החזקה בכללה

בכל התורה מכריעים בדבר שהתעורר בו ספק על פי החזקה, הן בדיני איסור והיתר והן בדיני ממונות. החזקה היא באחד משני פנים, או שמכריעים את הספק כפי המצב שהיה מעיקרא ('חזקה דמעיקרא')[1] או שדנין על העבר ממה שנמצא כעת[2].

בכלל זה הוא הכלל ש'כאן נמצא כאן היה', בו דנים על דבר שעבר מרשות אחת לרשות אחרת, ונודע שאירע בו שינוי אבל לא ידוע באיזה רשות אירע השינוי[3], לדוגמא בדיני ממונות, כשנמצא מום במקח אצל הלוקח ולא ידוע האם המום אירע אצל המוכר והלוקח רשאי לבטל את המקח או אצל הלוקח והמקח קיים, הואיל ונמצא המום ברשות הלוקח אינו יכול את לבטל המקח[4].

החזקה בדיני ממון

כאשר הספק הוא על בעלות החפץ, ואחד מבעלי הדין מוחזק בנכס, הרי באופן כללי הדין הוא ש'המוציא מחבירו עליו הראיה', ומחזיקים את הנכס ברשות המחזיק בו ('המוחזק').

סוגי הספק והמוחזק

הספק על הבעלות יתכן בשני אופנים, א) אם הספק של הבית דין למי שייך הנכס אינו תלוי בטענות בעלי הדין, ב) שלולי הטענות של בעלי דין היה ברור לבית דין מי הבעלים ורק מפני טענותיהם נוצר הספק לבית דין.

כמו כן יש לחלק בין אם בעלי הדין מוחזקים כעת בנכס או שכעת שניהם אינם מוחזקים בפועל, אלא אחד מהם היה מוחזק בו מכבר, דהיינו 'חזקת מרא קמא' (בעלים ראשונים)[5].

1. ספק בלי טענותיהם

הספק לבית דין בלי טענות בעלי הדין אפשר שיהיה מחמת ספק במציאות או מפני שיש לדיינים ספק בדין.

המוכר בהמה מעוברת ואינו ידוע אם הולידה לפני הקנין והעובר שייך למוכר, או הולידה לאחר הקנין והעובר שייך ללוקח, והעובר נמצא ברשות אחד מהם. זו דוגמא שהבית דין מסתפקים מי הבעלים של הנכס בגלל נסיבות שלא תלויים בטענות של בעלי דין, ואחד מבעלי הדין מוחזק בנכס זה שמוטל בספק.

ספק במציאות

בספק מסוג זה הכריעו בגמרא ש'המוציא מחבירו עליו הראיה' ומחזיקים את הנכס ביד המחזיק בו[6], בגמרא למדו זאת מהפסוק 'מי בעל דברים יגש אליהם', דהיינו התובע יגיש ראיה לבי"ד ואם אינו יכול להביא ראיה לא יגבה[7], או מסברא 'האי מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא', דמי שכואב לו הולך לבית הרופא[8]. ההכרעה לטובת המוחזק אינה מפני איזה ראיה שהרי אף הוא אינו יודע מתי נולד העובר, אלא מפני שאין ביד המוציא הוכחה להוציא מהמוחזק.

מחזיק בממון כוודאי שלו או כספק

האחרונים דנו האם מפני שהמוציא מחבירו עליו הראיה נעשה הנכס שמוחזק בו לממון וודאי שלו או שהדין נותן שאין להוציא מהמוחזק מחמת הספק אבל אינו מכריע שהממון נעשה שלו.

על פי האמור חקרו האם המקדש את האשה בממון זה הם קדושי ספק, והאם יכול לצאת בזה מצוה שצריך שיהיה 'לכם', כגון ארבע מינים, והאם המוציא שתפס מהמוחזק מוציאים מידו[9]. יש שכתב שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים האם כהן שתפס מישראל ספק בכור מוציאים מידו[10], דלפי הסוברים שמוציאים מיד הכהן מוכח שהתורה לא חייבה למוחזק להחזירו והממון כשלו ממש הוא לכל דבר, ואילו לסובר שאין מוציאים מידו הממון אינו שלו בוודאי לכל הדינים[11].

