לאחר שבחרתי את היהלומים (Diamonds) שברצוני לקנות והגענו לעמק השוה בנוגע למחיר, לחצנו - אני והסוחר - האחד את ידי השני תוך כדי אמירת 'מזל וברכה'.

שאלה: האם היהלומים כבר בבעלותי, וכל מה שיקרה בהם מעתה יבוא לחלקי? האם אני יכול עדיין לחזור בי?

תשובה: בדרך כלל, לחיצת יד בין סוחרים - אין לה משמעות ואינה נחשבת שבועה (שלחן ערוך - יורה דעה, סימן רל"ד סעיף ב'). יחד עם זאת, כל מעשה שמוסכם עליו בין הסוחרים שהוא קנין, כך גם ההתייחסות אליו בהלכה. קנין זה נקרא בפי חז"ל: 'קנין סיטומתא'. דוגמא מאד שכיחה לקנין זה היא, לחיצת הכפתור במחשב (Computer) המאשרת את הקניה ברשת (Shopping online) [בפוסקים נחלקו אם תוקף 'סיטומתא' הוא מדאורייתא (שו"ת חתם סופר חושן משפט סימן י"ב ויורה דעה סימן שי"ד הובאו בפתחי תשובה - חושן משפט, סימן ר"א סק"א) או שתקפו רק מדרבנן (נתיבות שם)].

מצאנו שנחלקו הפוסקים מהו דינו של 'דיבור' בלבד, שהחשיבוהו הסוחרים כ'קנין'. האם גם אז הרי זה בכלל 'סיטומתא' (וכך כתבו להורות ברדב"ז - חלק א' סימן רע"ח וראה במנחת פתים סימן קע"ו סעיף ג' ועוד), או שמא אין קנין בלא מעשה (שו"ת הרא"ש כלל י"ב סימן ג'). למעשה, נקטו פוסקים רבים כשיטה שאף דיבור בלחודיה יכול לקנות בסיטומתא (עיין שו"ת מהרש"ג - חלק ג' סימן קי"ג).

במסחר ביהלומים האידנא נראה שאמירת 'מזל וברכה' נחשבת כ'קנין' לכל דבר וענין (פתחי חושן - קנינים, פרק י' הערה ג' ותשובות והנהגות - חלק א' סימן תת"ג). בפרט בנידון שאלתנו שהאמירה לוותה גם בלחיצת יד, הרי שבודאי יש כאן 'קנין'.

אלא, שמכל מקום, גם אם נאמר שיש כאן קנין סיטומתא, כל זמן שהילהומים לא באו ליד הלקוח, יתכן שישא המוכר באחריות עליהם. כשמנהג והבנת הסוחרים היא שאמירת 'מזל וברכה' הוא רק קנין התחייבות המחייב את הצדדים לעיסקה ואינם יכולים לסגת ממנה (דוגמת חוזה - Contract), אך היהלומים נמצאים עדיין בבעלות המוכר, ממילא הם באחריותו.

ואף שמצאנו שנסתפקו הפוסקים אם מועיל 'סיטומתא' להתחייבות גרידא אף שאין כאן קנין ממש, שהרי בחז"ל לא מצאנו 'סיטומתא' אלא במקום שקונה ממש (כסף הקדשים סימן ר"א). מכל מקום, הכרעת הפוסקים (משפט שלום סימן ר"א סעיף ב' ומהרש"ג - חלק א', יורה דעה סימן פ"ז) שסיטומתא מועיל אף להתחייב. כפי שמצאנו (רמ"א - חושן משפט, סימן קכ"ט סעיף ה') שהערב מתחייב למלוה בקנין 'סיטומתא', אף שאין שם קנין אלא התחייבות.

כל האמור לעיל הוא רק אם אכן מנהג המקום להתייחס לתקיעת כף כקנין או לפחות כקנין על התחייבות. אך אם אין מנהג המקום שיחשב כקנין (והמנהג בזה עלול להשתנות), יכולים הצדדים לחזור בהם (כמובן, בכפוף לדיני 'מחוסר אמנה' הנמצאים בשלחן ערוך - חושן משפט, סימן ר"ד).