(מאמר ראשון בסידרה)

נחמן גירד את פדחתו בלחץ. עוד שעה קלה עליו להתחיל את פעילות אחר הצהריים בקעמפ, ועדיין היו חסרים לו החומרים למלאכת הילדים.

לשבר את האוזן. נחמן נתמנה השנה להיות 'מדריך ראשי' בקעמפ הילדים 'קייטא', השוכן בהרי הקעטסקיל"ס. הוא קיבל את ההודעה על המינוי קצת באיחור, ועל כן הוא לא הספיק מראש להתארגן כראוי. תכניות למכביר היו לו במוחו, כבר מספר שנים שהוא עובד במספר קעמפ'ס, אך הדברים לא היו מסודרים כנדרש.

שבוע זה נבחר לעסוק בנושא 'סוכות', יום אחד יעסקו הילדים בבנית 'סוכה', במשנהו ביצירת נויה וכן על זה הדרך. היום אחר הצהרים הוא תכנן לבנות עמם 'סוכה', אך דא עקא שזמן קצר לפני תחילת התכנית הוא נזכר שעדיין אין לו את החומרים הנדרשים לבנית ה'סוכות'.

הוא הפך את כל המחסן של הקעמפ, אולי משם תבוא ישועתו. שאריות חומרים נחו שם בפיזור, גם מאלו שהוא נצרך להם, אך לא היה שם כמות המספקת לכל ילדי הקעמפ.

כשכלו כל הקיצין, נפל במוחו רעיון - אולי בקעמפ הסמוך, 'הרים', יש להם חומרים אלו...

הוא התקשר לנחמיה, ה'מדריך ראשי' ב'הרים' והלה שמח לעזור לו - בודאי! נשאר לי כמות עצומה של מקלות משנה שעברה, נראה לי שיש לי גם 'דבק'. אני לא צריך את זה עדיין, אשלח לך את זה בדקות הקרובות. תראה להשיב לי את החומרים עד לשבוע הבא.

בערב, פנה נחמן לנחום, מנהל המשק של 'קייטא' וביקש ממנו לקנות את החומרים שלוה מנחמיה, הוא רצה להחזיר בהקדם האפשרי.

- כבר בנית עם הילדים 'סוכות' - העיר לו נחום בחיוך - מה עוד ניתן לעשות עם מקלות אלו?

נחמן סיפר לו שאת המקלות הוא לוה מקעמפ 'הרים' - במחסן שלנו היתה רק כמות קטנה של חומרים. עלי להחזיר להם את זה לפני שאשכח...

- מה??? לוית??? מה עם איסור 'הלואת סאה בסאה'? - נזדעק נחום, שיודע ספר היה.

- מה במה?

נחום, שהבין שמושגים אלו אינם ידועים לנחמן, נעמד להסביר לו בסבלנות - רק הלוואת מטבע על מנת להשתלם בחזרה מטבע זה, מותרת. אך הלוואת 'פירות' וכל מוצר אחר על מנת להשתלם אותו הדבר בפירעון החוב, אסורה (שלחן ערוך - יורה דעה, סימן קס"ב סעיף א'). אנו חוששים שבשעת הפירעון יהיה שווי הפירות הניתנים בתשלום יקר יותר משוויים בשעת ההלואה, שהרי מחיר המוצרים עשוי להשתנות, ועל כן יש כאן 'ריבית'.

- ממש 'ריבית קצוצה' מדאורייתא? - נבהל נחמן.

- זהו רק 'אבק ריבית', דהיינו ריבית דרבנן (עיין ריש סימן ק"ס אם בריבית דרבנן עובר גם הלוה או רק המלוה. ועיין עוד בריטב"א בבא מציעא דף מ"ד ע"ב מש"כ לגבי נידון דידן).

- מדוע אין כאן איסור תורה?

