מעשה שהיהאני סומך עליךהרב אריה ליכטנשטין
- יש לי הצעה הוגנת בשבילך - פנה שמשון לברוך.
ברוך, אברך צעיר, יצא לשוק העבודה. כיון שמקום עבודתו מרוחק מעט ממקום מגוריו, הוא החליט לקנות רכב. דא עקא, שאין ביכולתו הכלכלית לקנות רכב חדש, על כן הוא תר אחר מי שמעוניין למכור את רכבו המשומש.
כששמשון שמע מכך, הוא שש על כך כמוצא שלל רב. ברצונו למכור את רכבו כדי לקנות חדש יותר, אך הוא העדיף למכור זאת בעצמו ישירות ללקוח, לא דרך סוכנות (Agency) הקונה ומוכרת. הרי הסוכנות משלמת זול יותר מאשר משלם הלקוח הפרטי, את ההפרש הזה הם משלשלים לכיסם...
ההצעה שימחה גם את ברוך, הוא חשש לקנות רכב מהלא נודע, שאינך יודע מי היו בעליו, מהו מצבו וכו' וכו' - זה נשמע לי רעיון מצוין. אך כיצד אוכל להיות בטוח שהרכב במצב טוב? - שאל.
- גש איתו למוסך של בערל, הוא יהודי ירא שמים ומדקדק במצוות. שאל את חוות דעתו, זו בדיקה פשוטה שהוא יעשה על הרכב. גם אלו הקונים מהסוכנויות עושים בדיקה פשוטה זו...
בערל בדק את הרכב, בסופו הוא נתן את חוות דעתו שהרכב במצב מצויין - כדאי לך לקנות אותו, המחיר ששמשון מבקש עליו הוא הוגן ומתבקש.
השבועיים הראשונים לאחר הקניה עברו בנעימים, ברוך נסע עם הרכב החדש שברשותו והדברים היו משביעי רצון. לאחר שבועיים התחילו הצרות...
בעודו עומד בעומס תנועה (Traffic) בדרכו לביתו, החל ברוך להריח ריח של שריפה. לא לקח לו הרבה זמן לתפוס שהריח עולה מהמכסה הקדמי של רכבו - המנוע (Engine) נשרף... - הרהר בבעתה.
חיש מהר הוא החנה את הרכב בצידי הרכב, כיבה אותו ויצא ממנו.
הטכנאי (Technician) שהוזמן קבע בנחרצות - כבר תקופה ארוכה שיש כאן נזילה (Leak) של שמן על המנוע, זה גרם לשריפתו. אתה בר מזל שהצלחת לצאת מהרכב בזמן...
ברוך כעס - הנזילה קיימת כבר תקופה ארוכה? כיצד בערל לא גילה זאת בבדיקתו לפני שבועיים? עליו לפצות אותי על נזקיי כתוצאה מרשלנותו!
...
- ירוחם - פנה אליו טוביה - תוכל לפנות לי מזמנך היקר היום כמחצית השעה?
- אין בעיה, אך ספר נא לי מה הביאך אלי? על מה תיסוב שיחתנו?
- מציעים לי לקנות עסק בתחום האלקטרוניקה (Electronics). אני מאד חושש... חשבתי שאולי תוכל לתרום לי מחכמתך ונסיונך בנידון.
בשעת ערב מאוחרת נפגשו ירוחם וטוביה. טוביה פרש לירוחם את כל הפרטים - אני כבר חשבתי לרדת מהענין, אני פחדן בטבעי. אך לבסוף החלטתי להתייעץ איתך. אני סומך על תבונתך!
- כעת אני כבר מסתפק אם אוכל לעזור לך. מדוע שאכניס את עצמי לסכנה? אני באמת ידיד שלך, אך 'חייך קודמין'...
- על מה אתה שח?
- אם תקנה את העסק מחמתי, איני רוצה לחשוב מה יקרה אם חס וחלילה תפסיד שם... אני אצא נקי מנכסי...
- מדוע?
- כדין 'מראה דינר לשולחני ונמצא רע' (בבא קמא דף צ"ט ע"ב) שחייב השולחני לפצות אותו על נזקיו...
