- בא לביתי ואתן לך את השטרות של הגמ"ח. לבינתיים עליך למצוא ולהחתים ערבים, ולאחר מכן כבר נראה כמה אלווה לך - חתם ר' זלמן את השיחה.

מעבר לקו נותר שלמה לעמוד על מקומו. הוא עומד לקראת חתימה על 'חוזה' (Contract) על קניית דירה לעצמו, סוף סוף. את מרבית סכום הקניה קיוה שלמה לקבל כ'משכנתא' (Mortgage) מהבנק. סך ההכנסות (Income) החודשי שמרויחים הוא ורעייתו יחדיו, אמור לכסות בכבוד את תשלומי המשכנתא.

אך את הסכום הראשוני - דהיינו 15% מהסך הכולל של כל המכירה - הנדרש לצורך 'דמי קדימה' (Down payment) לא היה לו ברשותו.

חבר טוב לחש על אזנו כי ר' זלמן, מנכבדי קהילתם, מחזיק ברשותו גמ"ח הלוואות ענק - כשקניתי את ביתי הוא הלוה לי סך של 20,000$ בשלושים וששה תשלומים (Payments) - סיפר החבר.

שלמה, שביישן הוא מטבעו, נתקשה לגשת לר' זלמן. מעולם לא דיבר עמו. בקושי הוא מהנהן לו בראשו לברכה כשנפגש עמו. 'הכיצד אחלה פניו' הרהר והתחבט בתוך עצמו. אך ככל שהתקרב מועד חתימת ה'חוזה', הבין שלמה שעליו לעשות זאת. עליו לדבר עם ר' זלמן ויהי מה.

ועתה... ר' זלמן הסביר לו שלאחרונה התרבו המבקשים הלוואות לצורך רכישת בתים - אינני מתחייב שאלווה לך 20,000$ כפי שהלוויתי בעבר. אחשוב על כך. אולי אתן לך 10,000$. נראה...

לאחר מספר שניות התעשת שלמה. גם 10,000$ יעזרו לו מאד. 'מה לך נרדם' אמר לעצמו וחיש סר לביתו של ר' זלמן ליטול את השטרות שסך ההלואה נפקד מהן.

בשעת ערב, בבית החסידים, ניגש שלמה למספר ידידים והללו הסכימו בחפץ לב לחתום בעבורו 'ערבות' - עליך - שח לו דוד תוך כדי ששרבט את חתימתו על הנייר -  אני סומך בלב שלם. אפילו אם ההלואה תהיה על סך מיליון דולר, אתה תשלם אותה.

כמנהגו בכל לילה, שלמה נוהג לסור אל מיטתו כשספר או עלון תורני בידו. הפעם נטל לידו את אחד מגליונות 'משא ומתן'.

שם (גליון קצ"ג) נכתב אודות מנחם. מנחם נזקק לנדוד מביתו שבארץ הקודש עבור טיפולים לבתו החולה. בבואו לגולה נתבשר שחברת הביטוח (Insurance company) אינה מסכימה לממן ולשלם טיפולים אלו.

כיון שהשעה דחקה לו, פנה מנחם לשמואל הגביר שילווה לו את הסך הנצרך. הוא קיוה לגייס את הכסף לאחר מכן.

הסך הנצרך היה בגדר נעלם, אף אחד לא ידע כמה יעלה לבסוף חשבון הטיפולים. כל שנצרך היה להמציא לבית הרפואה צ'יק פתוח, שממנו ישתלם הסכום הסופי בסופו של דבר. שמואל הגביר הסכים וביקש ערב על כך.

מסקנת המאמר הנ"ל היתה כדלהלן:

נחלקו הפוסקים בדין המתחייב על דבר שאינו קצוב. כגון, האומר לחבירו שיפרנסו למשך חמש שנים, שאין המתחייב יודע מראש - בשעה שמתחייב - לכמה יעלו הוצאות אלו. שיטת הרמב"ם (פרק י"א מהלכות מכירה הלכה ט"ז) שאין תוקף להתחייבות כזו, כיון שאינה קצובה וסיים וכתב 'וכן הורו רבותי'.

כל שאר הפוסקים נחלקו על כך, ולשיטתם יש תוקף להתחייבות אף שאינה קצובה (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ס' סעיף ב' וכך נקט המחבר להלכה).

