- 15 דולר בבקשה - ביקש הקופאי בניקוי היבש (Cleaners), מדוד.

- מה נשתנה היום משבוע שעבר? - לא הבין דוד - וכי העליתם את מחיר הניקוי של חליפה כזו בעוד 5 דולר? רק בשבוע שעבר שילמתי על ניקיון חליפה כזו 10 דולר!

- פשוט מאד - חייך הקופאי - הכיס בחליפתך היה קרוע... תיקונו עלה 5 דולר.

- מי ביקש זאת מידכם? וכי נראה לך שלא ידעתי שהכיס קרוע? לא חשבתי לתקן זאת ואיני חושב שאשלם לכם על תיקונו.

שמעת פעם על מה שאמרו חז"ל 'כל המוסיף גורע'... - הוסיף בתוכחתו.

- קצת נראה לי מוזר... לא שמעתי על אנשים שנוהגים ללכת עם חליפות שכיסיהם קרועים...

אנחנו מתעסקים על פי רוב עם אנשים רגילים... לא מוזרים... לכן ראינו לנכון צורך לתקן את הכיס!

...

מנחם נכנס להיכל בית המדרש כשכולו אומר התרגשות. הן היום הוא היום הראשון של 'זמן אלול'! ההתחדשות תמיד מביאה בכנפיה אוירה מרוממת ומכניסה בלבבות שאיפות.

הוא ניגש לארון הספרים לחפש את מסכת 'בבא מציעא' שהניח שם אמש.

הוא סקר בעיניו את מדפי הספרים שוב ושוב, אך לא היה זכר לגמרא שלו...

- מנחם - שמע הוא קול קורא בשמו.

הוא הסתובב לכיוונו. זה היה חיים.

חיים, הוא האחראי על 'קנין הספרים' של הישיבה. משמעות התפקיד, שעליו לדאוג ל'אוצר הספרים' של הישיבה. לחדשו בספרים חדשים, לתקן את ספריו הישנים וכו' וכו'.

תפקיד נוסף יש לחיים. והוא, 'כריכת' הספרים של התלמידים. כל תחילת שנה או 'זמן', כאשר תלמידי הישיבה מתחדשים עם מסכת חדשה, הם יביאו אותה אל חיים והוא יכרוך אותה במעשה אמן.

חוט יעבור בין בתרי הספר וכריכותיו יעוטרו בדבק חזק. שמן הטוב של כריכותיו של חיים יצא למירחוק, הכל ידעו שספר שיצא מתחת ידיו אחת דינו לשרוד את מלחמתה של התורה ולצאת מכך בשלום...

חיים הגיש למנחם את גמרתו כשהיא עטורה בכריכה.

- תודה רבה - שמח מנחם - אך השנה חשבתי לוותר על כך... מצבי הכספי אינו בכי טוב...

- נו... עוד 5 דולר אתה עוד יכול להרשות לעצמך להוציא על הגמרא - קרץ חיים בעיניו. אינו מבין שלעיתים 5 דולר גם הם לסכום גדול ייחשבו למי שאין הפרוטה מצויה בכיסו.

...

יש לדון במקרים שלפנינו מדין 'יורד לתוך שדה חבירו שלא מדעתו, בשדה העשויה ליטע'.

וכך שנינו במסכת בבא מציעא (דף ק"א ע"א):

ראובן שירד לתוך שדהו של שמעון ונטע בה אילנות, ללא שבעל הבית ביקש ממנו שיעשה זאת.

מסקנת הגמרא שם שאם שדה זו עשויה ליטע - שראויה היא לאילנות יותר מלזרעים - חייב בעל השדה לשלם את שכרו כפי שמנהג אותו מקום לשלם בעבור עבודה כזו (וכן נפסק להלכה בשלחן ערוך - חושן משפט, סימן שע"ה סעיף א').

גם כיס קרוע עומד לתיקון, וגם גמרא חדשה עומדת לכריכה ובכלל 'שדה העומדת ליטע' הם.

אך מהי ההלכה כאשר שמעון - בעל השדה - טוען ואומר שאינו חפץ באילנות?

