דיני חזקת ממון ב'
חזקת מרא קמא
בגליון קט"ו הוסבר דינו של ממון המוטל בספק כשהספק לבי"ד אינו מחמת טענותיהם (רק מחמת ספק בדין או במציאות), והממון ברשות אחד מבעלי הדין. להלן נבאר אם הנכס אינו ברשותו כעת אלא היה ברשותו מכבר (מרא קמא).
'חזקת מרא קמא' כשאינו ברשות של אחד
לא היה הנכס ברשות של אחד מהם ושניהם מסתפקים מיהו הבעלים (שמא ושמא), כגון בהמה מעוברת שהולידה ברשות שאינה של שניהם ולא ידוע אם הולידה לפני הקנין והעובר שייך למוכר, או לאחר הקנין והעובר שייך ללוקח, מחזיקים את הנכס ביד המוכר הואיל והוא ה'מרא קמא' (הבעלים הראשונים)[1], ויש אומרים שבזה יחלוקו[2], ורק אם המרא קמא טוען בוודאי שהנכס שלו מחזיקים אותו בידו אפילו כנגד המערער שטוען בוודאי הנכס הוא שלו (ברי וברי)[3], אבל אם המרא קמא מסתפק והמערער אומר ברי שהנכס שלו נחלקו הפוסקים האם גם בזה מעמידים את הנכס בחזקתו[4].
גדר מרא קמא
הפוסקים נחלקו במהות חזקה זו. יש שכתבו שחזקת מרא קמא אינו דומה לחזקת ממון של המוחזק בממון ברשותו, שאז הסברא נותנת שעל המוציא להביא ראיה להוציא מהמוחזק[5] ואילו המרא קמא אינו מוחזק בנכס כעת אלא היה מוחזק מכבר, ולכן לדעתם חזקת מרא קמא היא מדיני חזקה שבכל התורה שמעמידים דבר על חזקתו הראשונה[6], ומפני זה מעמידים הממון בחזקת הבעלים המוחזקים מכבר[7], אבל יש שכתבו שאין ללמוד ממון מאיסור אלא למדים חזקת מרא קמא מחזקת ממון בממון המוטל בספק שאין מוציאים מהמוחזק[8], ואף במרא קמא לא מוציאים ממי שהיה מוחזק מכבר בלי ראיה, שהמוציא מחבירו עליו הראיה[9].
ספק מרא קמא
בדין ודברים בין מוכר ולוקח האם נמכר הנכס הגדול או הקטן, ושני הדברים נמצאים ברשות שאינה של שניהם, נחלקו הפוסקים האם מחזיקים הגדול בחזקת המוכר שהוא המרא קמא[10]. יש שכתבו הואיל ואחד ודאי יצא מחזקת המרא קמא, בטילה החזקה שאי אפשר לספק חזקה שתכריע, ולכן אם הלוקח טוען ברי והמוכר אינו יודע זכה הלוקח[11], אבל יש שכתבו שהואיל וחזקת מרא קמא דומה לחזקת איסור דינו כבספק של איסור על שני דברים שדנים על כל אחד לחוד ושוב יש חזקה ודאי שתכריע, ולכן גם בחזקת מרא קמא דנים על כל אחד לחוד ומעמידים את הגדול בחזקת המוכר[12].
ספק מחמת טענותיהם:
מוחזק בממון ברשותו
כל נכס שביד אדם[13], אין לחוש שמא הנכס אינו שלו, לפיכך המערער נגד המחזיק וטוען שהוא הבעלים אבל אינו מביא ראיה לדבריו, מחזיקים את הנכס בידו, ואפילו אינו משיב למי שמערער בלי ראיה או מרא קמא[14]. פסק זה הוא פשיטא ואין צורך להוכיח זאת מאיזה לימוד או סברא בהלכה, שאם לא כן כל אחד יאמר לחבירו אתה חייב לי מבלי שיביא איזה ראיה לטענתו, ויצטרך המחזיק להתפשר עמו[15].
חזקה שכל מה שביד אדם שלו הוא
מאידך, אם הנכס היה ביד אחד ובא המערער ומביא ראיה שהיה מוחזק בנכס זה מכבר (מרא קמא), וטוען שהנכס בא ליד המחזיק בו שלא כדין, הואיל ויש למערער חזקת 'מרא קמא' יש לבית דין לברר האם הדין עמו. על זה אמרו בגמרא שהדין עם המחזיק היות ש'כל מה שתחת יד האדם שלו הוא' ד'אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן' ובזה עדיף המחזיק בפועל מהמערער מכח חזקת מרא קמא[16].