ידיד ביקש ממני שאמסור את המזוזות שלו אל הסופר, בהיות שהסופר גר בסמיכות לתלמוד תורה שם אני מלמד. המזוזות היו מונחות בתיק שלי, ובעת שיצאתי מהכיתה שיחקו עמן הילדים והן נפסלו.
שאלה: האם הורי הילדים צריכים לשלם על נזקי הילדים? האם אני חייב לשלם על נזק זה?
תשובה: ביסוד הדברים, הן ההורים והן המורים פטורים הם על נזקין שעשו הילדים [במאמר המוסגר - הובא בשם ה'חפץ חיים' זצ"ל להוכיח מזה מאמר העולם שדעת בעה"ב הוא היפוך דעת תורה (עיין סמ"ע סימן ג' ס"ק י"ג). דעת בעה"ב היא שאם הילד הזיק, אביו מחויב לשלם. מאידך, סבורים הבריות שאם החתול של אדם הזיק אינו חייב לשלם. ואילו בדין תורה הוא להיפך, שעל נזקי החתול חייב לשלם, ואם הילד שלו הזיק פטור לשלם (משפט המזיק פ"ב הערה ב' ועיין עוד גליון 'מעה ומאה' גליון המאה במאמר העורך)]. אמנם, במקרה שלך - לפי הענין - יתכן שאתה חייב על נזקין אלו מדין שומר.
אף ששומר רשאי למסור את הפקדונות שהופקדו בידיו לילדיו ולבני ביתו, שעל דעת כן מסר זאת המפקיד לידיו. מכל מקום אם מסרם השומר לבנו הקטן, חייב השומר על הנזקין שקרו בעודם ביד בנו הקטן כיון שבוודאי יפשע בשמירתן (חושן משפט, סימן רצ"א סעיף כ"א). יש לציין, שגם מי שנחשב 'גדול' לענין מצוות שכבר נעשה 'בר מצוה', יכול להיחשב לדברים מסויימים כחֲסַר-אחריות ויתחייב השומר אם מסר זאת לידיו (מהרשד"ם חו"מ סימן מ"ט).
והנה, שומר חינם שהניח בהמה בשדה ונכנס לעיר, אם נכנס בשעה שדרך אנשים ליכנס לעיר, פטור מהנזקין שקרו בהיעדרו. טעם הדבר, כיון שנהג כמנהג העולם (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן רצ"א סעיף י"ב). לכאורה, מה נשתנה דינך, שיצאת מהכיתה והנחת את הילדים למספר דקות בגפם כמנהג כל המורים וחייבנו אותך וכנ"ל?
אך אין הנידון דומה לראיה. ראשית, הרועה שעזב את העדר ונכנס לעיר, עדיין לא היה בשעת עזיבתו שום מזיק בקירבת הבהמות. מה שאין כן בנידון דידן, כבר בשעת עזיבתך את הכיתה נותרו המזיקים, דהיינו הילדים, בקרבת המזוזות ויכלו להזיקן (דקטנים בחזקת שצריכים שימור, עיין רא"ש - נדרים, דף ל"ז ע"א ד"ה 'שכר שימור'). ועוד, המוסר עדר לרועה יודע מראש שהרועה מניחם בשדה ונכנס לעיר כמו שאר הרועים. אך מי שמסר את המזוזות לידך לא העלה בדעתו שתניחן עם הילדים ותעזבם.
אף שמלמד רשאי לעזוב את כיתתו למספר דקות, אף שקטנים צריכים שימור, ואינו צריך לחשוש מפגיעתם של התלמידים. היינו רק במה שאי אפשר להזיק בזמן שהותו בחוץ רק על צד הרחוק, אבל להניח עם תלמידיו חפצים שהופקדו בידו והוא אחראי על שמירתם נקרא פשיעה. עם זאת, יש לדון כל מקרה לגופו של ענין ולהסיק אם המורה אכן אמור היה לחשוש שיקרה נזק בעת שנעדר מהכיתה.
אלא שאם ההורים נטלו על עצמם את האחריות לפצות על היזק הבנים, וכן אם התלמידים כשגדלו החליטו לשלם 'לפנים משורת הדין' (עיין בגליון כ"ג מדור 'קו ההלכה' וגליון קמ"ב מדור 'מעשה שהיה'), יפצו את המלמד כיון שהוא שילם לבעל המזוזות (עיין שלחן ערוך - חושן משפט, סימן רצ"ה סעיף ב', וראה שבט הלוי - חלק ד', סימן רכ"ד).