- לי ידוע שני טעמים עיקריים בדבר. הראשון הוא, שמדין תורה כאשר ההלואה היא אינה במטבעות אלא במוצרים, ההתייחסות היא ל'מידה' (תשובת הרא"ש כלל ק"ח סימן ט"ו). בנידוננו, קעמפ 'הרים' הלוה לנו עשר חבילות של מקלות, עלינו להשיב עשר חבילות זהות לגמרי של אותן המקלות. אם נחזיר יותר מעשר חבילות של מקלות, יש בזה ריבית מדין תורה. אך כל זמן שהתשלום זהה לחלוטין לאותן החבילות בכמותם, אין בכך 'ריבית' מדין תורה אף אם שוויים התייקר.

טעם נוסף כתוב בראשונים, כיון שבשעת ההלואה לא התחייב הלווה לשלם יותר משווים של ה'פירות' שקיבל, על כן אף אם לבסוף שוויים עלה, מכל מקום מדין תורה אין כאן 'ריבית', דבתר מעיקרא אזלינן (רמב"ן, ר"ן, ריטב"א ונימוקי יוסף בריש פרק 'איזהו נשך'. ועיין עוד מש"כ הט"ז סימן קס"ב סק"א).

- אה... גם הלואת המקלות מקעמפ 'הרים' נחשבת כ'הלואת סאה בסאה' ואסורה... - חישב נחמן כאילו לעצמו, אך מיד אורו עיניו - נראה לי שאין לנו בעיה. תקנה עוד היום את מה שאנו צריכים להשיב להם, וזהו!

- למה? - הגיע תורו נחום לשאול.

- לא מסתבר שמחיר המקלות והדבק השתנה מהצהריים, שאז לויתי מוצרים אלו מקעמפ 'הרים'. לכאורה האיסור שייך רק אם אכן השתנה המחיר, שאז אסור להחזיר לפי הערך היקר יותר. לולי שהשתנה הערך, מה 'ריבית' שייך כאן?

- לא נראה לי, האיסור הוא משעת ההלואה מחמת הספק שמא יתייקר (כן הוא פשטות לשון המשנה בדף ע"ה ע"א והמחבר, ועיין בשלחן ערוך הרב הלכות ריבית סעיף ל"ב דאף בהלואה לשעה קלה חיישינן שמא יתייקר בתוך זמן זה). הרי שמרגע ההלואה נאסר עליך לשלם מקלות ודבק. עליך לברר את מחירם בשעת ההלואה ולשלם את דמיהם.

אני לעצמי חשבתי על היתר אחר. חכמים התירו הלואת 'סאה בסאה' אם 'יש לו' (שם סעיף ב').

- יש לו מה?

- כיון שכל האיסור הוא רק מדרבנן, הם התירו זאת כאשר ללוה בשעת ההלואה יש ברשותו מאותו הדבר שלוה. חכמים החשיבו את מה שיש לו בביתו כאילו נקנה כבר למלוה משעת ההלואה, ושוב ההתיקרות היתה ברשות המלוה (רש"י דף מ"ד ע"ב ד"ה 'דינרי').

- מה זה יעזור? - נתקשה נחמן להבין - הרי היתה לי רק כמות קטנה, לא כנגד כל ההלואה.

- די במעט כדי שיחשב 'יש לו' להתיר. רש"י (דף ע"ה ע"א ד"ה 'כמה כורין') מסביר שמחשיבים זאת כאילו הלוה לו מספר פעמים, כל פעם כפי אותה כמות שיש ללוה ברשותו ועל כן מותר.

- אחרי שכבר לוה כמות כנגד מה שיש לו, הרי שוב אין לו מה להקנות כנגד ההלואה השניה?

- כבר הקדמתי לך שאין הפירוש כי מה שיש בידו נקנה ממש למלוה, אלא רק חכמים הקילו על סמך כן ומחשיבים זאת כאילו נקנה למלוה, לכן די אף ב'יש לו' מעט.

- ולכן גם כנראה זה לא מפריע שלאחר ההלואה השתמשתי כבר במה שהיה בידי. העיקר שהיה לי בשעה שלויתי (עיין רש"י שם).