...
נידון זה מקורו בהלכה (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ש"ו סעיף ו') לגבי הרוצה לקבל מחבירו דינר בעבור פירעון חוב או דמי מקח, ומראה הוא דינר זה לשולחני שיחווה את דעתו אם דינר זה טוב הוא ויקבלנו. ואמר לו השולחני שדינר זה טוב הוא ומחמת כן קיבלו, אך לבסוף נמצא שהיה דינר רע ומחמת חוות דעתו של השולחני הפסיד השואל דינר.
ונפסק דינו, שאם קיבל השלחני שכר על תשובתו - הוא חייב בפירעון הדינר בכל גווני. אך אם הוא ענה בחינם, אזי הוא פטור רק אם היה מומחה לדבר שאינו צריך להתלמד. אם אינו מומחה ועליו להתלמד, הוא חייב אף אם הוא ענה בחינם. חיובים אלו מדין 'גרמי' הם.
אמנם כל חיובו של השלחני הוא רק אם השואל אמר לו 'חזי דעלך קסמיכנא', דהיינו: ראה, כי על דעתך אני סומך ומחמתה אקבל את הדינר או לאו.
פירוש, כדי להתחייב צריך שהשולחני ידע שדעתו היא שתקבע בעבור השואל. לולי כך, אם השולחני לא השכיל להבין שתשובתו היא הקובעת, אף אם במציאות היא אכן זו שקבעה, מכל מקום הוא פטור.
פשיטא, שבעל מוסך שבאים לשאול את חוות דעתו על רכב משומש, הוא משכיל ומטיב להבין שבידו לקיים או לבטל את המקח. הרי הקונה אינו יודע בטיב רכב וענייניו, הוא סומך בדעה מוחלטת על חוות דעתו של המכונאי.
על כן אף אם היה מומחה ואינו צריך להתלמד, כל שקיבל שכר על בדיקה זו, עליו לפצות את הלקוח בנזקיו.
אמנם, כל זה כאשר חוות הדעת המתבקשת היא על דברים הנראים לעין, ואף אם נדרש להיות מומחה בעבור כך. באמירתו ובתשובתו של המומחה הוא קבע שהעובדה היא כך וכך והכל שריר וקיים.
אך אם מדובר ב'מבינות' שאינה נוגעת לעובדות קיימות. כגון, בנידון המעשה השני שהַצְלָחַת עסק זהו דבר הלוטה בערפל. מעולם השואל לא התכוון לשאול את דעתו של ה'מבין' מחמת שהוא חוזה עתידות. הוא ביקש לשמוע את דעתו על ה'סיכוי' שיש לעסק זה, על מדת ההסתברות של ההצלחה וכו'.
אשר על כן, פשוט שאין לנשאל לחשוש מלתת את חוות דעתו. הוא לעולם לא יתחייב עליה אף אם המציאות תהיה שונה מהתחזית שהוא נתן.
אין לירוחם לחשוש מלענות לטוביה, אף אם טוביה יכנס לעסק זה רק מחמת קביעתו של ירוחם. הרי דבר זה תלוי בשיקול הדעת ואי אפשר לקבוע בו מסמרות ולקרותו שבעצתו הוא הפסידו.
קו ההלכהלא תעמוד על דם רעך
ראובן קיבל הצעה להשקיע כסף אצל שמעון. לשמעון יש בין הבריות שם של אדם נאמן, אך אני יודע על מספר אנשים שהונו על ידו. שמעון שידע מכך ביקש שאבטיח לו שלא אספר זאת לאחרים ועשיתי זאת. עתה כשבא ראובן לשאול אצלי אודות ההשקעה אצל שמעון, איני יודע כיצד לנהוג. מצד אחד, אני רוצה לספר לו את האמת ולהציל את ממונו. מאידך, הרי הבטחתי לשמעון שלא אספר לו. בכל אופן, אני חושש מתביעה נגדי.
שאלה: מה אני רשאי לומר לראובן?