כתב המחבר (שם סעיף ב') וזה לשונו:

'אמר ליה בעל השדה (ליורד) עקור אילנך ולך, שומעין לו'.

דהיינו, רשאי בעל השדה לומר 'איני חפץ באילנות שנטעת בשדה שלי, קח אותם ולך ולא אתן בשכרך מאומה'.

ובסמ"ע שם (סק"ד) כתב בדעת המחבר שהכריע כהפוסקים שיכול לומר כך אף ב'שדה העשויה ליטע'. שאף שראויה היא לאילנות יותר מלתבואה, יכול בעל השדה לטעון שרוצה לזרוע בה תבואה דווקא.

לכאורה, בשני המקרים שלפנינו עלינו לקבל את טענת בעלי החפצים שאינם חפצים במה שהשביחו את שלהם.

אף שבפשטות נקראים אלו 'שדה העומדת ליטע', שכך הרגילות לתקן כיס קרוע ולכרוך גמרא חדשה וכנ"ל, מכל מקום הרי גם בכהאי גוונא יכול לומר 'עקור אילנך ולך' שאיני חפץ בשירותיך!

אמנם, כתב שם בנתיבות (סק"ב) 'נראה, דדוקא בכהאי גונא שיכול ליקח האילנות כמו שנתן, ולכן יכול לומר לו איני רוצה בהנאה זו ואיני רוצה ליהנות מזה.

אבל כשאינו יכול ליקח הדבר ההוא, כגון שצבע לו בגד ואי אפשר להעביר הצבע, מחויב לשלם לו' עכ"ל.

בפוסקים הסיקו בדבריו כי בדבר השוה לכל נפש אין בעל החפץ יכול לפטור את עצמו ולומר 'טול'.

מה שאין כן כאשר אלו 'מותרות' כביכול בעבורו, אזי רשאי לטעון איני חפץ בכך ושדה שלי אינה עומדת לכך, ליטע בה ולהשביחה בכגון אלו (עיין מנחת פתים בשיירי מנחה סימן שע"ה).

ובחזון איש (בבא בתרא סימן ב' סק"ו) כתב לענין זה וזה תו"ד.

כל שברי לן שאכן בעל בגד חפץ באותו הצבע שהבגד נצבע בו, נחייבנו משום הנאתו. אם כן, מאחר ואי אפשר להסיר את הצבע מן הבגד, אינו יכול לפטור את עצמו מהתשלומין עליו. כל מה שאומר 'טול' הוא רק משום שרוצה לחמוק מהתשלומין ותו לא.

אך כאשר בעל הבגד באמת אינו חפץ באותו הצבע, שוב נהפך זה להיות שדה שאינה עומדת ליטע, וחייב רק על יציאותיו.

ובמקום אחר (בבא קמא סימן כ"ב סק"ו) כתב וזה לשונו 'והיכי דיכול לומר לו עקור אילנך נראה דהכל לפי ראות עיני הדיין, אם באמת לא ניחא ליה בשבחא או שאומר לדחותו'.

אמנם זאת יש לדעת, שאינו נכון לירד לתוך שדה של אחרים ליטע בה שלא ברשות, אף אם שדה זו עומדת ליטע, והעושה כן לא נהג כשורה (תשובות הגאונים - חמדה גנוזה, סימן מ').

למסקנא:

הכל לפי הענין, יש מקום שאכן מקובלת טענת בעל החפץ ומאמינים אנו לדבריו שאינו חפץ בכך.

מה שאין כן כאשר אומר כן רק בכדי להתחמק ולפטור את עצמו מתשלומין, נחייבנו.

בעבר קרה והשאלתי פעם רכב לחבר, וכאשר הוא חנה מתחת לביתו נפל עליו עץ והזיקו. כמובן שחברי שילם על הנזק, 'שואל חייב באונסין'.

לאחרונה שוב השאלתי רכב למאן דהוא, ובתוך כדי נסיעה הוא נתקל במכשול שהיה על הדרך (pothole) והרכב ניזוק. כאשר שאלנו בבית ההוראה אודות כך ענו הרבנים שהדבר תלוי אם פשע השואל.

