קבלת ערבות לאחר מתן מעות
כבר כתבנו[1] שהן 'ערב סתם' והן 'ערב קבלן' משתעבד בעת שהמלוה מוציא מעות על פיו בהנאה שהמלוה מאמינו, ואף מסלק בזה את ה'אסמכתא' בערבות[2]. לפיכך, מלוה שתבע את הלוה שישלם, והערב ביקש שיניח לו והוא יהיה ערב, אינו מתחייב בלי מעשה קנין, שהרי המלוה לא הוציא מעות על פיו[3].
התחייבות בקנין או שטר
ברם, מפני שאין בערבות אפילו לאחר מתן מעות אסמכתא גמורה, די בקנין המועיל, כגון קנין סודר, להקנות לחייב את הערב, אפילו לא אמר בלשון 'מעכשיו'[4]. לא עשה הערב קנין המועיל, רק לאחר מתן מעות כתב בשטר שמשתעבד חיובי ערב, נחלקו הפוסקים האם מתחייב בזה[5]. ולדעת הרמב"ם אינו מתחייב, אפילו בשטר הלואה שחתום עליו הערב קודם חתימת העדים, כל שנתחייב לאחר מתן מעות צריך קנין דוקא[6].
שטר בלשון הודאה
אולם יש שכתבו שאם כתב הערב שטר בלשון הודאה שחייב עצמו באופן המועיל או עדים כתבו כן בשטר, וידוע שכתבו זאת כשטר ערבות, די בזה אפילו לאחר חיתום השטר הלואה[7]. חתם הערב בשטר ערבות הנהוג בין הסוחרים ותקף בדיניהם, מתחייב בזה אפילו לאחר ההלואה[8].
אופנים שדינו כשעת מתן מעות
הפוסקים כתבו אופנים שגם אחר מתן מעות דינו כערב בשעת מתן מעות. כגון אם היה מלוה בשטר או היה משכון ביד המלוה, ובהוראת הערב החזיר השטר או המשכון[9], או ערב שאומר למלוה שמקבל על עצמו לשלם החוב אם יפטור את הלוה מיד[10], או אפילו אם המלוה פטר ערב קבלן על פיו[11] . בכל אלה כאילו הוציא המלוה מעות על פיו, ובהנאה זו הערב מתחייב בלב שלם[12].
מקפיד על ערב
יש שכתב שאם ברור שהמלוה או המוכר מקפיד שיכתבו שטר לא נגמר העסק עד שיכתבו השטר או נתחייב הערב, ומשתעבד הערב אפילו לאחר מתן מעות[13], וכן הדין אם התנה בשעת מכירה או הלואה שיהיה בעסק זה ערב[14].
האריך זמן ההלואה
לא פטר המלוה את הלוה לגמרי רק האריך על פיו את זמן ההלואה, אינו כשעת מתן מעות ואינו מתחייב חיובי ערב[15], וכן יש שכתב שאם כבר היה ביד המלוה שטר מהלוה ולאחר מתן המעות החליף לשטר עם ערב לא נתחייב הערב[16]. ויש שכתב שאם כבר הגיע זמן הפרעון והחזיר המלוה את השטר הישן והאריך הזמן בשטר חדש עם הערב, מתחייב הערב כבשעת מתן מעות[17].
מאידך, ישנם אופנים שהפוסקים נחלקו האם לאחר מתן מעות נחשב כשעת מתן מעות, כגון אם המלוה החזיר על פי הערב משכון שלא היה שוה כל החוב[18], או אם היה ביד הערב מעות של הלוה[19].