הדין בכללו

התורה פטרה את האונס מחיוב שנאמר 'ולנערה לא תעשה דבר'[1]. דין זה נאמר אף בדיני ממון, מלבד אדם המזיק שדרשו חז"ל לחייבו באונס מהפסוק 'פצע תחת פצע' שאדם מועד לעולם[2], ואף בזה נחלקו הפוסקים האם חייב באונס גמור, כגון סערה של אליהו[3].

טענת אונס בממון

לפיכך, יש טענת אונס בממון לפטור את מי שחייב עצמו חיובי ממון, כגון המחייב עצמו ממון אם לא יקיים התנאי, ומפני האונס לא קיים התנאי, פטור ממה שחייב עצמו אם לא יקיים התנאי[4]. לדוגמא, לוה ששילם מקצת החוב והמלוה הפקיד את השטר שנכתב על כל הסכום ביד שליש, בתנאי שאם הלוה לא ישלם את שאר החוב עד זמן פלוני יחזירו את השטר למלוה[5], והלוה לא קיים את התנאי מפני איזה אונס, לא יחזירו השטר למלוה[6].

אונס השכיח

הפוסקים כתבו שהאונס הפוטר הוא אונס שאינו שכיח, כגון שפתאום נעשית מלחמה בין המדינות, אבל אם אירע אונס שכיח או אפילו רק מקצת שכיח (שכיח ולא שכיח), כגון סערה בעונת הסערות, האונס אינו פוטר ובעובדא של המלוה שהפקיד את השטר אצל השליש על תנאי, מחזירים את השטר למלוה, הואיל והאונס עלול שיהיה, היה ללוה להתנות מתחילה שבאונס זה לא יחזירו השטר למלוה[7].

לאידך גיסא, המקבל על עצמו חיובי ממון אפילו על אונס, אין האונס פוטרת מחיוב שהתחייב מרצונו, ואפילו לא חייב עצמו בפירוש אלא החיוב שמחייב עצמו מובן מתוך הענין, כגון השואל שכל הנאה שלו היא שירדה התורה לסוף דעתו שמחייב עצמו אפילו על האונס[8].

אונס אינו מחייב

אונס פוטר מחיוב ממון אבל אינו מחייב חיוב ממון (אונס רחמנא חייביה לא אמרינן), דהיינו, אם שמעון התחייב איזה חיוב אם ראובן יקיים איזה תנאי, ומפני האונס לא קיים ראובן את התנאי, אין שמעון מתחייב. דוגמא, ראובן שהתנה עם שמעון שאם הוא (ראובן) יפקיד עד זמן פלוני סכום כסף בבנק, יקוים השותפות, ומפני איזה אונס לא הפקיד ראובן הכסף בזמן המיועד, לא מתחייב שמעון לקיים השותפות[9].

סוגי אונס:

האונס של 'ולנערה לא תעשה דבר' הוא אונס שאחרים כופים עליו, אבל לדינא גם אונס מפני סיבה שלא אחרים כופים עליו, פוטר מחיובי ממון.

א. אונס חולי: אונס חולי פוטר מכל חיוב ממון, כגון ראובן שתובע משמעון בבית דין שחייב לו ממון, והשיב שמעון שיש לו ראיות לפטור עצמו אבל אינם בידו כעת, והתחייב בקנין שאם לא יביא הראיות עד שלושים יום יהיה ראובן נאמן בטענתו, וחלה שמעון תוך הזמן ולא הביא ראיותיו, לא איבד שמעון את זכותו להביא ראיה[10]. וכן פועל שנשכר לעבוד משך זמן, כגון שנה, וחלה תוך הזמן ונתרפא, האונס פוטר אותו להשלים את הזמן שחלה[11].

ב. אונס שכחה: הדין הוא שמי ששכח שיש לו אבן בחיקו ועמד והזיק דינו כשוגג שחייב בנזק (שאדם מועד לעולם) אבל פטור מארבעה דברים[12], הרי ששכחה פוטר בדיני ממון[13]. יש שכתב שאם שכח בגלל שנתעצל בדבר אין זה אונס וחייב אף בדיני ממון[14] שזה כתחילתו בפשיעה וסופו באונס[15], אבל יש שכתב שיש לחלק בין חיוב מצוה לחיוב ממון, שרק במצוה שהתורה מחייבת לעשותה כגון תפילה או קריאת שמע חייב לזרז עצמו לקיים המצוה ובזה השכחה היא פשיעה, אבל בחיוב ממון שחייב עצמו מרצונו אין חיוב לזרז עצמו לקיים החיוב שקיבל על עצמו, ולכן אם חייב עצמו להביא ראיות עד הזמן ושכח תוך הזמן להביא ראיותיו, לא איבד זכויותיו[16]. יש שכתבו שחיובי שומר שונה משאר חיובי ממון וחייב לזרז עצמו שלא ישכח אנה הניח את הפיקדון, הואיל ש'כל לא ידענא פשיעותא היא', ולכן מחייבים את השומר ששכח אנה הניח את הפיקדון אפילו שברור לו שהניחו במקום משומר[17].  