ספק בדין

בכל ספק שאין ביד הדיינים להכריע הדין ואחד מבעלי הדין מוחזק בנכס, פוסקים המוציא מחבירו עליו הראיה[12].

המשך סוגי הספק והמוחזק בגליונות הבאים בע"ה.

דיני חזקת ממון ב'

חזקת מרא קמא

בגליון קט"ו הוסבר דינו של ממון המוטל בספק כשהספק לבי"ד אינו מחמת טענותיהם (רק מחמת ספק בדין או במציאות), והממון ברשות אחד מבעלי הדין. להלן נבאר אם הנכס אינו ברשותו כעת אלא היה ברשותו מכבר (מרא קמא).

'חזקת מרא קמא' כשאינו ברשות של אחד

לא היה הנכס ברשות של אחד מהם ושניהם מסתפקים מיהו הבעלים (שמא ושמא), כגון בהמה מעוברת שהולידה ברשות שאינה של שניהם ולא ידוע אם הולידה לפני הקנין והעובר שייך למוכר, או לאחר הקנין והעובר שייך ללוקח, מחזיקים את הנכס ביד המוכר הואיל והוא ה'מרא קמא' (הבעלים הראשונים)[1], ויש אומרים שבזה יחלוקו[2], ורק אם המרא קמא טוען בוודאי שהנכס שלו מחזיקים אותו בידו אפילו כנגד המערער שטוען בוודאי הנכס הוא שלו (ברי וברי)[3], אבל אם המרא קמא מסתפק והמערער אומר ברי שהנכס שלו נחלקו הפוסקים האם גם בזה מעמידים את הנכס בחזקתו[4].

גדר מרא קמא

הפוסקים נחלקו במהות חזקה זו. יש שכתבו שחזקת מרא קמא אינו דומה לחזקת ממון של המוחזק בממון ברשותו, שאז הסברא נותנת שעל המוציא להביא ראיה להוציא מהמוחזק[5] ואילו המרא קמא אינו מוחזק בנכס כעת אלא היה מוחזק מכבר, ולכן לדעתם חזקת מרא קמא היא מדיני חזקה שבכל התורה שמעמידים דבר על חזקתו הראשונה[6], ומפני זה מעמידים הממון בחזקת הבעלים המוחזקים מכבר[7], אבל יש שכתבו שאין ללמוד ממון מאיסור אלא למדים חזקת מרא קמא מחזקת ממון בממון המוטל בספק שאין מוציאים מהמוחזק[8], ואף במרא קמא לא מוציאים ממי שהיה מוחזק מכבר בלי ראיה, שהמוציא מחבירו עליו הראיה[9].

ספק מרא קמא

בדין ודברים בין מוכר ולוקח האם נמכר הנכס הגדול או הקטן, ושני הדברים נמצאים ברשות שאינה של שניהם, נחלקו הפוסקים האם מחזיקים הגדול בחזקת המוכר שהוא המרא קמא[10]. יש שכתבו הואיל ואחד ודאי יצא מחזקת המרא קמא, בטילה החזקה שאי אפשר לספק חזקה שתכריע, ולכן אם הלוקח טוען ברי והמוכר אינו יודע זכה הלוקח[11], אבל יש שכתבו שהואיל וחזקת מרא קמא דומה לחזקת איסור דינו כבספק של איסור על שני דברים שדנים על כל אחד לחוד ושוב יש חזקה ודאי שתכריע, ולכן גם בחזקת מרא קמא דנים על כל אחד לחוד ומעמידים את הגדול בחזקת המוכר[12].

­

ספק מחמת טענותיהם:

מוחזק בממון ברשותו

כל נכס שביד אדם[13], אין לחוש שמא הנכס אינו שלו, לפיכך המערער נגד המחזיק וטוען שהוא הבעלים אבל אינו מביא ראיה לדבריו, מחזיקים את הנכס בידו, ואפילו אינו משיב למי שמערער בלי ראיה או מרא קמא[14]. פסק זה הוא פשיטא ואין צורך להוכיח זאת מאיזה לימוד או סברא בהלכה, שאם לא כן כל אחד יאמר לחבירו אתה חייב לי מבלי שיביא איזה ראיה לטענתו, ויצטרך המחזיק להתפשר עמו[15].

