- שלום עליכם - אץ רץ ברוך לקראת בנו, שמואל.

ברוך, המתין בשדה התעופה (Airport) בקוצר רוח לראות את בנו שמואל ששב זה עתה מה'זמן' בארץ ישראל.

- את הקבלה הזאת אני צריך שתשמור בעבורי - מסר שמואל במהלך הנסיעה לאביו פתק מקופל - אני צריך את זה כדי 'לשחרר' את מה שקניתי ב'דיוטי פרי' בשדה התעופה (Airport) בארץ ישראל.

- מה קנית שם? - התעניין ברוך.

- שני בקבוקי וויסקי. אני מתכונן לערוך סיום גדול על מסכת 'כתובות' כשאחזור לישיבה לאחר החג. ה'עוילם' בודאי יתענג על 'גוטע משקה'...

- והיכן מונחים הבקבוקים כעת?

- שם, בשדה התעופה. בארץ ישראל ניתן לקנות ללא מיסים לפני העליה למטוס בדרך הלוך, ומפקידים זאת אצלם עד לאחר הירידה מהמטוס, בחזור.

- ויסקי??? - לא הצליח ברוך לכבוש את תמיהתו - 'חמץ שעבר עליו הפסח' מה תהא עליו (עיין שערי תשובה סימן תמ"ב סק"ב ובמשנה ברורה שם סק"ד וסקכ"ד)??? נראה לי ששמעתי פעם שאסור לקנות מהם ויסקי לאחר הפסח. מכיון שהם ממשיכים במכירת החמץ במהלך הפסח, רח"ל, המכירה שלהם בטילה וכל החמץ דינו כ'חמץ שעבר עליו הפסח'.

- אמת ויציב. אך את שני הבקבוקים הללו קניתי כבר לפני הפסח, זה ברשותי ואני אמכור אותם בתוך מכירת החמץ שאעשה לפני יו"ט - עמד שמואל על שלו.

- הכיצד קנית את זה? שילמת? זה לא מספיק שיחשב שלך, חכמים ביטלו קנין כסף במטלטלין (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן קצ"ח סעיף א') - התנצח האב.

- חשבתי גם על זה - חייך שמואל - לפני שהם שלחו את הבקבוקים, ביקשתי מהם להגביה אותם. כך קניתי את הבקבוקים לכולי עלמא (שם). 'הגבהה קונה בכל מקום'...

- אם איני טועה, אסור על פי חוק לסחור במוצרים שנקנו בחנות הדיוטי פרי. הם צודקים בכך, לא מתקבל על הדעת שנוסע יקבל פְּטוֹר ממסים ויסחור בכך. אם כן כיצד המכירה שלך בכלל תהיה תקיפה?

- אם על פי דין התורה הקדושה המכירה קיימת, מי הם שיבטלוה?! וכי הם אינם חייבים בביעור חמץ (מקראי קודש - פסח, ח"א סימן ע"ג)?

- ומה עם כך שהם קיבלו על כך 'אחריות'? הרי הם אחראים לכל מה שיקרה לבקבוקים.

- נו...

- אמת כי את הבקבוקים תמכור לעכו"ם במכירת החמץ והבקבוקים ייחשב כחמץ של נכרי. אך חמץ של נכרי שנמצא ביד ישראל וקיבל עליו הישראל אחריות, יש עליו דין של חמץ שעבר עליו הפסח ואסור (שלחן ערוך - אורח חיים, סימן ת"מ סעיף א')! ברור כשמש שחנות הדיוטי פרי מקבלת אחריות על הסחורה של הקונים המופקדת בידה!

- סוף כל סוף הם מוכרים את החמץ שברשותם... - התפתל שמואל.

- את מה הם מוכרים? אני לא מבין. החמץ, הבקבוקי ויסקי, כבר לא שלהם. הם יהיו שייכים לגוי שאתה עתיד למכור לו את החמץ שלך!

- ישראל שנמצא ברשותו חמץ של נכרי וקיבל עליו אחריות, מה יעשה? לא תועיל לו מכירת חמץ?