אונס המחייב חיובי ממון

לעומת אונס שפוטר את מי שקיבל עצמו חיוב ממון[1], ישנם סוגי אונס שמחייבים את קיום המקח.

נותן נכס להציל עצמו מאונס נפשות

אנס הבא להרוג בזמן שהמלכות נותנת לאנסים רשות להרוג וליטול נכסי היהודים, ובעל הנכס אינו יודע האם בא ליטול ממנו גם הנכס, אבל כדי לפדות עצמו מסכנת חיים נותן מרצונו לאנס את הנכס מבלי לבקש ממון בעד הנכס, דינו כמוכר מרצונו שתמורת ממון גומר בדעתו למכור, ואף זה תמורת הצלת נפשו גומר בדעתו לתת הנכס לאנס, שכל אשר לו יתן בעד נפשו[2]. ואפילו אם נתוודע ליהודי שזה בא להרוג וליטול הנכס בעל כרחו, וקדם היהודי ונתן לו את הנכס, קנה האנס הגם שהאנס היה לוקח ממנו את הנכס בעל כרחו, שאף בזה גמר היהודי בדעתו לתת לאנס מפני האונס שיניח לו נפשו לשלל, ואינו דומה לאנס שבא על היהודי שלא בזמן גזירה והמלכות תקיפה על תושביה להוציא מיד הגזלן, שאז סבור שיוכל לחזור לנחלתו ולא גמר בדעתו להקנות, אבל בזמן הגזירה הואיל ואינו יכול לחזור על האנס, כאילו קיבל דמי הנכס[3]. לפיכך בכגון זה, אם מכר האנס לאחר מכן את הנכס לישראל אחר, קנה הלוקח[4].

מוכר נכס מחמת אונס (תלוהו וזבין)

חז"ל קבעו שהמוכר נכס מפני האונס, כשהאנס משלם לו את דמי המקח במלואו[5], גומר בדעתו למכור אע"פ שנאנס למכור הואיל ומקבל את תמורת הנכס, בין נכס קרקע או מטלטלין, ובלשון חז"ל 'תלוהו וזבין זביניה זביני'[6], שהרי לא הפסיד כלום[7]. הואיל והמכר קיים, לא עבר האנס על הלאו דגזילה[8] אע"פ שעבר על הלאו של 'לא תחמוד'[9].

אנסו ליתן במתנה או למכור בפחות משוויו

אנסו האנס  לתת לו הנכס במתנה - ובלשון חז"ל 'תלוהו ויהיב' - המתנה בטילה, אפילו אמר 'רוצה אני', הואיל ולא קיבל תמורת הנכס לא גמר בדעתו להקנות לו. לפיכך המוכר נכס מפני האונס והלוקח לא נתן לו את מלוא התמורה, אפילו אמר 'רוצה אני' המכירה בטילה, שהרי הפסיד במכירה זו[10] ומה לי הפסד גדול או הפסד קטן[11] הואיל וכן, אפילו לא ידע המוכר בשעת המכירה שמכר לו בפחות משוויו ועבר הזמן של 'כדי שיראה'[12], או אם הכריח למכור לו קרקע בפחות משוויו בשוק אע"פ שאין אונאה לקרקעות, בכל אלה המקח בטל, שהפסד הוא למוכר[13]. ויש שכתבו שגם אם כפו אותו למכור בפחות משוויו ואמר רוצה אני, המקח קיים[14].

סוגי אונס

ישנם שני סוגי אונס שהאנס יכריח את המוכר למכור לו. ייתכן שאנס את בעל הנכס בגופו או ממונו להכריח אותו שימכור את הנכס, וכדי להיפטר מהאונס מכר את הנכס לאנס, עוד אפשר שהאנס חטף את הנכס מהמוכר ומכריח את המוכר למכור לו.