והנה בהלכות ערבות (פרק כ"ה ממלוה הלכה י"ג) דן הרמב"ם בדינו של המתערב על דבר שאינו קצוב. בראשית הביא דעת מי מהגאונים שמחייבים על ערבות כזו, וסיים: 'ויראה לי שאין זה הערב חייב כלום, שכיון שאינו יודע הדבר ששיעבד עצמו בו לא סמכה דעתו ולא עצמו ודברים של טעם הם למבין'.

בפשטות, וכך גם הבין המחבר (סימן קל"א סעיף י"ג) כשם שסובר הרמב"ם שאין תוקף למתחייב באין קיצבה, הוא הדין אם ערב על הלואה שאין לה קיצבה. החולקים גם הם, שיטה אחת להם בשני הנידונים. על כן סיים המחבר בדבריו וכתב:  'להרמב"ם אין זה הערב חייב כלום, וכל הבאים אחריו נחלקו עליו והכי נקטינן' (וראה עוד דברי הרב המגיד בהלכות מלוה ולוה שם והש"ך סימן קל"א סקט"ו).

אך הטור בהלכות ערבות (סוף סימן קל"א) הביא את דברי הרמב"ם ולא ציין את החולקים. זאת, אף שבדיני התחייבות בדבר שאין לו קיצבה הביא את דעת החולקים (עיין בטור סימן ר"ז סעיף כ"ט). לכאורה כוונתו ודעתו שבערבות יודו אף אלו החולקים על הרמב"ם שאין כאן ערבות (דרישה סימן קל"א סקט"ז). וכן מוכח מהא שבהלכות ערבות כתב הרמב"ם שיטה זו בשם עצמו, 'ויראה לי'. שלא כפי שכתב בהלכות התחייבות 'וכן הורו רבותי' (מהר"י בן לב חלק ד' שאלה ל"ט).

מכוח קושיות אלו ואחרות הסיק בסמ"ע (סימן קל"א סקכ"ה) שאף להחולקים וסבורים שיכול אדם לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב, מכל מקום יודו הם בערבות שאין תוקף לערבות כזו. וכל כך למה? כיון שערבות מעיקרה יש בה 'אסמכתא'. הערב מתחייב לפרוע את החוב רק במידה והלוה לא ישלמנו ואין דעתו שלימה להתחייב. ואף שערבות בכללה חלה ויש בה תוקף, אך די לנו ב'אסמכתא' שיש בה כבר והבו דלא לוסיף עלה.

ב'ערב' על חוב שאינו קצוב, אנו מוסיפים עוד 'ערעור' וחולשה להתחייבותו של ה'ערב'. שאין המתחייב יודע בכמה הוא מתחייב, ועל כן אין לערבות כזו תוקף.

ולהלכה, יכול המוחזק לומר 'קים לי' כהסמ"ע (עיין תשובות מהרש"ם חלק ד' סימן ק"ה).

כשכילה שלמה לקרוא את המאמר, החל להרהר. גם חתימת הערבים על שטר החוב הריק שבידי היא ערבות בדבר שאין בו קיצבה, אין אני והם יודעים כמה יהיה לבסוף סך ההלואה. שמא ערבותם אינה מועילה?

...

בבואנו להגדיר נידון דידן, זו הגדרתו: דבר שאינו קצוב למטה אך קצוב למעלה.

דהיינו, אכן ר' זלמן מיודענו אינו יודע אם יתן לשלמה את הסך המקסימלי המגיע לסך 20,000$, או שמא יתן לו פחות מסכום זה מחמת ריבוי הלווים.

אך זה פשוט שלא יתן ר' זלמן לשלמה יותר מסך 20,000$.

ונראה שכל כהאי גוונא נדון לה כדבר שיש לו קיצבה. שהערבים יודעים את הסכום המירבי שבו יתכן ויתחייבו, והסכימו לכך בגמירות דעת מוחלטת (ראה טו"ז סימן ס"א סעיף ז', תומים שם סק"ה, בנתיבות שם סק"י, תומים סי' קל"א ס"ק י', שו"ת עמודי אור סי' ק"ה אות ב' ותשובות מהרשד"ם סימן קכ"א.  כך גם נקטו למעשה בפתחי חושן - הלואה פרק י"ג הערה כ"ג ובעמק המשפט חלק ב' סימן כ"ד. מאידך, ראה בתומים שם שהביא דמדברי התוס' נראה שנקטו דגם כה"ג הוי דבר שאינו קצוב וכן במחנה אפרים סוף דיני אונאה נחלק בזה עם המהר"א ששון סי' קכ"ג).

