- מה דעתכם? אולי הגיע הזמן שנעשה משהו בנידון? - אמר מוישי בסערת רגשות.
הם ישבו יחדיו, מספר בחורים משיעור ג' בישיבת 'שער התלמוד', בחדרו של מוישי, וטיכסו עצה אודות בערל משיעור א'.
מיום שדרכו רגליו של בערל זה על מפתן הישיבה בתחילת השנה, הוא לא חדל מלהציק ולזלזל בבחורים מהשיעורים הגבוהים. הדברים החריפו והחמירו כל העת והבחורים המבוגרים החליטו שעליהם להעמידו על מקומו.
- אני חושב שיש לי רעיון מוצלח - קרא מוישי - נקח ממנו את הכובע שלו בהיחבא... נחזיר לו אותו לאחר מספר ימים... הוא יבין שלכל המעשים שלו יש מחיר...
- מה??? נגנוב?! - מחה חזקי.
- זו לא גניבה! אנחנו נחזיר לו את הכובע!
- ובכן... מה יועיל שתשיב לו את הכובע? אולי תקיים בזה מצות 'והשיב את הגזילה אשר גזל' ותו לא!
- אתה יודע? נראה לי שאתה צודק - הודה מוישי ולא בוש - למדנו שנה שעברה את דברי הגמרא בבבא מציעא (דף ס"א ע"ב) שהקשתה מדוע צריכה התורה לכתוב לאו של 'לא תגנובו' לאסור גניבה, מדוע אי אפשר ללמוד את איסורו ממה שאסרה התורה אונאה וריבית.
הגמרא מתרצת שם שהלאו של 'לא תגנובו' אייתי לאסור אף בגונב 'על מנת למיקט'. אם זכרוני אינו מטעה בי, מפרש שם רש"י (ד"ה 'למיקט') שהכוונה מי שגונב על מנת לצער את חבירו.
- אין הנידון דומה לראיה - לא הסכים עמו יענקי - אתה טענת בצדק שמי שגונב ומלכתחילה אין כוונתו להחזיק את הגניבה לעצמו, אלא להחזירה, אינו בכלל גנב. אין לך שום ראיה מהגמרא שם לענין זה. הגונב על מנת לצער שאסרה שם הגמרא, היינו מי שאינו מתכוון להחזיר זאת לעולם. הוא אמנם אינו גונב משום חמדת הממון שאחזה בו ואין לו שום חפץ בגניבה, אלא הוא עושה זאת כדי לצער את הבעלים.
- מה שאין כן...
- מה שאין כן מי שמלכתחילה לא מתכוון להחזיק בחפץ הגנוב ברשותו, אלא רוצה להשיבנו לבעליו, אינו בכלל לאו זה!
- כנראה שאתה לא זוכר את המשך דברי הגמרא שם - הוכיחו מוישי - חוץ מגונב על מנת למיקט מרבינן שם גם 'גונב על מנת לשלם תשלומי כפל'. לא זו בלבד שהגנב אינו מתכוון להחזיק בידו לעולם את הגניבה, אלא הוא אף עושה זאת כדי להיטיב עם הבעלים, לשלם להם כפל! מכל מקום אסרה זאת התורה (עיין מש"כ בזה הגר"י ענגיל בשו"ת בן פורת ח"ב סי' ג' אות ג' דף י"ב ע"א)!
...
- אולי תתחיל להשגיח על חפציך? - הוכיח דוד את חיים, שכינו לחדר בפנימיה, לאחר שמצא שקית עם חפציו מתגוללת בחצר הישיבה - הוריך אינם כה אמידים שאתה יכול להרשות לעצמך לאבד בכל יום משהו אחר...
שעה לאחר מכן פגש דוד את חיים שוב, הפעם בחנות המכולת הסמוכה לישיבה. כשסיים חיים לשלם על קנייתו הוא יצא מהחנות כשהוא משאיר את הארנק שלו על השלחן... דוד הרגיש שעליו לעשות מעשה - אולי כך הוא יתחנך אחת ולתמיד - הרהר.
הוא נטל את הארנק לידיו וקרא לחיים - תודה רבה שהפקרת אותו! זכיתי בו לעצמי!
- מה פתאום?! אני לא הפקרתי אותו! החזר נא לי אותו לאלתר!!!
- ואם היה מוצא אותו מישהו אחר והיה נוטלו לעצמו, מה היית עושה אז??? לא היית יודע אפילו על מי להלין את תלונותיך! זה 'הפקר' גמור וזכיתי בזה!
בליבו הרהר דוד - אחזיק בארנק ליום או יומיים ולאחר מכן אשיב אותו לחיים. בינתיים הוא יעשה בעצמו 'חשבון נפש' וידע להבא להיזהר על רכושו...