חזקה שכל מה שביד אדם שלו הוא

מאידך, אם הנכס היה ביד אחד ובא המערער ומביא ראיה שהיה מוחזק בנכס זה מכבר (מרא קמא), וטוען שהנכס בא ליד המחזיק בו שלא כדין, הואיל ויש למערער חזקת 'מרא קמא' יש לבית דין לברר האם הדין עמו. על זה אמרו בגמרא שהדין עם המחזיק היות ש'כל מה שתחת יד האדם שלו הוא' ד'אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן' ובזה עדיף המחזיק בפועל מהמערער מכח חזקת מרא קמא[16].

חזקה שכל מה שביד אדם שלו הוא

בגליון קט"ז מובא ש'כל מה שתחת יד האדם שלו הוא' ד'אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן' ובזה עדיף המחזיק בפועל מהמערער מכח חזקת מרא קמא[1].

תפיסה הראוי לקנין

הפוסקים דנו באופן האחזקה בידו שעליה נאמר 'כל מה שתחת יד האדם שלו הוא'. יש שהוכיחו מהראשונים[2] שחזקה זו נאמרה כשמחזיק בדבר באופן שאילו בא לקנותו היה קונה, כגון מטלטלים בחצירו או ביתו שקונה בקנין חצר, שאז בתפיסתו אינו 'מחזיק' בעלמא אלא 'מוחזק', כי תפיסתו בקנין שעושה בעלות, מוכיח בעלות[3], אבל אם תפוס בדבר שלא בביתו כגון שיושב במכונית (קא"ר), שיש להסתפק האם בזה לבד קונה, אין די בתפיסה של המחזיק להוכיח בעלות לפיכך עדיף המרא קמא שיש לו חזקה ודאית להוכיח שכפי שהדבר היה שלו מכבר גם כעת הוא הבעלים[4].

שטר חוב נקנה רק במסירת השטר ליד הקונה עם שטר מכירה על המכר (כתיבה ומסירה)[5], לפיכך כתבו ראשונים שתפיסת הלוקח אינו ראיה שהוא מוחזק בשטר כדין, שהרי לא היה קונה באופן תפיסתו[6]. לפי זה נחלקו האחרונים שסוברים שדעת הראשונים היא שהמוחזק צריך שיתפוס בתפיסה הראויה לקנין, האם המוחזק שטוען נגד המרא קמא שקנה בקנין מסויים, חייב לתפוס את המטלטלים באופן שמועיל לקנין ההוא, או די אם תפיסה זו מועיל לקנות מטלטלים אלה במקום אחר[7], כגון המסיע מכונית (מטלטלים) ברשות הרבים, וזו משיכה שקונה רק בסימטא.

אכן יש חולקים על ההנחה של הפוסקים הנ"ל בדעת הראשונים שרק בתפיסה הראויה לקנין נאמר 'חזקה תחת ידו שלו הוא', ולדעתם כל התופס מטלטלים אפילו באופן שאינו ראוי לקנין נקרא מוחזק, מלבד בשטר שהדיון על החוב ולא על הנייר והרי לא שייך להחזיק בפועל את החוב, ולכן מה שמחזיק בשטר באופן שאינו ראוי לקנין לא נחשב שהוא מוחזק בחוב[8], או באופן שהתפיסה עצמה אינה תפיסה גמורה כגון ששניהם מחזיקים בה[9]

דברים שאינם עשויים להשאיל או להשכיר

'חזקה כל שתחת יד אדם שלו הוא' נאמר כאשר אין להסתפק שמא הדבר אינו של המחזיק, כגון שמחזיק חפצים אישיים או כלים של אומן שהם מטלטלים שאינם עשויים להשאיל או להשכיר[10], ובסתם באו לידו במכר או מתנה. גם אין להסתפק שמא באו לידו שלא כדין ולהצריך אותו שיביא עדים היאך באו לרשותו, שהרי הקונה מטלטלים בסתם אינו קונה בעדים[11]. בהיות שאינו חשוד לגנב, דנו הפוסקים האם די בזה להחזיק אותו כבעלים אפילו שותק ואינו משיב שהדבר שלו, או האם המחזיק צריך עכ"פ לטעון שהדבר שלו[12].