- אכן. אך עדיין מסופקני אם שייך היתר זה של 'יש לו' כאשר לא היתה דעתכם על כך בשעת ההלואה. הרי שניכם לא העליתם בדעתכם שיש כאן בכלל איסור... צריך לעשות שאלת רב.

...

בעיקר דין ההיתר ד'יש לו', לכתחילה צריך שתהא דעת הלוה בשעת ההלואה על כך (עיין רמ"א שם סעיף ה' ובטו"ז סק"ג).

והדעת הנצרכת, לכאורה די בכך שידע הלוה שחכמים התירו הלואת סאת בסאה במקום ש'שיש לו' (עיין לשון הטו"ז בסוף סק"ג). אך אין צורך שיתכוון הלוה להקנות למלוה מה שיש לו, שהרי כבר ביארנו שאין זה קנין ממש ודי אפילו בקצת כנגד הלואה גדולה וכנ"ל. אם כן, כיצד יכוון להקנות לו וזה אינו (עיין נתיבות שלום - ריבית כאן באות י' אות קטנה ב' מה שהביא בזה).

בדיעבד נחלקו בפוסקים אם רשאי להשיב פירות. יש שכתבו לחשוש לדברי האוסרים אף בדיעבד כשכבר הלוה (ב"ח, כן הוא פשטות משמעות לשון הב"ח והטו"ז שהביאו ודלא כהש"ך, עיין נתיבות שלום שם אות ה'). אך יש שהתירו בדיעבד, כאשר כבר נעשתה ההלואה ובשעת ההלואה היה ברשות הלוה מעט מאותו הדבר, שיכול להשיב לו כפי שסיכמו ואף שלא כיוונו בשעת ההלואה להיתר ד'יש לו' (טו"ז שם וש"ך סק"ז). וטעם הדבר, דחכמים הקנו זאת למלוה כדי להתיר ההלואה (טו"ז שם).

בענין היתר של 'יצא השער' יכתב באחד המאמרים הבאים בע"ה.

למאמר השני לחץ כאן

ראובן, שירד מהמטוס בהגיעו לארץ הקודש, לקח בטעות חבילה שדומה לזו ששלו, ונסע עמה למקום שהותו בצפת. לאחר חקירות ודרישות נודע לו ששמעון, הדר בני ברק, הוא בעליה של חבילה זו שלקח עמו. שמעון ביקשו במפגיע שישיב לו את אבידתו לביתו.

שאלה: האם חייב ראובן להשיב את המזוודה לביתו של שמעון, או שמא די שיחזירנה למקום שנטלה משם דהיינו בית הנתיבות (Airport)? צד שלישי, אולי על שמעון לחזר אחר אבידתו ולבוא לקחתה ממקום שהותו של ראובן בצפת?

תשובה: בפשטות נחשב ראובן, שנטל את חבילתו של שמעון, ל'גזלן', ועליו להשיבנה לידיו של שמעון כדי לקיים את מצוותו. ואף ששלא במזיד נטלה, אך ודאי פשיעתו היא שגרמה לו. שהרי כל בר דעת מבין שבבית הנתיבות ישנן חבילות רבות השוות במראן ובקומתן, והיה עליו לבדוק בבירור שאת שלו הוא נוטל (משום הכי לא שייכים הכא דברי הקצות בריש סימן כ"ה שגזלן בשוגג אין שמו גזלן, ופשוט).

