- עד שנפגשים כבר כולנו יחדיו, אולי נעשה איזו שהיא 'פעילות' (Activity) מעניינת? - הציע נתן בשיחת טלפון לאחיו חיים, ממונסי.
שניהם בנים למשפחת ויינבערג המעטירה. כור מחצבתם ברובע ווילאמסבורג, שם נולדו ועשו את שנות ילדותם ובחרותם. אך משם נפוצו לכל קצוות ארץ, נתן גר במונרו וחיים במונסי. אח נוסף, עזריאל שמו, גר בבורו פארק וכו' וכו'. אחת הפעמים המקודשות להתכנסות של כל בני המשפחה היתה מסיבת החנוכה שעורכים הוריהם בכל שנה, חק ולא יעבור.
- מה כוונתך? - ניסה חיים להבין.
- אולי נשחק ב'דריידעל'? מנהג ישראל תורה...
- ועל מה נשחק? אגוזים או שקדים? זה כבר לא מתאים לגיל שלנו. אנחנו די מבוגרים... - עקץ חיים.
- נְשַׂחֵק בכסף עובר לסוחר! תהיה קופה מרכזית שבה יהיה מונח כסף, ובכל 'סיבוב' שבמשחק יתחלק בין המנצחים סכום מסויים.
- נשמע מעניין. אך מהיכן יהיה כסף להניח בקופה המרכזית?
- חשבתי לבקש מטאטי... הוא מסוגל להקדיש לכך כמה מאות דולרים...
- טוב מאד! כך אולי אפשר לשחק!
- ואם טאטי לא יסכים? אז לא תסכים לשחק ולתרום קצת משלך? ממתי נהפכת ל'קמצן'? לא הכרתי אותך ככזה...
- אני רק רציתי שלא תהיה כאן בעיה של 'אסמכתא'...
- מה הפירוש?
- אם הכסף יגיע בין כולנו, כגון שכל אחד יטיל לאמצע 100$, אסור לנו לשחק. כל אחד כשיתן את מעותיו, יתכן שלא גמר בדעתו בלב שלם להקנות זאת לזוכה. בדעתו היה שיזכה הוא במעות, לא חבירו. יש בכך 'אבק גזל' (עיין סמ"ע סימן ל"ד סק"מ)!
- ומה הועלת בכך שהכסף יהיה מכיסו של טאטי?
- פשוט מאד. אף אחד מאיתנו לא צריך לְזַכּוֹת לזולתו מאומה. טאטי מניח מראש את מעותיו שרוצה לחלק ולתת בין כולנו, ועל ישראל שלום!
...
נחלקו הפוסקים מה דין ה'משחק בקוביא'. 'אלו שמשחקים בעצים או בצרורות או בעצמות, ועושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חבירו באותו שחוק יקח כך וכך' (לשון המחבר בסימן ש"ע סעיף ב').
דעת המחבר (שלחן ערוך - חושן משפט שם, ובסימן ל"ד סעיף ט"ז ובסימן ר"ז סעיף י"ג) כשיטת הרמב"ם וסייעתו שהדבר אסור (בסימן ל"ד כתב המחבר דהיינו כאשר אין לו אומנות אחרת. אמנם עיין בבאר הגולה סימן ל"ד סעיף ט"ז). יש בכך 'אסמכתא', כי מעולם הצד המפסיד לא גמר בדעתו להקנות. על כן הכסף כגזילה הוא ביד הזוכה.
לעומת זאת, הרמ"א פסק כדעת הסוברים שאין בכך גזל, שהרי מראש ידע הצד המפסיד שהדבר לא בידו והסכים בלב שלם לתת את הכסף אף אם יפסיד.
אולם, בהלכות שבת מצאנו חידוש בנידון זה. שם המדובר בבעל הבית שבני ביתו מסובין על שולחנו ומאכילן משלו. בעל הבית מעמיד מנה כנגד מנה ועורך עליהן גורל בין המסובין מי יזכה בכל אחת מהן.
וכתב על כך הטור (אורח חיים, סימן שכ"ב) שאסור לו להניח מנה גדולה כנגד קטנה ולערוך גורל מי יזכה בגדולה ומי בקטנה והדבר אסור. לא מיבעיא בשבת שאסור לעשות כן דנראה כדרך מקח וממכר, אלא אף בימות החול הדבר אסור. מקור הדברים במשנה במסכת שבת (דף קמ"ח ע"ב).
סיבת האיסור האמורה שם בגמרא והביאוה בטור ובמחבר היא משום 'משחק בקוביא'. שהבן ש'הפסיד' את המנה הגדולה אינו נותנה בלב שלם לזוכה שכנגדו ויש בכך משום 'גזל'.
