ליל הסדר בבית ר' שמעון. אורחים רבים סובבו את השלחן, כשבתווך ישבו בני משפחתו של ר' שמעון כשתילי זיתים סמוכים על שלחן אביהם.

אם במשך כל שבתות השנה רבים הם הסועדים על שלחנו של ר' שמעון, הרי שבליל הסדר מספרם כפול. ר' שמעון מקיים בהידור את מאמר ההגדה 'כל דכפין ייתי ויפסח', וכל הפושט יד מוזמן.

בעוד בני הבית ערכו את השלחנות, היסה ר' שמעון את כל הנוכחים וביקש לומר מספר מילים - כיון שדרשו חז"ל שעל המצה צריך שיהיה דין 'לכם', על כן אני מודיע בזה, אני נותן את רשותי לכל הסועדים לזכות במצה שלפניהם, כך יוכלו לצאת ידי חובת המצוה!

בנו הגדול של ר' שמעון לא יכל לעצור את תמיהתו - טאטי! מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? הרי אני כבן שלשים שנה ומעולם לא שמעתי שתכריז כך. וכי לעורר את התינוקות שלא ישנו וישאלו עשית זאת? - סיים בבדיחותא.

- היטבת לשאול בני יקירי - ענה ר' שמעון לבנו כשבת שחוק נסוכה על פניו - ה' הקרה לידי בשנה זו מציאה יקרה, הבא נא לי 'שפת אמת' על מסכת סוכה.

כשהספר בידו החל ר' שמעון להקריא את דברי ה'שפת אמת' (סוכה דף ל"ה ע"א) -'ולפי זה צריכין ליזהר במצה של מצוה שיהיה המצה שלו וכו' ולאורח על שלחן הבעה"ב צריך ליתן לו הבעה"ב המצה במתנה ולא סגי מה שהרשהו לאכול, דצריך להיות שלו ממש וכו' והעולם אין נזהרין בזה'.

הדברים המחודשים הצליחו לעורר את המסובים. הם החלו להתווכח, זה מצדד בכה והלה להיפך.

- וכי לולי שאקנה זאת אין נחשב שלי? - התנצח ראובן - והרי קיבלתי רשות לאכול זאת! וכי דין 'מצה גזולה' יש לה???

- אך עדיין, אף אם אין זה נחשב כגזל, מנין שזה נחשב שלך? הרי חז"ל דרשו בגזירה שוה מחלה שצריכה להיות 'שלכם' - השיבו פינחס.

...

- בדיוק עכשיו אני נמצא במונסי - קרא ברוך לתוך שפופרת הטלפון - הגעתי לביקור חג אצל גיסי שגר כאן. אתה יכול לבוא אלי כעת.

כבר זמן רב שמנחם מחפש לפגוש את ברוך. הוא רצה להחזיר לו חוב של כמה מאות דולרים שהיה חייב לו, אך בשל כך שהוא גר במונסי וברוך גר במונרו, לא איסתייעא מילתא.

מספר דקות לאחר מכן כבר הופיע מנחם - כנס! -  הפציר בו ברוך - אתה יכול לטעום משהו... - הצביע על הכיבוד שהיה מונח על השלחן.

...

בית המדרש הגדול היה מלא מפה לפה. חסידים רבים באו לשהות בצל הקודש ב'שביעי של פסח'.

דוד הסתובב בדאגה בין החסידים, הוא חיפש מישהו שיוכל לארח אותו להסב לסעודת החג בביתו. הוא שכח להירשם מראש לאכסניה של מוסדות החסידות, והובהר לו שבשל העומס הרב, אין באפשרותם לצרף אותו לסעודתם.

כשחבירו הטוב שמואל שמע על מצוקתו, הוא שמח לעזור לו - תשמע! ממש משמים! דוד שלי הזמין אותי לאכול אצלו. אתה יכול לאכול את המנה שהוכנה בעבורי באכסניה!

...

כתב המחבר (שלחן ערוך - סימן ק"ע סעיף י"ט) 'אורחין הנכנסים אצל בעל הבית אינם רשאין ליטול מלפניהם וליתן לבנו או לעבדו של בעל הבית, אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית', מקור דין זה מהגמרא בחולין (דף צ"ד ע"א). ומוסיפה שם הגמרא 'מעשה באחד שזימן ג' אורחין בשני בצורת ולא היה לו להניח לפניהם אלא שלש ביצים. בא בנו של בעל הבית, נטל אחד מהן (אחד מהאורחים) חלקו ונתנו לו, וכן (עשה האורח ה)שני וכן (ה)שלישי. בא אביו של תינוק מצאו שעוזק (סוגר) אחת בפיו ושתים בידו, חבטו בקרקע ומת. כיון שראתה אמו, עלתה לגג ונפלה ומתה. אף הוא (האב) עלה לגג ונפל ומת. אמר ר' אליעזר בן יעקב על דבר זה נהרגו ג' נפשות מישראל'.

