אין תועלת בשמירת האיסור, ומותר לישראל לסחור כחפצו ולא יפסיד בחינם[8].

לפתוח חנות מתחרה

מדינא דגמרא, המצורפים לשלם מסים לאותה המלכות מותר להם לפתוח חנות ולעסוק במסחר ואין אחר יכול לעכב עליהם אפילו שקדם לעסוק במסחר זה או לפתוח עסק, אבל לא מי שאינו מצורף לשלם מסים לאותה המלכות[9]. ויש שכתב שאם המלכות אינה מקפדת מותר אף מי שאינו משלם מסים באותה המלכות להתחרות[10].

בזמנינו, במדינות דמוקרטיות החוק קובע שכל אזרח מדינה יכול לעסוק במסחר כרצונו, ואין למלכות זכות לעכב מישהו מלפתוח עסק או לעסוק במסחר הגם שאינו משלם מסים או דר בעיר אחרת. לפי האמור, נראה שהדין האמור בשולחן ערוך לעכב הבא לפתוח חנות מתחרה מפני שדר בעיר אחרת או אינו משלם מסים, אינו למעשה[11].

פרסומת ושידול לקוחות

מותר לקדם מכירות על ידי פרסומת אמת על המוצר, הגם שלמראית עין הפרסומת דורשת את טובת הלקוחות ואין בזה משום גניבת דעת, וכן מותר לשדל לקוחות לקנות אצלו על ידי חלוקת מתנות וכדומה[1].

בכל אלה אין משום תחרות שאינה הוגנת, שהרי אף המתחרה שלו יכול לעשות כמוהו[2], אבל אסור למנוע מהמתחרה שיעשה כמוהו, ואזי הוא מזיק גמור[3].

מאידך, אין איסור בדבר כאשר הוא אינו זה שמונע  מהמתחרה לעשות כמוהו, כגון שהמתחרה אין לו האמצעים לעשות פעולות כאלה[4]. ובכל אופן אסור לסיטונאי (wholesaler) להתנות עם הקמעוני (retailer) שלא ימכור את הסחורה של הסיטונאי המתחרה שמכר לו עד עתה, אבל אם המתחרה לא מכר עדיין ללוקח זה מותר להתנות שימכור רק את הסחורה שלו[5], וכן מותר להתנות שיציג את הסחורה שלו במקום יותר מובחר[6].

להוריד את מחיר הסחורה

מותר למכור סחורה במחיר נמוך ממה שנמכר בשוק כדי למשוך לקוחות אליו, בתנאי שהמחיר עדיין בכלל ערך המקח[7], דהיינו שמדרך מקח וממכר כדאי למכור סחורה זו במחיר זה[8]. ואף אמרו חז"ל שהוא זכור לטוב שגורם להוריד את המחיר בשוק, וזו טובה ללקוחות[9].

מחיר הפסד

אסור למכור מקח במחירי הפסד או בלי רווח כדי למוטט את המתחרים שוק, ונקרא מזיק גמור[10], ויש שכתב שאף המסייעים לזה כגון המוכרים שקיבלו הסחורה מהסיטונאי שמוכר בזול[11]. ונראה שמותר לחנות שמוכרת כמה מוצרים למכור מוצר בלי רווח כדי למשוך לקוחות לקנות שאר המוצרים, וזה בכלל חלוקת מתנות שהתירו חז"ל שהרי גם המתחרה יכול לעשות כמוהו מבלי למוטט את השוק.

מחיר רווחי רק למוכר

 מותר למכור במחיר שהוא רווחי רק למוכר, והמתחרה אינו יכול להתחרות עמו, כגון שרק המוכר יכול לייצר את המוצר בזול, או שיכול למכור בכמויות גדולות בזול בגלל מקורות הכסף שלו[12].

פסיק חיותיה

נחלקו הפוסקים האם מותר למכור במחיר שהוא רווחי רק למוכר כפי האמור לעיל, אפילו שעל ידי זה 'פסיק חיותיה' של המתחרה, דהיינו שאינו יכול לעמוד בתחרות.

יש שכתבו שמותר למכור באופן זה אפילו אם על ידי זה יהיה הוא המוכר היחיד בשוק, ואזי יוכל להעלות את המחיר[13], אבל אינו זכור לטוב, שאין זה לטובת הלקוחות שלא יהיו מתחרים בשוק, אבל אין ביד בני העיר למנוע ממנו למכור באופן זה[14]. כל זה כשאינו עושה כן כדי למוטט את ההתחרות אלא כוונתו להרוויח לעצמו, כגון שיש לו מעות שכדאי לו להשקיע במסחר שמבין בו[15]. אבל יש שכתב שכל שמוכר כל כך בזול שהמתחרה אינו יכול לעמוד בו נראים הדברים שכוונתו למוטט את המתחרה[16], וגם יש שכתבו שאסור למכור מוצר בזול אם בזה 'פסיק חיותיה' של המתחרה, שאינו יכול למכור בזול כמוהו[17].