דברים שעשויים להשאיל ולהשכיר

ברם אם יש להסתפק שמא הנכס לא בא לידו במכר או מתנה, אין ראיה ממה שמחזיק בדבר שהנכס שלו הוא[13], לפיכך אם הכלים שבידו עשויים להשאיל או להשכיר[14] שיש לחוש שמא שאל או שכר הכלים או שהיו הבהמות בשדה שעשויים לילך משדה לשדה אחר ('גודרות')[15] או אם הוא יושב בקרקע בלי שטר או עדים והרי סתם קרקע נמכר בשטר או עדים, או שהוא אומן שעשוי להחזיק כלים שמסרו לו לתקן, והמערער מביא ראיה שהכלים היו שלו מכבר - והוא המרא קמא - וטוען שבאו ליד המחזיק בשאלה או בשכירות או נתנו לאומן לתקנו, בכל אלה צריך להביא ראיה נגד המרא קמא שהנכס בידו כדין[16].

האחרונים דנו האם המחזיק נאמן אפילו טוען שלא קנה את הנכס או קיבלו במתנה, אלא שהיה שלו מעולם, ומה שהמערער מביא ראיה שהדבר היה בידו מכבר, אינו מפני שאז היה שלו, אלא שהוא (המחזיק) השאיל לו[17].

בגליון קי"ז התבאר שהחזקה ש'כל מה שתחת יד האדם שלו הוא' אינה מבררת שהנכס שלו היא, אלא שמפני 'המוציא מחבירו עליו הראיה' אין מוציאים מידו.

מוחזק שטוען שהנכס שבחזקתו אינו שלו

למרות זה כתבו הפוסקים שמפני החזקה ש'כל מה שתחת יד האדם שלו הוא' אף המחזיק עצמו אינו נאמן לומר שהנכס אינו שלו כשחב בזה לאחרים, כגון בעל חוב שבא לגבות חובו מנכסי הלוה, והלוה טוען שהנכס או המעות שבידו הם פיקדון או עיסקא, אעפ"כ גובה המלוה מפני החזקה שמה שתחת ידו של הלוה או המתעסק שלו  הוא[1]. הגם ש'כל מה שתחת יד האדם שלו הוא' אינה מבררת שהנכס שלו היא ועל כן טענת הלוה שהמעות האלה שבידו אינם שלו אינה סותרת את החזקה, מ"מ שעבוד המלוה על כל נכסים שנמצאים בחזקת הלוה כולל גם את הנכס שהלוה טוען שאינו שלו להיות בכלל חזקת המלוה, ואינו כמוציא מחבירו[2].

רוב בממון נגד המוחזק

בכל התורה הולכים אחר הרוב[3] מלבד בממון שקיי"ל שאין הולכים בממון אחר הרוב[4]. כלל זה שאין להוציא ממון מהמוחזק על ידי הרוב, נאמר למרות ש'רובא וחזקה רובא עדיף'[5].

להוציא מהמוכר על ידי רוב לאחר ששילם הלוקח

דוגמא בגמרא שאין הולכים בממון אחר הרוב להוציא ממון מהמוחזק הוא הקונה שור כשהרוב קונים שור לחרישה ונמצא שרק ראוי לשחיטה - כגון שהשור נגחן שאסור לקיימו חי מפני שהוא מזיק -, וכבר שילם בעד המקח, לא יכול הלוקח לטעון שהוא מרוב הלוקחים לחרישה להוציא מהמוכר שמוחזק במעות, שכאמור המוחזק עדיף מהרוב[6].

בטעם הדבר שאין הולכים בממון אחר הרוב להוציא ממון מהמוחזק, כתבו ראשונים שסומכים את המיעוט לחזקת ממון נגד הרוב שלא להוציא ממון ע"י הרוב[7]. יש שפירשו דבריהם שזה מפני הכלל ש'המוציא מחבירו עליו הראיה', והרוב אינו ראיה כנגד המוחזק בצירוף המיעוט[8], או עכ"פ כוח המוחזק בפנינו בצירוף המיעוט עדיף מהרוב[9] ויש שכתב שלמדים מהפסוק 'על פי שנים עדים יקום דבר' שאין להוציא ממון בלי עדים, ורוב אינו בירור כעדים[10].