תשובה: איסור סיפור לשון הרע ידוע לכל. אך זאת יש לדעת, ישנם מקרים שלא זו בלבד שמותר לספר לשון הרע, אלא יש בכך אף חובה. לעיתים המכסה את האמת עובר בלאו של 'לא תעמוד על דם רעך' (ספר המצות להרמב"ם ל"ת רצ"ז ועיי"ש שמכליל בכלל לאו זה כל שיודע עדות לטובת חבירו ואינו מעיד שמפסידו בכך. והוסיף לכתוב שיש בזה אף משום השבת אבידה.) שמשמעותו שעליך לעשות כל שביכולתך כדי למנוע את הפסד מעות חבירך. מצות עשה זו בתוקף כל זמן שיכול למנוע הפסד מחבירו.
וזה לשון ספר פתחי תשובה (על שו"ע אורח חיים סימן קנ"ו) 'הנה המגן אברהם וכן בספרי המוסר האריכו בחומר איסור לשון הרע, וראיתי לנכון להעיר לאידך גיסא, שיש עון גדול יותר מזה, וגם הוא מצוי ביותר, וזהו מי שמונע עצמו מלגלות אוזן חבירו במקום שיש צורך להציל עשוק מיד עושקו, מפני שחושש לאיסור לשון הרע כו'. ובאמת שהנוהג כן גדול עונו מנשוא, ועובר על לא תעמוד על דם רעך. והוא הדין גם לענין ממון, כי מה לי חותר מחתרת או שרואה משרתיו של חבירו שגונבים ממנו, או שותפו שגונב מהעסק שלו, או שחבירו מטעהו ומאנה אותו במקח וממכר, או שבתמימותו מלוה מעות לאדם שהוא לו רשע ולא ישלם'.
ולגבי הבטחתך שלא לספר, מצאנו שדנו בפוסקים במעין דא. במי שיודע עדות לחבירו אך הבטיח לבעל הדין שלא יעיד. יש שאסרו לו לומר את העדות אלא אם כן יתיר לו חבירו את שבועתו (מהרי"ו הובא בסמ"ע וש"ך ריש סימן כ"ח). ואחרים תמהו דכיצד שבועה חלה כאן? והרי נשבע לעבור על דברי תורה בלאו של 'ולא תעמוד' וכנ"ל (ט"ז שם וביורה דעה סימן רכ"ח סקמ"ב). ובפוסקים (תומים סימן כ"ח ובנתיבות שם סק"א) הכריעו וחילקו בין היכא שרק היתה אמירה בעלמא דאין צריך חבירו להתירו אלא לרווחא דמילתא, ואם אינו רוצה להתירו או שאינו כאן ליכא למיחש. אמנם אם נשבע ממש, יש בזה כמה חילוקי דינים (עיין בדבריהם וביורה דעה סימן רל"ט סעיף ז') וצריך לשאלת חכם.
אשר על כן, לא מיבעיא כששאל לדעתך שעליך לספר לו את האמת. אלא אף אם לא שאל אותך, מצוה עליך לגלות את אזנו שמניח מעותיו בסיכון. אך זאת יש ליזהר, לספר את העובדות כמו שהן וכמה שנצרך ולא להוסיף עליהן. דבר זה נוגע הרבה גם לענין שידוכים, ויש להתייעץ עם מורה הוראה האיך לענות ומה חייב לומר ומה שאסור לומר. (עיין חפץ חיים חלק ב' כלל ט' בענין זה בארוכה).
פסקי דיניםחזקה 'כל מה שביד אדם שלו הוא'#117
חזקה שכל מה שביד אדם שלו הוא
בגליון קט"ז מובא ש'כל מה שתחת יד האדם שלו הוא' ד'אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן' ובזה עדיף המחזיק בפועל מהמערער מכח חזקת מרא קמא[1].
תפיסה הראוי לקנין
הפוסקים דנו באופן האחזקה בידו שעליה נאמר 'כל מה שתחת יד האדם שלו הוא'. יש שהוכיחו מהראשונים[2] שחזקה זו נאמרה כשמחזיק בדבר באופן שאילו בא לקנותו היה קונה, כגון מטלטלים בחצירו או ביתו שקונה בקנין חצר, שאז בתפיסתו אינו 'מחזיק' בעלמא אלא 'מוחזק', כי תפיסתו בקנין שעושה בעלות, מוכיח בעלות[3], אבל אם תפוס בדבר שלא בביתו כגון שיושב במכונית (קא"ר), שיש להסתפק האם בזה לבד קונה, אין די בתפיסה של המחזיק להוכיח בעלות לפיכך עדיף המרא קמא שיש לו חזקה ודאית להוכיח שכפי שהדבר היה שלו מכבר גם כעת הוא הבעלים[4].