כששב דוד לבניין הישיבה ציפתה לו הפתעה לא כל כך נעימה. המשגיח עמד בפתח הבנין והמתין לבואו בסבר פנים חמורות. דוד הבין מיד במה מדובר, הוא הסביר למשגיח את מה שקרה ומה מטרתו. המשגיח חייך - לפחות הרגעת אותי שלא יצאת לתרבות רעה... אך מכל מקום איני בטוח שנהגת כשורה.
- מדוע?
הם פנו לבית המדרש, המשגיח נטל מדרש תנחומא לידיו ופתח בפרשת נח (פרשה ד') וזה לשון המדרש 'אי שבק מאני בדוכתא דלא מינטר או זוזי ופשע ( - אם אחד הניח כליו או מעותיו במקום שאינו משתמר) ואשכחינהו אינש אחרינא ואמר אקניטנו עד דיתבעהו ויזדהר במאניה זימנא אחרינא ולא ליפשע ( - ומצא אותם אדם אחר ורוצה ליטלם כדי שיצטערו הבעלים באבידתן ויתבעוה ויחזיר אותה אליהם וכך ידעו להבא להיזהר בממונן) מאי? כיון דלהנאתו ( - של הבעלים) קמכוין שרי, או דילמא כיון דעד דמהדר ליה אית ליה צערא אסור. ת"ש דתניא לא תגנובו על מנת למיקט' (וכן הוא בשאילתות שם).
חזינן שאף הגונב לטובת הבעלים, מכל מקום כיון שמצערם בכך, הדבר אסור משום לאו של 'לא תגנובו'!
...
בדברי הגמרא בבבא מציעא האוסרת לגנוב 'על מנת למיקט' מצאנו שני שיטות בראשונים. וז"ל ה'שיטה מקובצת' שם 'על מנת למיקט, יש מפרשים דמיירי שהוא אינו רוצה לעכב הגנבה בידו אלא הוא גונב כדי לצערו (ומתכוין להשיבנה). ולא נראה, דהא מעשים בכל יום שעושים כך. לכך יש מפרשים דודאי בדעתו לעכב הגנבה בידו (לעולם), אבל אינו גונב בשביל שום הנאה אלא כדי לצערו'.
אלא שכבר צויינו לעיל דברי השאילתות והמדרש תנחומא דחזינן דסבירא להו כהפירוש הראשון שבשיטה, וכן דייקו באחרונים מלשון הרמב"ם (ספר המצוות מצוה רמ"ד) ואף הגונב על מנת להשיב הרי הוא בכלל האיסור. אשר על כן כתבו הפוסקים שאין לסמוך על מה שכתב השיטה מקובצת שמעשים בכל יום שעושין כן (קצות סימן שמ"ח סק"א).
מאידך, יש שדייקו בלשון הרמב"ם (פ"א מגניבה ה"ב) והשלחן ערוך (חושן משפט, סימן שמ"ח סעיף א') שהביאו וכתבו שהגונב על מנת לשלם אסור כדי שלא ירגיל עצמו בכך, אם כן חזינן שאין זה משום לא תגנובו אלא איסור דרבנן שלא ירגיל עצמו בגניבה (עיין לחם משנה שם ה"א).
ובב"ח (סימן שנ"ט סוף סעיף ג') אף הגדיל וכתב שלפי זה בגוזל על מנת לשלם דליכא האי חשש שירגיל את עצמו בכך כיון דלא חציף איניש, יהיה מותר כשמתכוין לטובת הנגזל.
וכדברי הב"ח כתב גם ב'פני שלמה' בבבא בתרא בדברי הגמרא (שם דף ט"ז ע"א) שאיוב השתבח ואמר 'ברכת אובד עלי תבוא' שהיה גוזל שדותיהם של יתומים ומשביחן ומחזירן. וקשה כיצד עשה זאת, והרי אסור לגנוב על מנת למיקט? ותירץ בפני שלמה שם שלפי דברי הרמב"ם הנ"ל בגזילה ליכא למיחש משום שירגיל את עצמו בכך (ועיין בקובץ שעורים שם אות ס"ג).
לכאורה לפי זה היה מקום להתיר המעשה השני שהראהו שנוטל את שלו ונתכוין לטובתו. אלא שבש"ך (סימן שנ"ט סק"ג) לא סבירא ליה כדברי הב"ח ואוסר אף בגוזל על מנת לשלם (ועיין בקו"א לשו"ע הרב (הלכות גזילה סעיף ג') שתירץ דאף להרמב"ם הוא איסור תורה משום 'לא תגנובו', אלא שהרמב"ם כתב לטעמא דקרא מדוע אסרתו התורה).
סוף דבר - בשני הנידונים הדבר אסור.