שלום ניגש לאלימלך, גבאי 'אוצר הספרים' של הישיבה, וביקש ממנו אם יוכל לקחת את הכרך השני של שו"ת 'שאלה ותשובה'. להפתעתו, הוא נענה בסירוב מוחלט.
שלום רגיל לשאול ספרים מה'אוצר' כל העת, מעולם הוא לא נתקל בתשובה כזו - מה יום מיומים? - שאל את אלימלך.
- לא עוד! לאחרונה נעלמו ספרים רבים מ'אוצר הספרים'! החלטתי שאין יותר רשות לאף אחד להוציא ספרים מכותלי הישיבה! - ענה אלימלך בנחרצות.
- למה לאסור על כולם בשביל כמה עבריינים? - לא הבין שלום - תוכל למצוא פתרון אחר לכך.
- הכיצד?
- למשל, השואל יתחייב שאם הוא לא ישיב את הספר ל'אוצר' בתוך יומיים, עליו לשלם קנס של 10$, לטובת 'אוצר הספרים'.
כמובן שקנס זה יושת עליו מלבד חובתו להחזיר את הספר ל'אוצר' - הוסיף.
אלימלך נתרכך, הוא קיבל את דבריו ושלום יצא לדרכו שמח וטוב לב.
שעה קלה לאחר מכן תלה אלימלך מודעה בפתחו של 'אוצר הספרים':
הנהלת 'אוצר הספרים' מודיעה בזאת כי מעתה ואילך, אין להוציא שום ספר מכתלי הישיבה והמוציא גזלן הוא!
זולת, אם המוציא מקבל על עצמו שאם יתאחר מלהחזירו בתוך 48 שעות, ישלם קנס של 10$ לקופת 'אוצר הספרים'.
- נו נו... - חייך לייבי בשמעו את דברי ה'תקנה' - ממילא יש כאן 'אסמכתא'! שהרי ה'שואל' סבור בדעתו שבודאי יחזיר את הספר בתוך 48 שעות. הוא מעולם לא נתכוון באמת להתחייבות...
- אף יותר מכך - הוסיף דוד - באיזה קנין בדיוק מתחייב ה'שואל'? הוא אפילו אינו מוציא מפיו את ההתחיבות...
- דוקא בזה, לא נראה לי שאתה צודק. צדקה במחשבה מועילה (עיין שלחן ערוך - חושן משפט, סימן רי"ב סעיף ח' וברמ"א, וכן בדברי הרמ"א - יורה דעה, סימן רנ"ח סעיף י"ג) - השיב עליו לייבי.
- אמשול לך משל, למה הדבר דומה? מי שקונה כרטיס הגרלה ומתחייב שאם יזכה יתן כך וכך לצדקה, הוא מתחייב במחשבה זו לתת לצדקה אם אכן זכה? אתמהה. ממש אותו הדבר, נדר של אסמכתא במחשבה...
דבריהם לא נעלמו מאזניו של אלימלך. הוא אץ רץ לשלום - מה זאת עשית לי כי לחוכא ואיטלולא שמתני?
הוא שח לברוך את מה ששמע. במקום לענות לו, תפסו ברוך וסחבו לבית המדרש. הוא הושיבו ופתח לפניו חומש 'בראשית' בפרשת השבוע, פרשת 'ויצא' (כח כ):
- וכי יעקב נדר נֶדֶר שלא חל? - הרעים ברוך בקולו בחדוותא דשמעתתא - הרי יעקב הבטיח בלשון 'אם יהיה'! התחייבות ב'אם' דין 'אסמכתא' יש לה (בבא מציעא דף ס"ו ע"ב. ועיין בהגר"א אורח חיים סימן תקס"ב סעיף י"ג שנתקבל נדרו כמ"ש 'אשר נדרת לי')!