לטעמים האמורים יש נפק"מ לדינא. דהיינו האם המוחזק עדיף רק מרוב שאינו לפנינו (רובא דליתא קמן) או אפילו מרוב שלפנינו (רובא דאיתא קמן), והאם המוחזק עדיף מרוב רק כשמוחזק לפנינו או אפילו אם הוא מוחזק במרא קמא[11], כפי שיבואר להלן בע"ה.

להוציא מהלוקח על ידי רוב לאחר הקנין

האחרונים דנו האם הכלל שאין להוציא עם רוב מהמוחזק, נאמר אף על מי שמוחזק בקיום המקח אבל לא מוחזק במעות, כגון שנמכר המקח בקנין (ובזה נעשה המוכר מוחזק בקיום המקח[12]) אבל הלוקח לא שילם עדיין ומוחזק במעות, ורוצה לבטל המקח בטענת מקח טעות כאשר הרוב מסייע את המוכר שלא היה מקח טעות.

הדיון הוא בלוקח שור שנמצא ראוי רק לשחיטה וכן קונים הרוב, אבל הלוקח שלא שילם עדיין אומר שקנהו לחרישה ורוצה לבטל המקח, שיש פוסקים[13] שגם בזה הלוקח יכול לבטל את המקח מפני שמוחזק במעות ואע"פ שהרוב קונים לשחיטה מסייע לחזקת המקח של המוכר, המוחזק במעות עדיף ממנו[14], כלומר, הלוקח שמוחזק לפנינו במעות עדיף בצירוף המיעוט מהמוכר שרק מוחזק בקיום המקח הגם שהרוב מסייעו[15] אבל יש שכתבו[16] שאין לבטל את המקח שכבר נקנה בקנין גמור ע"פ הרוב או אפילו רק ע"פ מחצה, כלומר, על המבטל את קיום המקח שנעשה בקנין ברור נאמר המוציא מחבירו עליו הראיה, ומה שהלוקח מוחזק במעות אינו ראיה לבטל את הקנין המקח[17].

בגליון קי"ח נתבאר שבכל התורה הולכים אחר הרוב אפילו נגד החזקה ש'רובא וחזקה רובא עדיף'[1], מלבד בממון שקיי"ל שאין הולכים בממון אחר הרוב להוציא מן המוחזק[2]. אך ישנם אופנים שאף בממון הולכים אחר הרוב להוציא מהמוחזק.

הספק חל גם על דינים אחרים

הפוסקים דנו באם הרוב אינו מכריע לספק ממון בלבד אלא גם לדינים אחרים, האם הולכים אחר הרוב אפילו לגבי ממון[3]. לפי האמור יש שכתבו שמי שאינו יודע אם אביו היה ישראל או כהן או לוי חייב לפדות עצמו, הואיל והספק נוגע אף לשאר דיני כהונה כגון לטמאות למתים, וכאשר לזה הרוב מכריע שדינו כישראל, ג"כ לדיני ממון הולכים אחר הרוב שהם ישראל, וחייב בפדיון[4]. כמו כן נחלקו הפוסקים אם לא ידוע האם אמו בת כהן או לוי לחייבו בפדיון שאין הולכים בממון אחר הרוב[5].

רוב בדיני ממון

מדין תורה שפוסקים הדין בדיני ממונות על פי רוב דיינים שנאמר 'אחר רבים להטות', ומוציאים ממון על פיהם[6], לעומת זה כאמור, הלכה פסוקה היא שאין הולכים בממון אחר הרוב[7]. בהבדל בין הנושאים כתבו הראשונים נימוקים שונים, והם נפק"מ לדינא.

רוב שלפנינו ורוב שאינו לפנינו

בדיני רוב יש לחלק בין רוב שלפנינו ונודע שיעור הרוב (רובא דאיתא קמן), כגון רוב של דיינים, לעומת רוב שאינו לפנינו רק נודע מאומדן המציאות, כגון עיר של רוב ישראל (רובא דליתא קמן)[8].  

