קביעת הזמן לתועלת הלווה או המלווה

קביעת זמן הפירעון הוא לטובת הלווה, לפיכך המלווה אינו יכול לחייב את הלווה לפרוע קודם הזמן אבל הלווה יכול לחייב את המלווה לקבל את פירעון החוב תוך הזמן[1]. אם נקבע זמן הפירעון גם לתועלת המלווה, כגון שהלווה לו מעות בעיסקא כדי שישא פירות עד הזמן שקבעו ביניהם, הדין עם המלווה[2]. אבל אם המלווה הלווה מפני שחשש להחזיק המעות מפני איזה חשש הפסד, וכבר עבר החשש חייב המלווה לקבל את הפירעון לפני הזמן[3].

הפסד למלווה

אע"פ שקביעת זמן פירעון הוא לטובת הלווה, אין בידו לחייב את המלווה לקבל את פירעון החוב אפילו כשהגיע זמן הפירעון באם יגרום בזה איזה הפסד למלווה, כגון שתשלום החוב יחייב את המלווה לשלם מסים אבל אם רק בעתיד יתכן שיהיה איזה הפסד למלווה חייב המלווה לקבל את הפירעון אפילו תוך הזמן אע"פ שגם הלווה רק מקדים לשלם מפני שחושש לאיזה הפסד שייתכן לבוא, כגון שהמדובר הוא שיצא חוק בענייני מטבעות או מסים[4]. וכן אם המצב בשעת הפירעון בוודאי גרוע משעת ההלוואה, אין  המלווה מחויב לקבל את הפירעון, כגון שהלווה לו במקום יישוב שאין סכנת גניבה, וכשהגיע זמן הפירעון נמצא המלווה במקום שיש סכנת גניבה חייב הלווה להחזיק את המעות עד שיעבור החשש[5], אבל אם הלווה לו במקום סכנה, והגיע זמן הפירעון יכול הלווה לפרעו בנסיבות דומות[6].

חיוב הלווה לשלם במעות

הגיע זמן הפירעון והמלווה תובע את פירעון החוב במעות, חייב הלווה לשלם במעות אף שיש לו קרקע או שווה כסף, כיוון שהלווה לו מעות, זכותו לתבוע פירעון החוב במעות[7]. לפי האמור נראה, שאם הלווה בצ'ק אף הלווה יכול לשלם בצ'ק (המחאה) והמלווה אינו יכול לתבוע את פירעון החוב במעות, אך פשוט שבכל זה קובע המנהג ואם מנהג העולם להחשיב המחאה כמעות מזומנים, דינא הכי[8]. ברם, לווה שאין לו מעות מזומנים אינו חייב למכור שווה כסף שלו בכדי לפרוע במעות, אלא מגבין למלווה ממטלטלים או קרקע כפי הסדר המבואר בשו"ע[9].

תשלום בעד מקח או עיסקא

­יש שכתבו שהלוקח חייב לשלם במעות ולא בשווה כסף, שאנן סהדי שעל דעת שיפרע במעות מכר לו[10], וכן הנותן מעות על עיסקא חייב המקבל לשלם במעות מטעם זה, אבל יש שהשוו כל אלה ללווה שיש לו רק שווה כסף שאינו חייב למכור כדי לשלם במעות[11]. וכן נחלקו הפוסקים במוכר שחייב להחזיר ללוקח את דמי המקח האם דינו כלווה שאם יש לו מעות חייב לשלם במעות דווקא[12]. לדינא, הסכמת הסוחרים קובע בכל אלה[13].

הפסד ללווה

כשיש ללווה כמה נושים וחושש שיפסידו אותו שלא כדין אם לא ישלם להם במעות, כגון שיתבעו אותו על זה בערכאות, ואין לו בכדי לשלם גם ללווה זה במעות, יכול לשלם לו בשווה כסף[14]. אך אם התנה המלווה בתחילת ההלוואה שישלם לו במעות, חייב לפרוע לו במעות גם במקום הפסד, ומחייבים את הלווה למכור מנכסיו כדי לשלם במעות[15].

מלווה שאינו תובע

הגיע זמן הפירעון ומפני שאין ללווה מעות מזומנים לפרוע רוצה לשלם בשווה כסף או קרקע, ואילו המלווה מעדיף לא לתבוע את הפירעון עד שיהיה ללווה מעות לפרוע, לא יוכל הלווה להכריח את המלווה לקבל את פירעון החוב מיד[16].   

פירעון בתשלומים

כמו כן, כשהגיע זמן הפירעון ואין לו מעות לשלם כל החוב ולכן רוצה הלווה לשלם בתשלומים (פרוטרוט) והמלווה לא רוצה לקבל הפירעון אא"כ ישלם כל החוב בבת אחת, הדין עמו[17], ואם מתחילה קבעו שישלם בתשלומים ועבר הזמן מבלי שהמלווה יתבע את הפירעון אינו חייב לשלם בבת אחת והבי"ד יקבעו את זמני הפירעון[18]. הפוסקים נחלקו האם בתוך זמן ההלוואה יכול הלווה לכוף את המלווה לקבל פירעון בתשלומים, אע"פ שיש למלווה תרעומת עליו, או שלכתחילה יכול המלווה לעכב אותו לשלם לו ואם היה מלווה בשטר אף בדיעבד מחזיר לו הפירעון כדי שלא יפגום את שטרו[19].

פירעון בעל כרחו של המלווה

בכל האמור שהדין עם הלווה שהמלווה חייב לקבל את פירעון החוב, והמלווה מסרב לקבל את הפירעון, אינו חייב להביאו לבי"ד אלא אם זרקו הלווה בפניו בעל כרחו, נפטר מהחוב[20]. וכן יכול הלווה להפקיד את החוב בבי"ד[21].