שאלה: מדוע בנפילת עץ מתחייב השואל על הנזק אף שאנוס הוא, ואילו כשנתקל חייב רק אם פשע?

תשובה: מכל השומרים, גדלה אחריותו של ה'שואל'. הסיבה לכך,  כיון שכל הנאה שלו, ועל כן חייבה אותו התורה אף באונס. אמנם, כאשר הנזק קרה מחמת ההשתמשות שלשמה לקח את החפץ, פטור השואל ונקרא 'מתה מחמת מלאכה'. כגון, השואל בהמה לילך עמה בדרך ומתה בדרכה מחמת טורח הדרך (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ש"מ סעיף א') או שאל קרדום לפצל בו עצים ונשבר בשעה שפיצל מחמת הביקוע (רמב"ם, פרק א' משאלה הלכה א'), או שאל ספסל לישב עליו ונשבר מחמת הישיבה (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן שפ"א סעיף א') שפטורים. חז"ל אמרו בטעם הפטור, שהשואל טוען ששאל את הבהמה בכדי להשתמש בה ולא בכדי להעמידה ברשותו לשמרה (בבא מציעא דף צ"ו ע"ב).

אך הראשונים עמדו על כך, מדוע נפטר השואל בכך? הרי הוא חייב אף על אונסין, כל שכן שיתחייב במתה מחמת מלאכה שמלאכתו גרם האונס?

יש שיישבו שאם הבהמה מתה מחמת המלאכה שלשמה נשאלה, הרי שזו פשיעת הבעלים שהשאילוה למלאכה שהיא אינה ראויה, ואיהו דאפסיד אנפשיה (רמב"ן שם, סמ"ע סימן ש"מ סק"ג וכן נקט הש"ך שם סק"ה).

אחרים כתבו ליישב, שמראש כשנתנו הבעלים להשתמש לכך וידוע שיכול להכחיש או להתקלקל במהלך השימוש, הם מחלו על נזק זה גם אם יתקלקל לגמרי מחמת המלאכה (רשב"א שם. וראה ביאור אחרת בשיטת הרא"ש במחנה אפרים - הלכות שאלה סימן ד').

נפקא מינה בין שני המהלכים תהיה כאשר במהלך הדרך באו עליו ליסטים ונטלו את הבהמה השאולה. לפי התירוץ השני יפטר השואל מאחר והבעלים יודעים מראש כי שייך שיקרה כך (סימן ש"מ סעיף ג'). אמנם לפי התירוץ הראשון, אי אפשר להגדיר זאת כפשיעת הבעלים, הבהמה מצד עצמה ראויה היתה למלאכתה (ש"ך שם).

העולה מכל הנ"ל, כאשר עץ נופל על רכב חונה, לכולי עלמא יוגדר זאת כאונס רגיל ונחייב את השואל (הן מצד שהבעלים לא פשעו במאומה שהרי אין זה מחמת חסרון בהרכב, וכן לא היה בדעתם כלל מתחילה לוותר בכזאת כיון שאין הרכיבה סיבת האונס - עיין נתיבות שם סק"ה). אך להיתקל במכשול היא תופעה שכיחה, על כן לפי התירוץ השני לא נחייב את השואל אלא אם כן היה זאת בפשיעתו.

בגליון הקודם התבארו חילוקי הדין בשליח שנשלח לקנות מקח כשעשה הקנין כסף עם מעות עצמו, ואומר שקנה לעצמו, האם נאמן בזה וכן האם יכול לחזור בו.

קנה לעצמו במעות המשלח

משלח שנתן מעות לשליח לקנות סחורה והשליח שינה משליחותו וקנה את המקח שנשלח לקנות לעצמו במעות המשלח, נחלקו הראשונים מי קנה את המקח.

דעת המחבר[1] כראשונים שכתבו שהמקח של המשלח אפילו אם השליח רצה לקנות את המקח על ידי שזקף את המעות למלווה לפני שקנה[2], דהיינו שאמר לפני עדים שמעתה יהיו המעות כמלווה בידו, ואחר כך קנה את המקח[3], ולדעה זו יש שפירשו שהמשלח קנה אפילו אם השליח אמר מפורש שקונה לעצמו במעות המשלח[4].