(ולהצד דנחשב דבר הקצוב, אין צורך עוד לדון מצד שבעת 'חלות' הערבות היה כבר הסך קצוב אלא שהערבים לא ידעוהו ועוד חזון למועד להאריך בסוגיא זו.)

במאמר הקודם (גליון רט"ז) נידון כאן מקרה שאחד העדים על הכתובה השמיט בחתימתו את מילת 'הכהן', ושני העדים נקראו לאחר מכן לחתום על כתובה חדש. במסקנת המאמר כתבנו שיש מקום שהכתובה השניה פסולה ויתבאר להלן.

נקוט האי כללא בידך: אין לעשות מאומה בעניינים אלו מבלי ליטול עצה ותשובה ממורה הוראה הבקי היטב בעניינים אלו. מי שאין לו עסק בהא, לעיתים קרובות לא ישים אל לבו על דברים מהותיים הפוסלים את הכתובה ונידון דידן יעיד על כך.

במאמר הקודם כבר נתבאר כי אין כל חשש פסול בכתובה בהיעדר מילת 'הכהן' מחתימתו של העד.

והנה, עדים אינם רשאים לכתוב שטר אלמלי נצטוו ונשלחו לכך על ידי המתחייב. אשר על כן, אם כבר נמסר השטר ליד האשה/המלוה ונגמרה השליחות, שוב אינם רשאים לכתוב שטר נוסף ללא שיישלחו לכך מחדש על ידי הבעל/הלוה. רק אם נמצא פסול ודאי בשטר הראשון, אזי אמרינן שעדיין לא עשו העדים את שליחותם ורשאים הם לכתוב שטר חדש אף ללא רשות ושליחות נוספת מהמתחייב (שלחן ערוך - חושן משפט סימן מ"ט סעיף ו'. ואם השטר כשר אך עדיין לא נמסר ליד המלוה, ראה נתיבות שם סק"ג וסק"ד שתלוי בפלוגתא אם רשאים לכתוב שטר חדש).

כאשר כשרותו של השטר הראשון שכבר נמסר ליד האשה/המלוה עומדת בספק - נחלקו בכך הפוסקים. יש שכתבו שמאחר ויש ספיקא אם כשר וכבר קיימו שליחותם במסירתו, אם כן אינם רשאים לכתוב שטר חדש ואף שבשטר שנמסר לא ניתן לגבות מחמת הספק (ש"ך שם סקמ"ו). ואחרים נחלקו ולשיטתם כיון שלא ניתן לגבות בשטר זה מספיקא, הרי שעדיין לא קיימו העדים את שליחותם ויכולים לכתוב שטר חדש תמורתו (קצות שם סק"ג).

אם כן, בנידון דידן שאין פקפוק בכשרות הכתובה הראשונה, העדים אינם רשאים לכתוב אחרת לולי יקבלו רשות מפורשת על כך מהבעל. ואם לא שאלו את פי הבעל לפני הכתיבה, אלא רק לאחר מכן שאלו את פיו לפני שנתנו את הכתובה לאשה, יש שסוברים שמועיל. גמר הגדת העדות היא במסירת השטר ליד האשה/המלוה (נתיבות סימן ל"ט סקי"ג). אמנם לכתחילה יש להימנע מכך, משום דעת הפוסקים שסוברים שכל שנחתם השטר שלא מדעת המתחייב יש בו חיסרון של 'מפי כתבם' (ראה הגהות אמרי ברוך על נתיבות שם, ישועות ישראל ס"ק ט"ז ומקצוע בתורה ס"ק ל"ד). (וקשה לסמוך ולהקל מחמת אומדנא שהחתן בודאי מתרצה ורוצה בכך, ראה ישועות ישראל סימן מ"א ס"ק ב'.)

מכיון ומניסוח השאלה (שהובאה במלואה בגליון הקודם) נשמע שכתיבת הכתובה השניה נעשתה שלא מדעת החתן, על כן נקטנו שהכתובה השניה פסולה.