יש שכתבו שאסור למכור במחירים נמוכים ממה שנקבע מדינא דמלכותא, או מפני שאינו משלם מסים[18] ויש שכתבו שאין איסור בזה[19], ולכולי עלמא מותר להוזיל המחיר אם רק מנהג הסוחרים שלא למכור כן[20].

האיסור

'עני המהפך בחררה' הינו כאשר ראובן מחזר אחר דבר לזכות בו, ולולי ששמעון קדם וזכה בו היה ראובן הזוכה, נקרא שמעון רשע. יש שכתבו שעובר על איסור מדברי קבלה ואסמכוה על פסוק ביחזקאל[1], ויש שכתב שהאיסור דרבנן[2].

כל זמן שלא נכנס לעסק, החיוב על בי"ד למחות בו שלא יזכה בדבר, אבל לאחר שכבר זכה לא מחייבים אותו להחזיר הדבר, וכבר עבר האיסור[3], אבל מכריזין עליו שהוא רשע[4], ונקרא כן עד שיפייסנו[5].

בשוגג

יש שכתבו שאם לא ידע בשעה שזכה שחבירו היה מחזר אחריו, ורק לאחר מכן נודע לו, לא נקרא רשע מעת שזכה, אבל נקרא רשע אם אינו מחזירו כעת[6].  ויש שכתב שבזה ממידת החסידות שיחזיר הדבר[7].

במציאה ומקח וממכר

יש ראשונים שכתבו שדין זה נאמר הן במחזר לזכות מציאה או מתנה וקדם חבירו וזכה בה, והן במקח וממכר כשעמד לקנות או לשכור דבר, הן שכירות קרקע או מטלטלין והן שכירות פועל, וקדמו חבירו וקנה או שכרו[8], ויש ראשונים שכתבו שדין זה נאמר רק במקח וממכר שהרי היה יכול לקנות או לשכור במקום אחר אעפ"י שיצטרך לטרוח[9], ומפני זה נקרא רשע, אבל אינו רשע במה שקדם לזכות במציאה או מתנה שהרי לא אפשר לו לזכות במציאה או מתנה במקום אחר. המחבר הביא שני הדיעות, והרמ"א כתב שהעיקר כדעה השניה, ויש שכתב שאף המחבר מודה שהעיקר כדעה זו[10], ויש שכתבו שהולכים אחר המוחזק[11], ובשו"ע הרב כתב שמכל מקום בעל נפש יחמיר על עצמו אף במציאה[12].

האחרונים נחלקו האם שידוכין דינו כמציאה שאינו יכול למצוא שידוך כזה במקום אחר[13], או דומה לשכירות שהיה יכול למצוא במקום אחר[14].

מקח וממכר בזול אי דומה למציאה

אף לדעה שבקדם וזכה במציאה אינו נקרא רשע, נחלקו הפוסקים האם אף במקח וממכר שדומה למציאה נקרא רשע, כגון מקח שעומד למכירה וניכר לכל שהוא בזול וקשה למצוא במקום אחר במחיר זה, שיש אומרים שגם זה דינו כמציאה[15], וכן באם הראשון השתדל לזכות בקרקע או בית, ולשני מאיזה סיבה נחוץ לו לקנות הקרקע או בית במקום הזה דווקא, דינו כמציאה שהרי אינו מצוי לו לקנות במקום אחר[16], אבל יש אומרים שאף שדומה למציאה הואיל ומכר הוא אין לחלק ואסור לזכות במה שהראשון השתדל לקנות[17].

לדינא, נחלקו האחרונים האם העיקר כסוברים שאין דין 'מהפך בחררה' במקח וממכר שדומה למציאה[18]. ואף לדעה זו יש שכתב שאף במקח וממכר נאמר האיסור רק בעני המהפך ובא אחר וזכה שנקרא רשע שהיה יכול לזכות במקום אחר, אבל בעשיר המהפך לזכות במקח מטלטלין ובא אחר וזכה בו אינו נקרא רשע, שביד העשיר לקנות משכינו, אכן בקרקע שאינו מצוי שימצא במקום אחר אף בעשיר המהפך נקרא הזוכה רשע[19]. ויש שכתב שלדעה זו אין לחלק בין עשיר לעני המהפך, והזוכה נקרא רשע[20].