שטר חוב נקנה רק במסירת השטר ליד הקונה עם שטר מכירה על המכר (כתיבה ומסירה)[5], לפיכך כתבו ראשונים שתפיסת הלוקח אינו ראיה שהוא מוחזק בשטר כדין, שהרי לא היה קונה באופן תפיסתו[6]. לפי זה נחלקו האחרונים שסוברים שדעת הראשונים היא שהמוחזק צריך שיתפוס בתפיסה הראויה לקנין, האם המוחזק שטוען נגד המרא קמא שקנה בקנין מסויים, חייב לתפוס את המטלטלים באופן שמועיל לקנין ההוא, או די אם תפיסה זו מועיל לקנות מטלטלים אלה במקום אחר[7], כגון המסיע מכונית (מטלטלים) ברשות הרבים, וזו משיכה שקונה רק בסימטא.
אכן יש חולקים על ההנחה של הפוסקים הנ"ל בדעת הראשונים שרק בתפיסה הראויה לקנין נאמר 'חזקה תחת ידו שלו הוא', ולדעתם כל התופס מטלטלים אפילו באופן שאינו ראוי לקנין נקרא מוחזק, מלבד בשטר שהדיון על החוב ולא על הנייר והרי לא שייך להחזיק בפועל את החוב, ולכן מה שמחזיק בשטר באופן שאינו ראוי לקנין לא נחשב שהוא מוחזק בחוב[8], או באופן שהתפיסה עצמה אינה תפיסה גמורה כגון ששניהם מחזיקים בה[9]
דברים שאינם עשויים להשאיל או להשכיר
'חזקה כל שתחת יד אדם שלו הוא' נאמר כאשר אין להסתפק שמא הדבר אינו של המחזיק, כגון שמחזיק חפצים אישיים או כלים של אומן שהם מטלטלים שאינם עשויים להשאיל או להשכיר[10], ובסתם באו לידו במכר או מתנה. גם אין להסתפק שמא באו לידו שלא כדין ולהצריך אותו שיביא עדים היאך באו לרשותו, שהרי הקונה מטלטלים בסתם אינו קונה בעדים[11]. בהיות שאינו חשוד לגנב, דנו הפוסקים האם די בזה להחזיק אותו כבעלים אפילו שותק ואינו משיב שהדבר שלו, או האם המחזיק צריך עכ"פ לטעון שהדבר שלו[12].
דברים שעשויים להשאיל ולהשכיר
ברם אם יש להסתפק שמא הנכס לא בא לידו במכר או מתנה, אין ראיה ממה שמחזיק בדבר שהנכס שלו הוא[13], לפיכך אם הכלים שבידו עשויים להשאיל או להשכיר[14] שיש לחוש שמא שאל או שכר הכלים או שהיו הבהמות בשדה שעשויים לילך משדה לשדה אחר ('גודרות')[15] או אם הוא יושב בקרקע בלי שטר או עדים והרי סתם קרקע נמכר בשטר או עדים, או שהוא אומן שעשוי להחזיק כלים שמסרו לו לתקן, והמערער מביא ראיה שהכלים היו שלו מכבר - והוא המרא קמא - וטוען שבאו ליד המחזיק בשאלה או בשכירות או נתנו לאומן לתקנו, בכל אלה צריך להביא ראיה נגד המרא קמא שהנכס בידו כדין[16].
האחרונים דנו האם המחזיק נאמן אפילו טוען שלא קנה את הנכס או קיבלו במתנה, אלא שהיה שלו מעולם, ומה שהמערער מביא ראיה שהדבר היה בידו מכבר, אינו מפני שאז היה שלו, אלא שהוא (המחזיק) השאיל לו[17].