רוב שלפנינו בדיני ממונות

יש שכתבו שגם בדיני ממון יש לחלק בין שני סוגי רוב אלה, ממה שפוסקים הדין על פי רוב דיינים שהוא רוב דאיתא קמן להוציא מהמוחזק, ואילו ברוב דליתא קמן אין הולכים בממון אחר הרוב להוציא מהמוחזק.

לפי האמור, פקדון שנתערב בין הרבה חפצים של השומר שדומים לפקדון, ונאבד אחד החפצים, הואיל והרוב של 'איתא קמן' הוא של השומר הולכים בממון אחר הרוב שחפץ של השומר נאבד, והשומר אינו יוכל לפטור עצמו שהחפץ הנאבד הוא של המפקיד[9].לעומת זה כשידוע לנו מאומד המציאות שמשתמשים ברוב החפצים לצורך מסוים (רובא דליתא קמן), והלוקח טוען שקנה את החפץ לצורך זה ורוצה לבטל את המקח, ונמצא שאינו ראוי לדבר זה רק לשימוש שמיעוט חפצים ראויים לו, אין הולכים אחר הרוב, והדין עם המוכר שהמקח קיים אע"פ שהלוקח טוען שהוא מהרוב[10].

אולם רוב הפוסקים כתבו שגם ברובא דאיתא קמן אין הולכים בממון אחר הרוב להוציא מהמוחזק[11], ולכן לא יוכל המפקיד לחייב את השומר לומר שהחפץ שלו נאבד, וכן פסק הרמ"א[12]. לדעתם שונה הרוב של דיינים משאר רובא דאיתא קמן בדיני ממונות. יש שפירשו שאף בדיינים אין הולכים אחר הרוב שאף מיעוט הדיינים מסכימים שהדין נותן לפסוק כמו הרוב, ולכן המיעוט כמו שאינו[13].

רוב שאינו לפנינו בדיני ממונות

כבר נתבאר שברובא דליתא קמן הדין הוא שאין הולכים בממון אחר הרוב להוציא מהמוחזק[14]. ברם יש ראשונים שכתבו שאף ברובא דליתא קמן אם הרוב 'חשוב' הולכים אחר הרוב[15]. יש שפירש בביאור דבריהם שהמדובר בחפצים שברובם משתמשים לצורך מסוים, כגון שוורים שברובם משתמשים לחרישה, אבל הלוקחים שקונים רוב השוורים, כגון מאה שוורים, הם מיעוט לעומת הלוקחים שקונים חפצים אלה לצורך אחר, כגון שכל אחד קונה רק שור אחד לשחיטה, וכגון זה השימוש של רוב החפצים אינו רוב חשוב להכריע נגד השימוש של רוב הלקוחות שקונים לצורך אחר הגם שקונים מיעוט החפצים[16].

ויש שפירש דבריהם שבדבר שתלוי ברצון האדם אין הרוב חשוב להוציא ממון על פיו, כגון כשקונה לאיזה שימוש, שרצונו עלול להשתנות לשימוש אחר, אבל רוב התלוי בטבע כגון רוב בהמות כשירות הולכים אחר הרוב להוציא ממון שהלוקח אינו יכול לטעון לבטל המקח בטענה שמא הבהמה טריפה[17].

ספק בדעת המוכר והלוקח או ספק במציאות

בגליונות קודמים[1] התבאר שאין הולכים בממון אחר הרוב להוציא מהמוחזק. המדובר הוא בדו"ד שבין הצדדים שהוויכוח ביניהם הוא מה בדעתם בעת המקח, או מה היה המציאות בעת המקח. בכל אלה הדין הוא שאין בכוח הרוב לברר לנו מה היה בדעתם או להכריע מה היה המציאות. כגון, המוכר בהמה ונמצא נגחן כשרוב הקונים לוקחים בהמה לחרישה, וטוען הלוקח שהוא מהרוב וקנה לצורך זה, לא יכול הלוקח להוכיח מכוח הרוב שזו היתה דעתו בעת המקח ולהוציא מעותיו מהמוכר[2], וכן הטוען שנשא אלמנה שכתובתה מנה והיא טוענת שנשאה בתולה שכתובתה מאתיים, לא יכולה האישה לברר את המציאות שהייתה בתולה כשנשאה מכוח הרוב בתולות נישאות[3].