וכתבו הפוסקים שבמקום שאינו נקרא רשע מותר לזכות בזה אפילו לכתחילה[21]. אם קדם וזכה בהיתר, והמהפך רוצה לתת לזוכה מעות לסלק אותו שיקנה במקום אחר, אינו רשע במה שאינו רוצה להסתלק, שכבר זכה בהיתר[22].

בגליון הקודם נתבאר שאסור לשמעון להציע למוכר שעומד למכור המקח לראובן שיקנה ממנו, מדין 'עני המהפך בחררה'. האיסור הוא הן בקרקע והן במטלטלין, מקח, שכירות או עבודה, בין אם המוכר או משכיר ישראל או גוי[1], בכל אלה אסור לקדם ולזכות במה שישראל חבירו הפך בו[2].

פיסוק דמים

כתבו הפוסקים, שגדר 'מהפך' במקח וממכר הוא כשפסקו המוכר והלוקח ביניהם המחיר, ורק מחוסרים קנין להעביר הבעלות[3] ואזי אסור לאחר לקדם ולזכות הוא, אבל בעוד שעומדים על המקח כדי לקבוע המחיר מותר לאדם אחר להציע לקנות ממנו[4]. חז"ל קבעו כן לטובת המוכר שלא יהיה מוכרח למכור למציע הראשון שמבקש לקנות במחיר זל, הגם שמחיר זה עדיין בכלל ערך המקח[5].

אכן לאחר שפסקו ביניהם המחיר, אסור לאחר להציע מחיר אפילו יותר מערך המקח, שהרי המוכר שחוזר בו ממה שפסק עם המהפך הוא מחוסר אמנה[6]. וכן הדין במקח שהמחיר ידוע, כגון בחנות שמחיר המקח כתוב על הסחורה, דינו כמו שפסקו המחיר, וכיון שנודע למוכר שהלוקח עומד לקנות ומסכים למכור לו אסור לאחר להקדים לקנות.

פיסוק דמים והמוכר אינו מחוסר אמנה

נראה שבאופנים שכתבו הפוסקים שהחוזר בו מפיסוק מחיר עם הלוקח אינו מחוסר אמנה, מותר לאחר להציע לקנות, כגון שנתחייב למכור לאחר זמן ועד זמן גמר הקנין נשתנה השער ביוקר גדול, מותר לאחר להציע מחיר החדש דכעת חזר הדין כאילו לא פסקו המחיר[7]. וכן אם המוכר פסק עם המציע הראשון מחיר בפחות מהשווי בשוק, שהדין נותן שהחוזר בו אינו מחוסר אמנה, מותר לאחר להציע מחיר כפי השווי בשוק[8].

לפי האמור נראה שגדר פיסוק דמים הוא כאשר מפני הפיסוק מחיר סמכו דעתם למכירה, אבל אם אמנם פסקו ביניהם המחיר אבל ידוע שאין עדיין סמיכות דעת, מותר לאחר להציע מחיר, שהרי החוזר בו אינו מחוסר אמנה. לדוגמא, הבא להתחייב למכור בית הגם שפסק מחיר עם הלוקח, אינו מתחייב עד שיחתמו על חוזה ומותר לאחר להציע לקנות הבית עד שלא חתמו על החוזה.

וכן נראה אם המוכר והלוקח הסכימו שיקבעו המחיר על פי אדם אחר, כגון שמאי, דינו כפסיקת מחיר ואסור לאחר להציע מחיר למוכר[9].

גם אם המוכר הוא נכרי לא חילקו חכמים והתירו לאחר להציע עד שלא פסקו המחיר[10], ורק אם הלוקח הוא נכרי שפסק מחיר עם המוכר מותר להציע לקנות אפילו לאחר שפסקו ביניהם המחיר[11].

יש מקומות שנהגו דין 'מהפך' אם המוכר נושא ונותן עם המהפך אפילו לא בא עדיין לידי פיסוק דמים ואזי המנהג קובע[12]. יש שפירש שהמדובר הוא שלולי בא האחר היו משתווים למחיר, כלומר שממילא יש כבר סמיכות דעת ביניהם[13], ויש שכתב שנהגו כן בשוק קבוע שמוכרים וקונים תדיר, שבעוד אחד נושא ונותן עם המוכר לא יכנס השני להציע לקנות, ושיבח מנהג זה[14].

קנין לאחר זמן

מי שעשה התחייבות בקנין (חוזה) שיקנה המקח במועד שקבעו ביניהם, והיה המקח זול הרבה, אסור לאחר לקנות מקח זה מדינא דעני המהפך[15], אבל אם עשה המוכר תנאי עם הלוקח שאם יבוא אחר להציע מחיר גבוה ימכור לו, מותר לאחר לכתחילה להציע לקנות ממנו[16].