ואל תתמה, הן הכל משל בעל הבית והוא המחלק את מנותיו, וכיצד בכלל שייך כאן דין 'אסמכתא' וכנ"ל? סיבת האיסור היא, שחוששין שיבואו להיגרר לכך ולהתרגל לשחק בזה (עיין משנה ברורה שם סקכ"ב).
לעצם הענין, הקשו הפוסקים שדברי הטור סותרין אהדדי. דבחושן משפט (סימן ר"ז) נקט שאין במשחק בקוביא משום 'אסמכתא', וכיצד בהלכות שבת אסר לשחק אף לא בחול, והכל משום חשש שמא יגרר לשחק בקוביא. והרי 'משחק בקוביא' לשיטתו אינו בגזל?!
וכתב על כך במגן אברהם (סימן שכ"ב סק"ח) שאף דלשיטת הטור אין בכך 'גזל' ואף לא 'אבק גזל', אך לכתחילה הדבר אסור לכולי עלמא (וכן כתב בתשובת 'רב פעלים' - חלק ב' יורה דעה סימן ל'. וראה ריטב"א שם שבת קמ"ט ע"ב סוד"ה 'משום קוביא').
אחרים מהפוסקים נחלקו על כך וביארו דאכן בימות החול לא נאסר לערוך גורל על מנות, אלא רק לשיטת הרמב"ם שסובר שבכל 'משחק בקוביא' יש משום גזל (ערוך השלחן - אורח חיים, סימן שכ"ב סעיף ז'. וראה דברי התוס' בשבת דף קמ"ט ע"ב ד"ה 'מאי טעמא').
אם כן, בני אשכנז היוצאים ביד רמ"א יש להם לשיטות אלו על מי לסמוך להתיר. אך למותר לציין שעדיף לעשות זאת באופן שהכסף ניתן על ידי בעל הבית ולא מיד המשתתפים. בכהאי גוונא אין כאן ממש 'משחק בקוביא' אף להאוסרין, אלא רק חשש מכך שיבוא להיגרר ולהתרגל בכך וכנ"ל.
ויש מקום להתיר ואף אם המעות יהיו מיד המשתתפים כולם ולא משל בעל הבית. והוא על פי דברי הרמ"א (סימן ר"ז שם) שמתיר כאשר מניח את מעותיו על לוח מראש, שמראה שגמר בלב שלם להקנותן. אף כאן, הן מטילים המשתתפים את מעותיהם לתוך קופה אחת מראש ולכאורה אין מה לחשוש ל'אסמכתא'.
אלא שכתב שם הרמ"א דיש הסוברים דכל ההיתר הוא רק כאשר הקופה שבה מונחות המעות שייכת לכלל המשתתפים. אז המעות נקנות מראש לכל המשתתפים בגורל, ומשום כך אין בכך 'אסמכתא'. לולי זאת עדיין יש כאן משום 'אסמכתא' לחלק מהשיטות.
ועיין בספה"ק 'קדושת לוי' (דרושים לחנוכה) מה שעורר בכלל על ענין המשחקים בקארטי"ן ובתוך דבריו כתב 'דעו אחי ורעי כי כמה מכשולות יש בשחוק הזה. א' שבודאי בעת הזאת נשכח ממנו יראת ה'. הב' שבודאי נראה בעיני שהוא גזל', עיי"ש.
ויש לנכון להעתיק דברי הרה"ק מקלויזענבורג זי"ע (שפע חיים - חנוכה) וז"ל:
'ויש לומר דהענין הוא דבאמת יש בזה חשש של משחק בקוביא שמא אין הלה נותן מעותיו בלב שלם, אולם כאשר כל ישראל כאיש אחד ובלב אחד וכל אחד שמח כשיש לחבירו כאילו היה לו, ועוד שמח יותר כשחבירו זוכה מאשר כשהוא זוכה, א״כ שוב לא שייך חשש גזל ואינו בגדר משחק בקוביא.
ואת זה רצו להראות במנהג זה, שנתקשרו אז כל כך באהבת ישראל (והיו שונאי בצע) שלא היה משנה להם אם יש להם או לחבריהם, כי גם מה שיש להם אינו שלהם, והודו לה׳ שחננם דעת לשמוח כשיש לחבירו, אני הנני חוטא ופושע מלא פשעים ואילו חברי טוב ממני, וראוי לי לשמוח על שחבירי הרויח ממני'.
למעשה - מנהג ישראל תורה והנח להם. לא מיבעיא כאשר המעות ניתנו מיד בעל הבית ולא מיד המשתתפים.
אלא אף אם המעות של המשתתפים הן, יש על מי לסמוך ולהקל, בפרט אם מדובר בדבר מועט שאין הם מקפידים על כך.