אלא שמצאנו בהלכה שאם הודה הגזלן ורוצה להשיב את הגזילה, על הנגזל לבוא אחר הגזלן לקחת את גזילתו (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן שס"ז סעיף א'). בטעם הדבר, כתב בסמ"ע (שם סק"ב) שמחמת 'תקנת השבים' תקנו כן (ואף הש"ך (שם סק"ב) דפליג על הסמ"ע וסבירא ליה שאין זה מצד תקנה אלא מעיקר הדין, כבר כתב ב'מנחת פתים' שזהו דוקא כשלא הוליך הגזלן את הגזילה למקום אחר. אך אם הוליכנה למקום אחר, וכבנידון דידן שלקחה לצפת, ודאי שמעיקר הדין חייב להשיבנה ליד בעליה ולחזר אחריהם ומה שפטור הוא רק מחמת תקנה ואף להש"ך). ויש שכתבו שאין לגזלן אף לא חיוב לצאת ידי שמים (ש"ך שם סק"א. אמנם עיין בנתיבות סימן ע"ו סק"י).

ויש לדון אם הדברים אמורים אף בנידון דידן, שהוליך הגזלן את הגזילה למקום רחוק ועל הנגזל להוציא הוצאות כדי לבוא אליו. בנתיבות (סימן רל"ב סק"י) כתב דאף בכהאי גוונא יש לתקנת השבים, ועל הנגזל לבוא אחר הגזלן. אך רבו החולקים עליו, ולשיטתם דברי הנתיבות נכונים רק אם הרחיק הנגזל ועקר את מקומו. אך אם הגזלן הוליכנה למקום רחוק, חייב הגזלן להשיבנה לידיו של הנגזל (מנחת פתים סימן שס"ז ובערוך השלחן שם סעיף א' שדייק כן מדברי הש"ך עיי"ש). ואם כן במחלוקת היא שנויה.

אלא שמטעם אחר נראה לחייב ראובן לחזר אחר שמעון ואף לפי דברי הנתיבות הנ"ל. 'תקנת השבים' אינה שייכת אלא אם גזל בכוונה, אך כשלא היתה כוונתו לגזול אין צורך לתקן בשבילו. שהרי לא יחזור לסורו בשביל הטירחה, שאינו בעל חטא במהותו ובעברו (נתיבות הנ"ל שכתב כן לגבי 'מזיק' שלא תקנו בו. ועיין נתיבות סימן ש"מ סק"ג שנראה שסותר דבריו הנ"ל ובחזון איש - בבא קמא, סימן י"ג אות ב').

ועדיין יש לדון בנידון דידן, שגם הנגזל הרחיק את מקומו ממקום הגזילה, שאפשר שישיב את הגזילה לבית הנתיבות ששם נטלה ודי לו בכך. ולהנתיבות הנ"ל נראה לחייבו להשיב לביתו של שמעון, מחמת שהזיקו בכך שנטלה עמו, והגם שיש לדון בזה עוד, מכל מקום נראה דכיון שאין כאן משום תקנת השבים, לא גרע משאר גרמא שחייב לצאת ידי שמים.

ספק בדעת המוכר והלוקח או ספק במציאות

בגליונות קודמים[1] התבאר שאין הולכים בממון אחר הרוב להוציא מהמוחזק. המדובר הוא בדו"ד שבין הצדדים שהוויכוח ביניהם הוא מה בדעתם בעת המקח, או מה היה המציאות בעת המקח. בכל אלה הדין הוא שאין בכוח הרוב לברר לנו מה היה בדעתם או להכריע מה היה המציאות. כגון, המוכר בהמה ונמצא נגחן כשרוב הקונים לוקחים בהמה לחרישה, וטוען הלוקח שהוא מהרוב וקנה לצורך זה, לא יכול הלוקח להוכיח מכוח הרוב שזו היתה דעתו בעת המקח ולהוציא מעותיו מהמוכר[2], וכן הטוען שנשא אלמנה שכתובתה מנה והיא טוענת שנשאה בתולה שכתובתה מאתיים, לא יכולה האישה לברר את המציאות שהייתה בתולה כשנשאה מכוח הרוב בתולות נישאות[3].