- יעקב לא נתכוין לעשות בכלל 'תנאי' - התווכח עמו אלימלך - יעקב אבינו אמר 'אם' שכוונתו 'כאשר' (עיין שם בפירוש הרמב"ן ועוד מהראשונים).
ובכלל יעקב נדר כדי להציל את עצמו מצרה ורצה שיהיה ה' עמו. אולי שם יש גמירות דעת מוחלטת?!
- אמנם יש מהראשונים שכתבו לחלק כדבריך. יש הבדל בין הנודר מרצון, כמו יעקב שאכן כך רצה, שיהיה ה' עמו.
לעומת זאת, מי שנודר דרך קנס, שקונס את עצמו כך וכך לצדקה ואינו רוצה לבוא לידי כך, אין בדבריו כלום (רבינו ירוחם הו"ד בבית יוסף יורה דעה סימן רנ"ח. לשיטתו הוא דין כללי בדיני 'אסמכתא' ואף שלא במקום מצוה. ועיין בתשובת חתם סופר - יורה דעה סימן רמ"ב).
אך ראשונים אחרים סבירא להו דבנדר ליכא חיסרון משום 'אסמכתא'. הם הוכיחו זאת ממקרא זה שנאמר ביעקב (מרדכי - בבא קמא, פרק דו"ה סימן מ"ה).
- מדוע?
- כיון שבצדקה נקטינן 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט'. דהיינו, באמירה בלבד נחשב הדבר כאילו בא כבר ליד הקדש, אם כן אין חיסרון של גמירות דעת כמו בכל 'אסמכתא' (עיין סמ"ע סימן ר"ז סקנ"ו).
- גם בנדרים ונדבות לצדקה נאמר דין זה 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט'? סבור הייתי שרק בהקדש ל'בדק הבית'.
- אכן דעת רבים מהפוסקים שלא (עיין מדור 'קו ההלכה' גיליון קכ"א). אך כאן אף אם לא נעשה כבר ממון צדקה, לכל הפחות נעשה הדבר כ'נדר' וחייב לקיים את דבריו.
להלכה נפסק שיש להחמיר בדבר (שלחן ערוך -יורה דעה, סימן רנ"ח סעיף י'. ועיין בחתם סופר הנ"ל).
- ומה עם טענתם של הבחורים שמחשבה בלבד לא תועיל?
...
כפי שכבר הובא לעיל נפסק להלכה להחמיר בנדרים במחשבה גרידא.
אלא שבפתחי תשובה (יורה דעה, סימן רנ"ח סקי"ד) הביא את דברי תשובת דת אש (סימן י"ד) שכאשר לא הוציא מפיו מאומה, אלא רק חשב במחשבתו שרוצה לתת לצדקה, אין בכך נדר ואינו חייב לתת.
כל דין זה דנדר חל במחשבה, היינו כאשר הוציא מפיו שנודר לצדקה, אלא שלא פירש בפיו כמה רוצה לתת או למי, רק במחשבתו חשב על כך. בכהאי גוונא חייב לתת מה הסכום שחשב, למי שחשב ואינו יכול לשנות לתת לאחרים.
ואף שיש שנחלקו עליו (אמרי יושר חלק ב' סימן קס"ב, ועיין בתשובת מהרש"ם - חלק א' סו"ס ר"א), מכל מקום בודאי שבצירוף הא דבנדרי אסמכתא איכא פלוגתא בין הראשונים, וכאן כל הנדר היה רק במחשבה ללא דיבור כלל, יש מקום להקל ולומר שאין כאן נדר כלל, ובפרט שמסתבר שגם גמירת דעת ליתן לצדקה שרק בזה מתחייב במחשבה - אין כאן.
למעשה: נדרי אסמכתא שנעשו במחשבה בלבד ולא הוציא מפיו כלום - אינם חלים ואינו חייב לקיימם. בפרט בנידון דידן, קשה לומר שהנוטלים ספרים בכלל גמרו בדעתם להתחייב על כך.