מרבית הפוסקים לא חילקו בין שני סוגי אונס אלה, אבל נחלקו האם המוכר חייב להסכים בפירוש למכירה. יש שכתבו שצריך הוכחה גמורה שהמוכר הסכים בסופו למכירה, ועד שלא יאמר 'רוצה אני למכור' המכר בטל אע"פ שקיבל דמי המכירה בשתיקה[15], אבל רוב הפוסקים כתבו שדי במה שמקבל דמי המכירה בשתיקה להוכיח שמסכים למכירה[16]. לדעתם הן אם האנס חטף את הנכס בעל כרחו או שאנס את המוכר באיזה אונס עד שהסכים ליטול הנכס ולמכור לו, די לקיים המקח במה שקיבל דמי המכירה בשתיקה. אך יש שכתבו לחלק בין סוגי האונס אלה, שאמנם אם האנס חטף את הנכס וקיבל המעות בשתיקה אין הוכחה שגמר בדעתו למכור עד שיאמר 'רוצה אני', אבל אם האנס אנסו באיזה אונס כדי שיסכים למכור, ומכר לו כדי להפטר מהאונס, בזה אומדנא דמוכח שגמר בדעתו למכור אפילו לא אמר 'רוצה אני'[17].

המוכר מפני האונס

בגליון הקודם[1] התבאר שהמוכר נכס מפני האונס, בין נכס קרקע או מטלטל, המכר קיים הואיל ומקבל את תמורת הנכס במלואו, ובלשון חז"ל 'תלוהו וזבין זביניה זביני'[2]. דין זה הוא הן אם האנס נותן למוכר את הבחירה שימכור איזה נכס שירצה, והן אם הלוקח מכריח אותו למכור נכס ידוע[3], הואיל והסכים המוכר לקנין והלוקח קיבל את דמי המקח, המקח קיים, אפילו שהמוכר לא מנה את דמי המקח אלא השליכם לכיסו שנראה שקבלם נגד רצונו[4].

קבלת דמי המקח, מרצונו או בעל כרחו

לפיכך יש אומרים שאפילו לא נתן הלוקח את מעות המכר מיד בעת הקנין התקיים המקח בשטר קנין שהמוכר יכול לתבוע בו את דמי המכר, ואזי כשהלוקח נותן את דמי המכר לא יכול המוכר לחזור בו, אלא חייב לקבל את דמי המקח[5], אבל יש שכתב שגם לסוברים כן צריך הלוקח לתת למוכר מיד שטר התחייבות על דמי המקח[6], ויש אומרים שקיום הקנין בזה הוא רק בקבלת המעות, ואזי אם התרצה המוכר לקבל דמי המקח התקיים המכר אף אם לא נתרצה בעת נתינת שטר קנין[7].

הודה שקיבל דמי המכר

כתב המחבר שאפילו לא ראו עדים שהלוקח נתן לו המעות, רק המוכר הודה לפניהם שקיבל המעות, ואחר כך חוזר בו שמחמת האונס הודה, נאמן הלוקח ששילם לו, שהיה לו למסור מודעא לפני שהודה[8], והרמ"א כתב שיש חולקים שסוברים שהמוכר נאמן לומר כמו שאנסו אותו על המכר אנסו אותו גם על ההודאה שקיבל דמי המכירה[9].

אנסוהו לקנות, במכר ומתנה

כתב הרמ"א שרק אם מכר מפני האונס המקח קיים, אבל אם קנה מפני האונס המקח בטל[10], וביארו האחרונים שלפעול קנין די במה שהמוכר מסלק עצמו וברצון הלוקח לקנות מתקיים המקח, ואמנם כשנאנס למכור מסלק עצמו בגלל האונס והמקח מתקיים ברצון הלוקח לקנות, אבל אם נאנס לקנות לא מתקיים הקנין כשאין דעתו לקנות[11], ברם הפוסקים כתבו שהרבה ראשונים חולקים ולדעתם אף אם קנה מפני האונס ודאי גמר בדעתו לקנות[12], שיותר רוצה אדם לקנות מלמכור, ולכן המקח קיים[13].

אף לסוברים שאם קנה מפני האונס המקח בטל, יש שכתב שרק הנאנס יכול לחזור בו ולא המאנס שתלה הקנין ברצון הקונה[14]. וגם כתב שמפני האונס לשלם לא גמר לקנות, אבל אם אנסוהו לקבל מתנה ודאי גמר בדעתו לקנות[15]. ויש שכתבו שאין לחלק לדעה זו כי רק 'תלוהו וזבין' נאמר ולא 'תלוהו וקני'[16].

כשנעשה הקנין בדרך חליפין 'שוה בשוה', דהיינו הכופה את חבירו למכור מושך את המקח ובזה נקנה לחבירו חפץ של המושך, נעשה המוכר בכפייה לקונה את חפץ חבירו בכפייה, לפיכך יש שכתב שקיום המקח תלוי במחלוקת הנ"ל אם גם באנסו לקנות המקח קיים, שאם המוכר שאנסו לא קנה אף הלוקח ממנו לא קנה[17].