מאידך פסק הרמ"א (אבן העזר, סימן כ"ח סעיף י"ז) וז"ל 'אורח שיושב אצל בעל הבית ונוטל חלקו וקידש בו, הויא מקודשת', הרי שהארוחה שייכת לאורח ורשאי לעשות בה כרצונו.

בט"ז שם על אתר תמה על דברי הרמ"א מדברי הגמרא הנ"ל בחולין שנפסקה בשלחן ערוך, והסיק דאין כאן קידושי ודאי אלא רק קידושי ספק (שמא נתרצו הבעלים בנתינתו). הרי לן שס"ל להט"ז דהדין הנ"ל הוא מחמת גזל (ועיין עוד במגן אברהם סימן קס"ט סק"ד ומשנה ברורה שם סק"ח וכדבריהם כתב בבאר היטב באה"ע שם בשם הבית הילל. ועיין בהגהות רע"א או"ח סימן ק"ע מה שהביא מדברי המהרי"ט. לשיטת כל חבילת הפוסקים הנ"ל יש בזה משום גזל אם אורח נותן לאחרים).

אלא שבבהגר"א שם (סק"נ) לא זו בלבד שלא ראה קושיא על דברי הרמ"א מהגמרא חולין הנ"ל, אלא סבירא ליה שהיא המקור לדברי הרמ"א. כל הטעם דאסרינן שם בחולין הוא רק משום מעשה שהיה, הרי דבלאו הכי שרי האורח לתת ממה שהונח לפניו לאחרים. ומה שנפסק באורח חיים הוא רק שאסור לתת לבנו של בעל הבית משום מעשה שהיה ובזה ביארו האחרונים את דברי הבית שמואל שם (סקמ"ו) וכן כתבו לתרץ בלשכת הסופרים שם (ועיין עוד בדברי מלכיאל - חלק ג' סימן נ"ג).

הרי שנחלקו הפוסקים אם זכה האורח במה שמונח לפניו ואם יכול לתת מזה לאחרים.

בחכמת שלמה (באבן העזר שם) ציין לדבריו בנדרים בספרו 'נדרי זריזין' וכדלהלן. בגמרא שם (דף ל"ד ע"ב) נסתפקו במי שאומר לחברו 'ככרי עליך' האם נאסר הלה לאכלו אף אם יתן  לו המדיר את הפת במתנה.

ופשט שם רבא שבודאי כוונת המדיר לאסור זאת אף אם יתן זאת למודר. לולי זאת מה ראה לאסור זאת עליו? בלאו הכי פת זו אסורה על המודר משום גזל. ודחה זאת רב חייא בר אבין דאפשר שלא נתכוון לאסור את הפת אם יתן לו אותה במתנה, ומה שהוצרך להדירו הוא למקום ד'אזמניה עליה'.

ביאר הר"ן דהיינו במקום שהזמינו לאכול על שלחנו. אזי אף שמותר המודר לאכול מהפת שאין כאן גזל שהרי הרשהו, מכל מקום אסור לאכול משום הנדר.

בפשטות נראה שאף שמותר לאכול, מכל מקום הפת עדיין של המדיר/המארח היא, ועל כן נקראת עדיין 'ככרי' של המארח ואסרה על האורח/המודר באכילה. ובנדרי זריזין שם תמה על פשטות דברי הר"ן הכיצד שייך שיוכל לאכלו ולא יהיה שלו וביארם באופן אחר.

מכל מקום הוכיח מכך בספר 'מועדים וזמנים' (מהדו"ב חלק ג' סימן רס"ו) כדברי ה'שפת אמת' שיש למארח להקנות את המצה לאורחים. שהרי אף שרשאים האורחים לאוכלה, מכל מקום אינה שלהם. אלא שמסיק שדי באומדנא שחפץ המארח שיזכו האורחים במצה (ועיין עוד אמרי בינה אורח חיים פסח סוף סימן סימן כ"ד ובציץ אליעזר חלק י"ג סימן ט"ו מה שהביא בשם הגרצ"פ פראנק ומה שהשיב עליו).

העולה לדינא: א) יש מקום להדר כדברי השפת אמת ולהקנות את המצה לאורחים. ב) נחלקו הפוסקים אם אורח רשאי לכבד אחרים ממה שהוגש לפניו. ג) במקרה השלישי שהזמין ושילם על סעודתו, נראה שאינו קשור לכל הנ"ל ובודאי מותר לתת את מנתו לאחרים.