מתנה עם תנאי

הנותן מתנה לחבירו יכול להתנות שנותן לו את המתנה לשימוש מסוים בלבד, אפילו שימוש לצורך מצוה, כגון שנותן לו אתרוג בתנאי שנותן לו לצאת בו המצוה בלבד, הרי זו מתנה גמורה אף להיקרא 'לכם' ויכול לקיים בה מצות ארבע מינים[1].

מהות המתנה

אע"פ שהגביל את השימוש של המקבל, מ"מ בשעה שהמתנה היא ביד המקבל היא לגמרי שלו, והתנאי שמגביל את השימוש אינו חסרון בבעלות המתנה אלא 'מילתא אחריתי', דבר צדדי[2], וכן לא גרע ממי שמקנה לחבירו חלק שיהיה של המקבל לדבר זה והשאר של הנותן[3].

מתנה בהערמה

כל זה, כאשר כוונת הנותן לתת למקבל בעלות במתנה, אבל אם מטרת המתנה היא להערים כאילו הדבר אינו שייך לו, לא קנה המקבל, כגון מי שאביו היה מודר הנאה ממנו, ובכדי שאביו יוכל לאכול בסעודת חתונה של בנו נתן את נכסיו לחבירו, לא קנה המקבל[4], אבל הפוסקים דנו באיזה אופן נחשבת מתנה זו להערמה לבטל את המתנה.

בסתמא או רק כשמפרש

יש שכתב שבין אם פירש שעל דעת כן נותן לו ובין שלא פירש כלום, אם הדברים ניכרים שזו כוונתו, אינו מתנה, ועל כגון זה אמרו חז"ל שכל מתנה שהמקבל אינו יכול להקדיש או לתת, אינו מתנה[5], אבל יש שכתבו שרק אם פירש שנותן המתנה למטרה זו כגון בשעה שנתן למקבל אמר שנותן את המתנה 'כדי שיבוא אבא לאכול' אע"פ שלא אמר בלשון תנאי אינה מתנה מפני ההערמה הניכרת, אבל אם לא פירש כלום רק נתן בסתמא, לא מבטלים את המתנה מפני האומדנא כי זה דברים שבלב, והמתנה חלה[6], ויש שנראה מדבריו שאם ההערמה ניכרת אפילו אמר כן לאחר זמן אינה מתנה[7].

יש שכתב שרק במתנה מבטלים מפני הערמה ניכרת אבל לא במכירה כשקצבו מחיר, ולכן מועילה מכירת חמץ הגם שרק מוכר כדי להפקיע מאיסור חמץ, מ"מ המוכר וודאי גמר דעתו שאם הגוי ישלם בעד החמץ ימכור לו[8].

קיום התנאי

מתנה שניתנה על תנאי, בין אם התנה הנותן או התנה המקבל, חייב המקבל לקיים את התנאי ואם לא קיים את התנאי בטילה המתנה[9]. ברם, יש סוברים שאם התנה הנותן תנאי לטובת המקבל או המקבל לטובת הנותן, הוא פיטומי מילי בעלמא, ואינו תנאי[10].

לא קיים התנאי

השתמש המקבל במתנה או אכל פירותיה, אבל לא קיים את התנאי, התברר שלא היה מתנה מעולם וחייב המקבל לשלם את דמי השימוש (אם היה עומד לשימוש) או דמי הפירות[11].

ספק בכוונת התנאי

יש שכתב שאם יש ספק בכוונת התנאי מפרשים הפחות שבכוונת התנאי ואם קיים זאת המתנה קיימת[12].

משפטי תנאים

הפוסקים נחלקו האם הנותן מתנה על תנאי חייב להתנות כפי משפטי התנאים של 'בני גד וראובן' ואם לא התנה כן המתנה קיימת גם אם לא קיים התנאי, או די במה שפירש שנותן את המתנה על תנאי[13].

תנאי לקיים או לבטל

אמר הנותן שנותן המתנה על תנאי שהמקבל יעשה איזה דבר חייב המקבל להוכיח שקיים התנאי אבל אם התנה שלא יעשה איזה דבר שאם יעשה המתנה בטילה, על הנותן להוכיח שהמקבל עבר על התנאי[14], כי לעולם מעמידים את הדבר כמו שהיה וצריך להוכיח שנשתנה הדבר[15].