- אדם אינו יכול למכור דבר שאינו שלו. נקודה.

...

ראשית יש לדעת, כי אף אם בעלי חנויות ה'דיוטי פרי' בשדה התעופה בארץ ישראל מוכרים בערב הפסח את חמצם לנכרי (ומסתבר שכך הם נוהגים), מכירתם זו מוטלת בספק גדול אם הועילה. בעוונותינו כי רבו, בעלי חנויות אלו ממשיכים במשך כל ימות החג ומציעים את מרכולתם, לרבות חמץ, למכירה. ויש לדון במכירת חמץ כזו, אם תוקף יש בה.

מצד אחד, ידועה תשובתו הרמה של ה'אגרות משה' (אורח חיים - חלק א', סימן קמ"ט) שהתיר לאחר הפסח חמצו של חנווני שמכרו לנכרי בערב החג, אף שהמשיך בתוך הפסח ומכר מהחמץ ללקוחותיו.

לשיטתו אין במעשים אלו משום ביטול על מכירת החמץ. לכל היותר, הרי שיהודי זה גוזל את הנכרי ומוכר את החמץ ששייך לגוי ללא רשותו (ובודאי שהמוכר עצמו עובר משום 'בל יראה' על החמץ שמכר). אך מהיכי תיתי להפקיע את כל מכירת החמץ שנעשתה עם כל תוקף הלכות ודיני מכירה (ועיין עוד בתשובת 'חלקת יעקב' - אורח חיים, סימן קצ"ד).

אך רבים וטובים נמנעים בכלל מלקנות 'חמץ' בחנות הדיוטי פרי בשדה התעופה בארץ ישראל במשך כל השנה מחמת 'חמץ שעבר עליו הפסח' ואינם סומכים על מכירה זו שבעליה מוכיחים באצבע שאיננה תקיפה (וכן מטו משמיה דמרן בעל 'שבט הלוי' שליט"א).

נשוא מאמרנו הוא לאלה הנוהגים לקנות במשך כל השנה בחנויות אלו (כשלשיטתם ישנו פרק זמן שכבר תמה הסחורה שעבר עליה הפסח).

...

חמצו של נכרי המופקד ביד ישראל, וקיבל עליו הישראל אחריות, האם יכול הנפקד/השומר למכרו?

במשנה ברורה (סימן ת"מ סק"ד) הביא שנחלקו בכך הפוסקים ויש שכתבו שלא מועילה בזה מכירת חמץ, כי הרי החמץ אינו של הישראל אלא רק באחריותו וכיצד מוכרו.

אך יש מהפוסקים שהקילו וכתבו שתועיל מכירת חמץ בכהאי גוונא. בטעם הדבר כתב הגאון מליסא ב'מקור חיים' (סימן ת"מ סק"א) דהוא מכיון שכשהגיע זמן איסורו של החמץ, אין לו תקנה ועל הישראל/השומר לבערו. אם כן משערין אנו בדעת הבעלים/העכו"ם שבודאי אילו ידע מכך היה מתייאש מהחמץ, על כן זכה בזה השומר הישראל ומכירתו מכירה.

במשנה ברורה הסיק וכתב דהטוב ביותר שימכור הן את מקום החמץ והן את החמץ.

אם כן, כיון שבשטרי מכירת החמץ שלנו כתוב בכולם שמקומו מכור/מושכר לגוי, אם כן על הצד שמכירת החמץ של חנויות הדיוטי פרי יש בה תוקף, הרי שמכירת חמץ זו תקיפה לכתחילה.

אלא, כפי שכבר הקדמנו, כל תוקפה של מכירת חמץ זו יש שפקפקו בה ולא נהגו לסמוך עליה.

ועדיין נותר לדון אם בכלל בעלי חנות הדיוטי פרי חייבים באחריות בקבוקי הויסקי כלפי הגוי שנמכרו אליו במכירת החמץ.

