הס הושלך בחלל בית הכנסת. רב הקהילה הישיש פסע אל עבר ארון הקודש, הכל עמדו ביראת הכבוד. בשנים האחרונות, עקב חולשתו הגדולה, ממעט הרב במסירת דרשות בקהל. אך מנהג ישראל, בדרשות 'שבת שובה' ו'שבת הגדול', תורה היא והרב התעקש להמשיך למסרם כסידרן.
הרב פתח ספר שהוכן בעבורו ופתח בדברים:
- אחרוג ממנהגי ולא אדרוש ב'הלכות תשובה', אלא זאת אדבר. חוששני... איני מקיים את חובתי כיאות... לאחרונה התרבו בקהילתנו מעשים מעין דא ואפרש שיחתי.
זה לשונו של בעל כנסת הגדולה (חושן משפט, סימן כ"ח הגהות טור סקכ"ג) בשם המהר"ם מינץ (סימן ק"א): 'כל מי שהוא חייב בידי שמים, אין כופין לו לשלם כדי לצאת ידי שמים. אמנם, צריך להודיעו דרך תוכחה ומוסר ועצה טובה בינו לבינו שיצא ידי חובה.
אם יקבל, מוטב. ואם לאו, יאמר הדיין איך שרוצים לפסוק עליו להכריז בבית הכנסת על ידי שליח צבור בלשון זה: שמעוני רבותי, האי, גברא פלוני, חייב בידי שמים מחמת שגרם הפסד ממון לפלוני. לכן צריך לפלוני שיסיר מעליו חיוב זה ועונש מדיני שמים וירצה לפלוני מחמת שגרם לו הזק'.
אתם שומעים? אסור לכפות אותו שישלם. הן הוא פטור בדיני אדם. צריך רק... להכריז עליו בבית הכנסת קבל עם ועדה, כי הוא חייב לשלם לפלוני על מה שגרם בעבורו נזק...
אין לכם מה לדאוג - הפטיר בחיוך - אני לא עומד להכריז כאן שמות של אנשים שהתחייבו לשלם לזולת מדיני שמיים... בפרט שנראה דעת הש"ך דלא כהאי כנסת הגדולה (עיין ש"ך סימן כ"ח סק"ב שהביא שם דברי הים של שלמה - בבא קמא, פרק ו' סימן ו', ונתבאר באריכות בשערי תורה - כלל ט').
אך זאת אעשה - הגביר את קולו - אקיים את החלק הראשון של דברי מהר"ם מינץ. אודיע 'בדרך תוכחה ומוסר ועצה טובה שיצא ידי חובה'.
במה דברים אמורים?
טעות מושרשת בציבור. הלכה היא ש'גרמא בנזקין פטור', אך אין הכוונה כלל וכלל שגרמא בנזקין מותר! אסור להזיק בגרמא! למרבית הפוסקים (עיין גם שער משפט סימן ל"ד סקי"ג, ובמנחת פתים סימן שפ"ו ס"א) זהו אף איסור מדברי תורה!!!
ראשית, חז"ל (בבא קמא דף נ"ה ע"ב) קבעו כי המזיק בגרמא הגם שפטור בדיני אדם, מכל מקום חייב הוא בדיני שמים (ועיין במנחת פתים סימן שפ"ו סעיף ג').
ועוד, הגמרא בבבא בתרא (דף כ"ב ע"ב) מסיקה 'אמר רב טובי בר מתנא זאת אומרת גרמא בניזקין אסור'.
ביד רמ"ה בבבא בתרא (דף כ"ו ע"א) כתב בתוך דבריו, שהאיסור להזיק את חבירו אפילו בגרמא הוא מדאוריתא! או משום 'לפני עור לא תתן מכשול', שהרי מכשילו ומזיקו. או משום מצות 'ואהבת לרעך כמוך'.
הגאון מקוטנא בספרו 'ישועות ישראל' (סימן כ"ח סק"ג בתוך הדברים) מוסיף על פי דברי הרמב"ם, בספר המצוות שלו (לא תעשה, מצוה רצ"ז), בלאו של 'לא תעמוד על דם רעך'.
פשוטו של מקרא מדובר במי שרואה את חבירו טובע בנהר למשל, ואינו משתדל בהצלתו. דהיינו, להציל את חבירו מסכנת נפשות (עיין בחפץ חיים - הלכות רכילות כלל ט' סעיף א' באר מים חיים סק"א), אך הרמב"ם מוסיף וכותב:
'וכבר אמרו שמי שיכבוש עדות (דהיינו מי שיודע עדות לטובת חבירו שבדין ונמנע מלאומרה), תכללהו גם כן זאת האזהרה. כי הוא רואה ממון חבירו אבד, והוא יכול להחזירו אליו באמרו האמת וכו'.
ולשון ספרא מנין שאם אתה יודע עדות שאין אתה רשאי לשתוק תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך ומנין שאם ראית אותו טובע בנהר או חיות או לסטים באין עליו שאתה חייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך'.