אבל הרמ"א כתב בדיעה הראשונה כשיטת הראשונים שזכה אם אמר לפני עדים שחוזר בשליחותו שבטלה שליחותו מפני השליחות יד, ודינו כגזלן שמשלם כשעת הגזילה וקנה המקח לעצמו[5]. ולדיעה זו יש שכתב שאפילו לא אמר לפני עדים שחוזר בשליחותו אלא יש לו מיגו שיאמינו לו שחזר משליחותו, נאמן[6]. ויש שכתב שאם ידע המוכר שהוא שליח אפילו אם אמר השליח בפני עדים שרוצה לקנות לעצמו קנה המשלח[7].

 ההכרעה לדינא

כמה אחרונים פסקו שהעיקר כדעה הראשונה וקנה המשלח, ויש שכתבו שזה ספיקא דדינא והולכים אחר המוחזק[8], ויש שכתב שאם המוכר ידע שהוא שליח, לכו"ע קנה המשלח אפילו אם אמר השליח לפני עדים שרוצה לקנות לעצמו[9]. ויש שכתבו שאף לדיעה הראשונה כל זה אם קנה המקח שאליו נשלח לקנות אבל אם שינה משליחותו וקנה מקח אחר, קנה לעצמו[10].

1. התרצה לקנות בשותפות עם המשלח, האם יכול לחזור בו

יש מהראשונים שכתב שאם ביקש משליח שיקנה בעד שניהם במעות השליח, ונתרצה השליח לקנות לשניהם כאילו זכה לשניהם, ומשמע מדבריו שהשליח אינו יכול לחזור בו לאחר שקנה ולומר שקנה רק לעצמו[11], ויש שכתב שיכול לחזור בו אפילו נתרצה לשליחות, וכן כתב הרמ"א[12].

ברם, הרמ"א נראה סותר עצמו שכתב במקום אחר שאם נתרצה לקנות לשניהן כאילו זכה לשניהם[13] וממילא אינו יכול לחזור בו, לפיכך נחלקו הפוסקים ליישב את שיטתו וכתבו בזה שלושה פירושים דלהלן שיש בהם נפק"מ להלכה:

יש שכתב בדעתו שאם עשו מעמד גמור במה והיאך יקנו ונתרצו שיקנה השליח בעד שניהם אינו נאמן שחזר בו, אבל אם לא פירשו כן ורק היו דברים בעלמא, נאמן לומר שחזר בו[14].

ויש שפירש שאם השליח אומר שחזר בו מהריצוי לפני שקנה וקנה לעצמו נאמן בזה ולא זכה המשלח אפילו היה למשלח מעות לקנות, אבל אם לא חזר בפירוש רק אומר שבדעתו היה לקנות לעצמו, אפילו שקנה ממעות עצמו קנה לשניהם[15].

ויש שפירש שיש לחלק בין שלחו לקנות דבר בזול שדינו כמציאה (כמבואר בסימן רל"ז) שאינו רשע אם חוזר בו, ולכן אם ביקש המשלח מהשליח שיקנה עם מעות שלו נאמן השליח שחזר בו שאולי לא יחזיר לו המשלח מה שהוציא בעדו, ולכן נאמן שחזר בו וקנה ממעות שלו לעצמו אבל אם שלחו רק לעשות הקנין בשם המשלח שאין שום הפסד לשליח, בזה חזקה שליח עושה שליחותו ואינו נאמן שחזר בו[16].

הכרעה לדינא

כתב הערוך השולחן[17] לדינא שבעלי חנויות או סוחרים שיודעים על סחורה ידועה באיזה מקום ואמרו לאחד מהם שילך ויקנה בעבורם, וגם הם היה ביכולת לקנות, וזה שתק והלך וקנה, ולאחר מכן אומר שקנה לעצמו, אינו נאמן וכ"ש כשיש מנהג בין הסוחרים שיש לכולם חלק בזה שמסתמא עשה כפי המנהג[18].