פיקדון הנמצא ביד השומר ומכרו בעליו לאחרים, יש מהפוסקים שכתבו שהנפקד/השומר אינו חייב באחריות כלפי הקונה (עיין מחנה אפרים סוף פרק כ' משומרים ועונג יו"ט סימן קס"ה. וע"ע בקצוה"ח סימן קכ"ו סקי"ז ובנתיה"מ סימן שמ"ח סק"ד).

ואף אם ננקוט שחייב באחריות, מכל מקום לגבי חמצו של נכרי המופקד ביד ישראל כתב המשנה ברורה (סימן ת"מ סק"ב) שאינו חייב באחריותו אלא אם כן קיבל על עצמו אחריות בקנין, דבלאו הכי אין דין שומרין לעכו"ם.

לנידוננו, בעלי חנות הדיוטי פרי מעולם לא נתחייבו באחריות כלפי הגוי שקנה את החמץ במכירת חמץ, ובודאי שאם יבוא הנכרי עם שטר מכירת החמץ ויתבעם על האחריות, הם לא ישלמו לו (ועל כן גם לא שייך הכא מה שכתב המשנ"ב שם לאסור אם מדינא דמלכותא יש אחריות).

אשר על כן, נראה דבדיעבד יש על מי לסמוך ולהקל להשתמש בויסקי זה לאחר הפסח ואינו נאסר משום 'חמץ שעבר עליו הפסח'.

בבעלותי בית אבות (Nursing home) שכל הדיירים אינם בני ברית. לאחרונה, ידיד האיר את עיני שיתכן ויש בעיה להאכילם במזון שאינו כשר, החלטתי לשאול את דעתכם בנושא.

אני יודע שיש איסור לסחור במאכלות אסורות, אך איני ברור האם כשאני מאכיל בכך דיירים גויים שהם מותרים בכך, אם יש בכך משום מסחר.

שאלה: האם הדבר מותר או אסור?

תשובה: השלחן ערוך (יורה דעה, סימן קי"ז סעיף א') בהתבסס על דברי הגמרא (פסחים דף כ"ג ע"א) פוסק שאסור לסחור במאכלות אסורות. דין זה נלמד ממאי דכתיב ושקץ יהיו  לכם, שאסור לסחור בדברים האסורים. הרשב"א כתב בטעם הדבר דהוא משום החשש שכשיסחור בהם יבוא לאוכלם.

מכל מקום כתבו כמה מהפוסקים שטעם זה שדחיישינן שמא יבוא לאכול לא נאמר אלא להחמיר. דהיינו, אף אם המאכלות הם בבעלות של עכו"ם, מכל מקום אסור לישראל לעסוק בזה מחשש שמא יבוא לאכול מהם. אבל לקולא, לא דרשינן טעם הקרא להתיר. ועל כן אם האיסור הוא בבעלות ישראל, אסור לסחור בזה אף אם לא מתעסק בכך ואין את החשש שמא יבוא לאכול (עיין פתחי תשובה סימן קי"ז סק"ו).

הרמ"א מוסיף שאף אסור לתת לפועליו מזון שאינו כשר, מאחר ופורע בזה את חובו ומרויח בזה ונחשב הדבר כמסחר. אך אחרים (ש"ך סימן קי"ז סק"ג וראה ערוך השלחן שם סעיף י"ט) נחלקו עליו והאריכו להצדיק את מנהג ישראל. לשיטתם דוקא כשנותן דבר איסור לגוי במתנה נחשב הדבר כמכר, שלא היה נותן לולי שמקבל תמורה בעבור כך. אך כשנותן לפועל שבביתו לאכול איסור, אינו מקבל בשביל כך מאומה אלא רק פורע את חובתו כלפיהם והדבר מותר. למעשה, עדיף להחמיר ולא לתת לפועליו מאכלות אסורות, אם כי אין למחות ביד המיקל (עיין שו"ת מהר"ם שיק - יורה דעה, סימן קל"ו, כף החיים סימן קי"ז סקי"ב ודעת תורה סימן ס' סקי"ז).

