ספק בדעת המוכר והלוקח או ספק במציאות

בגליונות קודמים[1] התבאר שאין הולכים בממון אחר הרוב להוציא מהמוחזק. המדובר הוא בדו"ד שבין הצדדים שהוויכוח ביניהם הוא מה בדעתם בעת המקח, או מה היה המציאות בעת המקח. בכל אלה הדין הוא שאין בכוח הרוב לברר לנו מה היה בדעתם או להכריע מה היה המציאות. כגון, המוכר בהמה ונמצא נגחן כשרוב הקונים לוקחים בהמה לחרישה, וטוען הלוקח שהוא מהרוב וקנה לצורך זה, לא יכול הלוקח להוכיח מכוח הרוב שזו היתה דעתו בעת המקח ולהוציא מעותיו מהמוכר[2], וכן הטוען שנשא אלמנה שכתובתה מנה והיא טוענת שנשאה בתולה שכתובתה מאתיים, לא יכולה האישה לברר את המציאות שהייתה בתולה כשנשאה מכוח הרוב בתולות נישאות[3].

הכרעת רוב בלשון בני אדם

יש שכתבו בדעת הרמב"ם והמחבר[4] שהדין שונה לברר לשון בני אדם, כגון שבלשון רוב בני אדם 'בית' אינו הבית לבדו אלא הבית עם כל אשר בו, וטוען המוכר שישנם אנשים שבלשונם 'בית' פירושו הבית לבדו ולא מכר את תכולת הבית, הרוב קובע הלשון של בני אדם והדין הוא עם הלוקח, שאף המיעוט יודע שזו כוונת הלשון, ומנהג בני אדם, לקבוע כוונת הלשון כלשונם של רוב בני אדם, ולכן אינו דומה לדו"ד בין המוכר ללוקח לאיזה צורך קנו המקח או מה היה המציאות בעת עשיית המקח, שאז המוחזק יכול לטעון שכוונת המקח או המציאות היה של המיעוט[5]. אכן יש שפירשו בדעתם שהולכים אחר הרוב כשהמיעוט הוא מעט מאוד, שאז אין חוששין להם[6]. ויש שפירש שאם לא היה ידוע למוכר שיש מיעוט שמתחשבים בו לא יכול המוכר לומר שכוונתו היה כפי המיעוט הזה, וכגון דא עליו לפרש שהוא מהמיעוט[7].

מחיר המקח מסייע לרוב

כתבו ראשונים שאע"פ שאין הולכים בממון אחר הרוב, אבל אם דמי המכר מסייעים לרוב מוציאים מהמוחזק, לפיכך המוכר צמד, דהיינו העול שעל שני השוורים כשמוליכים אותם יחד, ודמיו מועטים, וטוען הלוקח שהמכר כולל גם הבהמות, ומחיר המקח מוכיח כדבריו[8], אזי אם רוב בני אדם כשקונים בהמות עם צמד קוראים לזה צמד, הדין עם הלוקח אפילו שכבר שילם למוכר ומוציא מהמוחזק[9].

רוב כשאין חזקת ממון  

אין הולכים בממון אחר הרוב להכריע נגד חזקה אבל אם החזקה אינה מתנגדת לרוב, מכריע הרוב. לפיכך שנים שהפקידו פיקדונות דומות ונאבדו כמה מהפיקדונות, מכריעים את הספק של מי נאבדו לפי רוב הפיקדונות[10].

רוב להכריע האם יש חזקת ממון

אין הולכים בממון אחר הרוב להוציא מהמוחזק, אבל אם הרוב מכריע שאין למחזיק חזקת ממון הולכים בממון אחר הרוב. לפיכך, במי שאינו ידוע מי הוריו (אסופי) או שההורים עצמם אינם יודעים אם הם בני ישראל, שאם דינו כישראל חייבים להחזיר לו אבדתו ואם דינו כגוי אסור להחזיר אבדתו[11], אם מצאו אותו במקום רוב ישראל מכריעים על פי רוב שהוא ישראל[12], ומחזירים לו אבדתו הגם שאסור להחזיר אבדת גוי[13], ופירשו הראשונים שאין אומרים שהמוצא אבדה אסור לו להחזיר האבדה מפני שהוא מוחזק באבדה וחזקתו עדיף מבעל האבדה שדינו כישראל הוכרע רק מכוח רוב ואין הולכים בממון אחר הרוב, כי אם הכרעת הרוב היא שבעל האבדה הוא ישראל התברר שהמוצא הוא כשאר מוצא אבדה שאינו בעל הממון ואינו מוחזק באבדה, ואף מצווה במצות השבת אבדה ולהגביה האבדה להחזירה לבעלים[14].

רוב נגד חזקת ממון של גוי

מאידך אם מצאו אותו במקום שרוב עכו"ם שהרוב מכריע שדינו כגוי, אסור להחזיר לו אבדתו, וגם אין לו חזקת ממון לפטור עצמו מחיובי ממון אלא מחייבים אותו כדין גוי להוציא ממנו ממון אף בדבר שאילו היה ישראל היה פטור, כגון אם שור תם שלו הזיק לישראל חייב לשלם נזק שלם[15] או אם בדיניהם מחייבים על גרמא ובדיננו פטור לשלם[16].