הכרעת רוב בלשון בני אדם

יש שכתבו בדעת הרמב"ם והמחבר[4] שהדין שונה לברר לשון בני אדם, כגון שבלשון רוב בני אדם 'בית' אינו הבית לבדו אלא הבית עם כל אשר בו, וטוען המוכר שישנם אנשים שבלשונם 'בית' פירושו הבית לבדו ולא מכר את תכולת הבית, הרוב קובע הלשון של בני אדם והדין הוא עם הלוקח, שאף המיעוט יודע שזו כוונת הלשון, ומנהג בני אדם, לקבוע כוונת הלשון כלשונם של רוב בני אדם, ולכן אינו דומה לדו"ד בין המוכר ללוקח לאיזה צורך קנו המקח או מה היה המציאות בעת עשיית המקח, שאז המוחזק יכול לטעון שכוונת המקח או המציאות היה של המיעוט[5]. אכן יש שפירשו בדעתם שהולכים אחר הרוב כשהמיעוט הוא מעט מאוד, שאז אין חוששין להם[6]. ויש שפירש שאם לא היה ידוע למוכר שיש מיעוט שמתחשבים בו לא יכול המוכר לומר שכוונתו היה כפי המיעוט הזה, וכגון דא עליו לפרש שהוא מהמיעוט[7].

מחיר המקח מסייע לרוב

כתבו ראשונים שאע"פ שאין הולכים בממון אחר הרוב, אבל אם דמי המכר מסייעים לרוב מוציאים מהמוחזק, לפיכך המוכר צמד, דהיינו העול שעל שני השוורים כשמוליכים אותם יחד, ודמיו מועטים, וטוען הלוקח שהמכר כולל גם הבהמות, ומחיר המקח מוכיח כדבריו[8], אזי אם רוב בני אדם כשקונים בהמות עם צמד קוראים לזה צמד, הדין עם הלוקח אפילו שכבר שילם למוכר ומוציא מהמוחזק[9].

רוב כשאין חזקת ממון  

אין הולכים בממון אחר הרוב להכריע נגד חזקה אבל אם החזקה אינה מתנגדת לרוב, מכריע הרוב. לפיכך שנים שהפקידו פיקדונות דומות ונאבדו כמה מהפיקדונות, מכריעים את הספק של מי נאבדו לפי רוב הפיקדונות[10].

רוב להכריע האם יש חזקת ממון

אין הולכים בממון אחר הרוב להוציא מהמוחזק, אבל אם הרוב מכריע שאין למחזיק חזקת ממון הולכים בממון אחר הרוב. לפיכך, במי שאינו ידוע מי הוריו (אסופי) או שההורים עצמם אינם יודעים אם הם בני ישראל, שאם דינו כישראל חייבים להחזיר לו אבדתו ואם דינו כגוי אסור להחזיר אבדתו[11], אם מצאו אותו במקום רוב ישראל מכריעים על פי רוב שהוא ישראל[12], ומחזירים לו אבדתו הגם שאסור להחזיר אבדת גוי[13], ופירשו הראשונים שאין אומרים שהמוצא אבדה אסור לו להחזיר האבדה מפני שהוא מוחזק באבדה וחזקתו עדיף מבעל האבדה שדינו כישראל הוכרע רק מכוח רוב ואין הולכים בממון אחר הרוב, כי אם הכרעת הרוב היא שבעל האבדה הוא ישראל התברר שהמוצא הוא כשאר מוצא אבדה שאינו בעל הממון ואינו מוחזק באבדה, ואף מצווה במצות השבת אבדה ולהגביה האבדה להחזירה לבעלים[14].

רוב נגד חזקת ממון של גוי

מאידך אם מצאו אותו במקום שרוב עכו"ם שהרוב מכריע שדינו כגוי, אסור להחזיר לו אבדתו, וגם אין לו חזקת ממון לפטור עצמו מחיובי ממון אלא מחייבים אותו כדין גוי להוציא ממנו ממון אף בדבר שאילו היה ישראל היה פטור, כגון אם שור תם שלו הזיק לישראל חייב לשלם נזק שלם[15] או אם בדיניהם מחייבים על גרמא ובדיננו פטור לשלם[16].