מסיק מכאן ה'ישועות ישראל', קל וחומר ובן בנו של קל וחומר, כאשר מעשיו שלו עצמו יכולים להזיק לזולתו, בודאי שאם לא ימנע את הנזק, שיעבור בלאו של 'לא תעמוד על דם רעך'!
וישנם מקרים שאולי אי אפשר לחייב אף לא מדיני שמים, אך ודאי חובה על האדם למנוע את הנזק מחבירו.
אתן לכם דוגמאות למה כוונתי.
לאחרונה באו לפניי בדין תורה שוכר ומשכיר. המשכיר טען שחשבון המים האחרון שקיבל עבור בית זה שדר בו השוכר גבוה מאד. הוא אמנם כלל במחיר השכירות גם את מחיר המים, אך זה כל זמן שהשמוש נעשה בצורה סבירה. זה ממש לא הגיוני שמשפחה עם חמשה ילדים, ואפילו לא עם עשרה ילדים, ישתמשו בכל כך הרבה מים.
המשכיר פנה אל השוכר לברר: מה קרה? מדוע משתמשים בביתו בכמויות כל כך גדולות של מים?
השוכר לא התבלבל לרגע. הוא ענה למשכיר על אתר: - אהה... פשוט ישנה נזילה בבית הכסא... המיכל שממנו יורדים המים אינו מפסיק לזוב מים...
- ואתה, מתי שמת לב לכך? - קפץ המשכיר כנשוך נחש.
- לא לפני הרבה זמן... לפני חדשיים...
- אז למה לא הודעת לי על כך? הייתי שולח פועלים לתקן את זה. אתה משער לעצמך כמה נזק גרמת לי בכך???
השוכר ממש לא התרגש. הוא ענה למשכיר ביבושת - 'גרמא בנזקין פטור'... מה לך כי תלין עלי? למה עלי להודיע לך על כך?
אתם מבינים? - הרעים הרב בקולו - השוכר ראה כיצד נגרם נזק לחבירו, המשכיר. אך כל מחשבתו היתה, אפשר לחייב אותי על כך? לא. וקיים בעצמו מאמר הכתוב 'על ישראל שלום'...
והנה, אף שהשוכר הנ"ל יכול לטעון שאינו אף לא בגדר של 'מזיק בגרמא', המים נוזלים מאליהם ואין לו בכך יד. אך יש מהפוסקים שחייבוהו לצאת ידי שמים (עיין שו"ת מנחת שלמה - חלק א' סימן פ"ב ובגליון מהרש"א - חושן משפט, סימן רנ"ט על הש"ך שם סק"א).
ואף אם נפטור אותו בכהאי גוונא. הן השוכר יכל למנוע את הנזק בשיחת טלפון אחת למשכיר. הוא לא עשה זאת! הוא רק היה עסוק 'אפשר לחייב אותי על כך, או לא?'...
ה'חפץ חיים' שידוע בכלל ישראל כמי שהחדיר את איסור 'לשון הרע', הוא אינו מרבה למצוא 'קולות' בענין... כותב בספרו לגבי שידוכים (הלכות רכילות, כלל ט' בסופו, ציור ד' והלאה ובבאר מים חיים שם סק"א באריכות), שאם מאן דהו יודע מום גדול שיש באחד המדוברים, אפילו שלא שאלוהו על כך!, חובתו במקרים מסוימים לספר זאת לצד האחר. אם לאו הוא עובר בלאו ד'לא תעמוד על דם רעך'.
בודאי כאשר שוכר יודע מנזק שבא על המשכיר, והמשכיר אינו יכול לדעת מכך לולי יודיע לו זאת, שאם אינו מודיעו עובר הוא בלאו זה!
ואף שיש שכתבו שאין לאו זה אמור בממונות, אלא רק בנפשות (עיין בשער המשפט סימן כ"ח סק"ב שביאר כן בדברי הסמ"ע שם, וכ"כ הגאון רבי מאיר שמחה ב'משך חכמה' ויקרא י"ט פסוק ט"ז), הא הוי ספק איסורא דנקטינן לחומרא. לא שייך בזה דין ד'המוציא מחבירו עליו הראיה'...
איך שלא יהיה, 'השבת אבידה' בודאי יש כאן. וזה לשון הרב מלאדי בשלחן ערוך שלו (נזקי ממון סעיף ה') 'אם אפשר לו להציל שלו בלא נזק חבירו, על ידי טורח, חייב לטרוח ולהציל לצאת ידי שמים. אף על פי שהוא בענין שפטור על נזק זה בדיני אדם, כי זו מצות עשה לטרוח בגופו להציל ממון חבירו מהפסד ובכלל השבת אבדה היא'.
יתר על כן, ברמ"א (אורח חיים, סימן תר"ו) נפסק שאם חבירו מבקש את מחילתו לא יהיה אכזרי מלמחול לו. כתב על זה שם במקור חיים לבעל החות יאיר דאם הוא דבר שבממון ואפילו גרמא ויש לו לשלם וחייב בדיני שמים, אינו חייב למחלו. ואף אם אין לו ורוצה לשלם לו כשיהיה לו, גם כן אינו צריך למחול לו בהחלט, רק לפי שעה!