הכרעת רוב בלשון בני אדם

יש שכתבו בדעת הרמב"ם והמחבר[4] שהדין שונה לברר לשון בני אדם, כגון שבלשון רוב בני אדם 'בית' אינו הבית לבדו אלא הבית עם כל אשר בו, וטוען המוכר שישנם אנשים שבלשונם 'בית' פירושו הבית לבדו ולא מכר את תכולת הבית, הרוב קובע הלשון של בני אדם והדין הוא עם הלוקח, שאף המיעוט יודע שזו כוונת הלשון, ומנהג בני אדם, לקבוע כוונת הלשון כלשונם של רוב בני אדם, ולכן אינו דומה לדו"ד בין המוכר ללוקח לאיזה צורך קנו המקח או מה היה המציאות בעת עשיית המקח, שאז המוחזק יכול לטעון שכוונת המקח או המציאות היה של המיעוט[5]. אכן יש שפירשו בדעתם שהולכים אחר הרוב כשהמיעוט הוא מעט מאוד, שאז אין חוששין להם[6]. ויש שפירש שאם לא היה ידוע למוכר שיש מיעוט שמתחשבים בו לא יכול המוכר לומר שכוונתו היה כפי המיעוט הזה, וכגון דא עליו לפרש שהוא מהמיעוט[7].

מחיר המקח מסייע לרוב

כתבו ראשונים שאע"פ שאין הולכים בממון אחר הרוב, אבל אם דמי המכר מסייעים לרוב מוציאים מהמוחזק, לפיכך המוכר צמד, דהיינו העול שעל שני השוורים כשמוליכים אותם יחד, ודמיו מועטים, וטוען הלוקח שהמכר כולל גם הבהמות, ומחיר המקח מוכיח כדבריו[8], אזי אם רוב בני אדם כשקונים בהמות עם צמד קוראים לזה צמד, הדין עם הלוקח אפילו שכבר שילם למוכר ומוציא מהמוחזק[9].

רוב כשאין חזקת ממון  

אין הולכים בממון אחר הרוב להכריע נגד חזקה אבל אם החזקה אינה מתנגדת לרוב, מכריע הרוב. לפיכך שנים שהפקידו פיקדונות דומות ונאבדו כמה מהפיקדונות, מכריעים את הספק של מי נאבדו לפי רוב הפיקדונות[10].

רוב להכריע האם יש חזקת ממון

אין הולכים בממון אחר הרוב להוציא מהמוחזק, אבל אם הרוב מכריע שאין למחזיק חזקת ממון הולכים בממון אחר הרוב. לפיכך, במי שאינו ידוע מי הוריו (אסופי) או שההורים עצמם אינם יודעים אם הם בני ישראל, שאם דינו כישראל חייבים להחזיר לו אבדתו ואם דינו כגוי אסור להחזיר אבדתו[11], אם מצאו אותו במקום רוב ישראל מכריעים על פי רוב שהוא ישראל[12], ומחזירים לו אבדתו הגם שאסור להחזיר אבדת גוי[13], ופירשו הראשונים שאין אומרים שהמוצא אבדה אסור לו להחזיר האבדה מפני שהוא מוחזק באבדה וחזקתו עדיף מבעל האבדה שדינו כישראל הוכרע רק מכוח רוב ואין הולכים בממון אחר הרוב, כי אם הכרעת הרוב היא שבעל האבדה הוא ישראל התברר שהמוצא הוא כשאר מוצא אבדה שאינו בעל הממון ואינו מוחזק באבדה, ואף מצווה במצות השבת אבדה ולהגביה האבדה להחזירה לבעלים[14].

רוב נגד חזקת ממון של גוי

מאידך אם מצאו אותו במקום שרוב עכו"ם שהרוב מכריע שדינו כגוי, אסור להחזיר לו אבדתו, וגם אין לו חזקת ממון לפטור עצמו מחיובי ממון אלא מחייבים אותו כדין גוי להוציא ממנו ממון אף בדבר שאילו היה ישראל היה פטור, כגון אם שור תם שלו הזיק לישראל חייב לשלם נזק שלם[15] או אם בדיניהם מחייבים על גרמא ובדיננו פטור לשלם[16].