בגליונות הקודמים[1] נתבאר שאסור לקדם ולזכות בדבר שאחר היפך לזכות בו, ונקרא רשע. אולם דעת כמה פוסקים שדין זה לא נאמר במציאה, ואף מקח שנמכר בזול שהמוכר והלוקח הסכימו על המקח דינו כמציאה, ומותר לאחר לקדם ולזכות במקח[2].

לפי האמור דנו הפוסקים באופנים במי שכבר היפך במקח האם מותר לאחר לקדם ולזכות. 

שליח שקנה לעצמו

שליח שנשלח לקנות מקח מסויים בעד המשלח, וקנה השליח לעצמו, נקרא רמאי[3]. יש שכתבו שאף אם היה ידוע שהמקח שנשלח לקנות הוא בזול, וקנה לעצמו, נקרא רשע אע"פ שהמקח בזול, שהרי המשלח סמך עליו שיעשה שליחותו[4]. ויש שכתבו דבמה שקנה לעצמו מקח שהוא זול אינו רשע שהרי דינו כמציאה, אבל אם המשלח נתן לו מעות לקנות והשליח שינה ולא קנה במעות המשלח אלא במעותיו שלו קנה לעצמו אבל נקרא רמאי שרימה את המשלח שסמך שיעשה שליחותו[5].

ונראה שאם לא היה ידוע שהמקח הוא זול או שמעיקרא לא היה המחיר בזול, ונשתנה המחיר בין המינוי לקנין, מותר לשליח לקנות לעצמו ואינו רמאי במה שלא קנה בעד המשלח, שלא על דעת כן נעשה שליח[6].

מהפך מחמת השתדלות לעשות מציאה

השתדלות שלא בגוף הנכס:

מי שהוציא ממון כדי לאפשר לקנות דבר מסויים אבל עדיין לא זכה בו, ועשה ההשתדלות מן הצד ולא בגוף הדבר, כגון שהוציא הוצאות שהעיירה תיתן רשות לבנות על קרקע מסויים שעומד למכירה, ולאפשר בזה להרויח על ידי הבניה אבל לא השתדל המוכר הקרקע עצמו, ולאחר שהשיג הרשיון בא אחר וקדם וקנה, נחלקו הפוסקים האם הזוכה נקרא רשע הואיל והראשון דינו כמהפך שהשקיע להשיג הרשיון ובמה שזה קדם וזכה הפסיד ההשקעה[7], או שדינו כמציאה שכעת אפשר לבנות להרויח[8].

השתדלות בגוף הנכס:

הוציא הראשון הוצאות על הקרקע עצמו, כגון שנתן מעות למוכר גוי שמחמת זה נסתלק מהנכס וקדם אחר וזכה בנכס, יש אומרים שאזי הקרקע כאילו כמשכון בידו לגבות ההוצאות, וחייב מי שקדם וזכה להחזיר המעות שהוציא הראשון. הואיל וכך, זה שקדם וזכה נקרא רשע שכיון שצריך להחזיר המעות אין זה מציאה[9], אבל יש שכתבו שאף בזה אינו חייב השני לפצות את מי שהוציא הוצאות, ועל כן אין דינו כרשע במה שזכה אלא כשאר מציאה במקח וממכר[10]. 

מקח שנמכר בהכרזה

הפוסקים דנו בנכס שבגלל עיקול עומד להימכר בהכרזה (אוקשע"ן) ובעל הנכס רוצה למנוע מאחרים שיעמדו על המקח כדי שיזכה בעצמו או על ידי שלוחו בנכס בזול, האם זכותו למנוע זאת מהאחרים.

לדוגמא, בית שלא שילמו המשכנתא לבנק ובגלל זה העמידו הבית למכירה בהכרזה, או מי שלא שילם המס על הסחורה ומחמת זה העמידו השלטונות את  הסחורה למכירה.

יש שכתבו שבעל הנכס דינו כמהפך ואסור לאחרים לקדם ולזכות, וגם אם עומד למכירה בזול שדינו כמציאה, עדיין כופין בזה על לפנים משורת הדין, או שיש בזה מנהג הכשרים[11], ויש שכתבו שאם גם נכרים עומדים על המקח מותר לאחר לקדם ולזכות[12].

לדחות פועל אחר ממשרתו

אסור להציע עצמו למעביד אם בזה ידחה פועל אחר ממשרתו אפילו אם לא עשה עמו חוזה לזמן[1]. עשה הפועל עם המעביד חוזה לזמן, ומפני שהשני דחה אותו אינו משלם הבעל הבית כפי החוזה, דנו הפוסקים האם הפועל השני חייב לפצות את הפועל הראשון[2].

להציע עצמו לאחר גמר החוזה עם הראשון

לעומת זה, אם המעביד שכר את הפועל עד זמן שקבעו ביניהם, וכבר נגמר הזמן ועדיין לא קבע עם הפועל שימשיך לאחר כלות הזמן, אין איסור לפועל אחר להציע עצמו אפילו תוך זמן[3], אבל אם מנהג המקום הוא להמשיך עם הפועל הראשון לאחר כלות החוזה דינו כקבע עם הראשון ואסור להציע עצמו אפילו לאחר כלות הזמן[4].

להציע עצמו למעביד שפסק לשכור פועל

וכן כתב המחבר שאסור להציע עצמו לעבודה למעביד לאחר כאשר זה קבע עם פועל אחר ופסק עמו המשכורת[5].

אכן בביאור דין זה נחלקו הפוסקים כדלהלן:

פועל שהשביח העסק

יש שכתב שדין זה נאמר רק בפועל שכבר עבד מקודם אצל המעביד ובטרחתו הועיל לעסק, שבזה זוכה לעדיפות לעומת פועל אחר, ודינו דומה ל'עני המנקף בראש הזית' שקבעו חז"ל שבגלל טרחתו אסור לאחר לקדם ולזכות, ודינו כגזל מדבריהם שיש שכתבו שמוציאים בדיינין[6], אבל אם רק עתה קבע המעביד עם הפועל מותר לאחר להציע עצמו כי יתכן שלא ימצא בעל הבית נוח כזה ודינו כמציאה שמותר לקדם ולזכות במציאה שאחר היפך בה[7], ואף כאן מותר להציע עצמו אפילו לאחר שהבעל הבית פסק עם הראשון[8].

מלמד לעומת פועל

ויש שכתב שדין זה נאמר גם בפועל סתם שלא עבד עדיין אצל המעביד. לאחר שהמעביד קבע עמו שיעבוד אצלו ופסקו המשכורת בוודאי סמכה דעתו שהמעביד לא יהיה מחוסר אמנה לחזור בו, אולם שונה דינו של מלמד - או כל התעסקות שנאמר בו קנאת סופרים תרבה חכמה -, שאזי אפילו לאחר שהבטיח לו שישכור אותו מותר למעביד לחזור אחר מי שילמד יותר טוב, ולכן לא סמכה דעתו של המלמד עד שיתחיל ללמד ולכן מותר למלמד אחר להציע עצמו[9].

פועל שעבד כבר בבית המעביד

ויש שכתב שהן בפועל והן במלמד שהמעביד קבע עמו ופסקו המשכורת ודאי סמכה דעתו של הפועל וכל שכן המלמד[10] שהמעביד לא יחזור בו ולכן אסור לאחר להציע עצמו, אבל אף אם עדיין לא פסק עמו אסור להציע עצמו כאשר הפועל היה נשכר אצל בעל הבית עד עתה לזמן ונגמר הזמן שנקבע בחוזה, ולולי שבא השני היה פוסק עם  הפועל לתקופה חדשה במשכורת הקודמת, ואזי אסור להציע עצמו הגם שהבעל הבית והפועל ראשון לא קבעו עדיין המשך החוזה[11].

מעביד שמציע לפועל שעובד אצל מעביד אחר

כתב המחבר שמותר לבעל הבית להציע למלמד אצל בעל הבית אחר לעזוב את משרתו ולעבוד אצלו[12], ואין בזה משום איסור של 'מהפך בחררה ובא אחר ונטלו'. כל זה כשמותר למלמד לחזור בו מעבודתו אצל המעביד הראשון, כגון שלא עשה קנין ואין בחזרתו משום דבר האבד למעביד[13].

בטעם הדבר, יש שכתבו שהמדובר כגון מלמד שלא כל אחד דומה בהסברה, לכן בעד הבעל הבית דינו כמציאה[14], או במקצוע שאין הדרך לחפש מומחים שגם מפני זה נחשב הדבר כמציאה[15], אבל יש שכתבו שרק במלמד וכדומה בדבר מצוה התירו, אבל לא משום שזה דבר שאינו מצוי[16]. ויש שכתבו שכל שמשרתו תלוי בדעת אחרים ולא סמכה דעתו של הפועל בזה, מותר למעביד אחר להציע שיעבוד אצלו[17].

וכתבו האחרונים שאם אסור מדינא לפועל אחר להשכיר עצמו גם לבעל הבית אסור לשכור פועל שעובד אצל אחר[18].