אף שנראה מהנ"ל שיש מקום להקל בנידוננו, אך אינו כן. הנותן לפועליו מאכלות אסורות, אינו משתכר בהם אלא פורע את חובו. אך האכלת הדיירים בבית אבות ודאי שנחשבת כמסחר במאכלות אסורות, למה הדבר דומה? למסעדה (Restaurant) שמגישים בה מאכלות אסורות.

לסיכום, אכן יש איסור בדבר, וצריך אתה לסדרו על האופן שכתב בשו"ת דברי חיים (אורח חיים - חלק ב', סימן כ"ז) ששוכרין גוי שיקנה בדמיו (או שהישראל ילוה לו מעות בשביל כך) את המאכלים, ורק גוים יבשלו ויכינו את המאכלים, ומשלמין להם עבור הבשר ועל טרחתם.

לוקח שמתחרה במקח

כפי שהתבאר, במקח שהמוכר עומד למכור ללוקח אבל לא סיכם עמו את המחיר לא סמכה דעתם למקח, ומותר לאחר להציע למוכר שרוצה לקנות, אבל לאחר שסיכמו את המחיר אסור לאחר להציע שרוצה לקנות משום 'עני המהפך בחררה' אא"כ היה המקח בגדר מציאה שקשה למצוא כמוהו, ובאופן שהחוזר בו אינו 'מחוסר אמנה'[1], וכן באופנים שמותר להקדים לקנות הגם שהמקח אינו בגדר 'מציאה', כגון בן שמבקש מאביו שכבר סיכם עם לוקח או שוכר למכור לו מקח, שימכור לו שאין בזה משום 'עני המהפך בחררה'[2].

מוכר שמתחרה על מקח

מלבד הדינים של ה'עני המהפך בחררה', ישנם אופנים שאסור להתחרות במקח וממכר מפני האיסור של 'יורד לאומנות חבירו'[3]. מפני איסור זה, יתכן שאף אם המוכר והלוקח עדיין לא סיכמו ביניהם לגמור המקח, אסור להתחרות עם חבירו, כפי שיבואר. וחמור איסור זה שיש אומרים שמוציאים אותו מהאומנות בדיינים[4].

אומנם מותר להתחרות בדרכי מסחר המקובלים, שגורם ללקוחות לקנות אצלו, כגון על ידי פרסומת מעולה או למכור במחיר מוזל שמפני זה הלקוחות מעדיפים לקנות אצלו ולא אצל המתחרה. והכריעו הרבה פוסקים שהדבר מותר אפילו אם המתחרה אינו עומד בהתחרות וגורם להפסיק את מקור מחייתו[5].

כל זה מפני שהלוקח לא הגיע עדיין לרשות המוכר, וההתחרות בין המוכרים היא למי יבוא הלוקח לקנות, ואזי אין איסור במה שמתחרה כאשר כל אחד יכול להשתדל להביא הלקוחות אליו[6], אבל לאחר שהלוקח הגיע לרשות המוכר ועדיין לא סיכמו שיקנו אצלו כתבו הפוסקים חילוקי דין האם מותר למתחרה להציע שיקנה ממנו.

מוכר 'באקראי' או 'אומנתו בכך'

יש ראשונים שכתבו שיש להבדיל בין המוכר באקראי, לבין מוכר ש'אומנותו בכך', כלומר שזו פרנסתו. המוכר דבר באקראי, כגון בעל בית שרוצה למכור ביתו שעומד במשא ומתן עם לוקח, ובעל בית אחר רוצה לשדל את הלוקח לקנות את ביתו, דינו כמו ב'עני המהפך בחררה' שרק לאחר פיסוק המחיר אסור לשדל את הלוקח לקנות ממנו, שאז סמכה דעתו לקנות ממנו, אבל לפני שסיכמו המחיר שלא סמכה דעתו עדיין, מותר להציע שיקנה אצלו. לעומת זה, מוכר ש'אומנתו בכך' אסור למתחרה לשדל שיקנה אצלו אפילו שעדיין לא סיכמו המחיר אם הלוקח הגיע לרשות המוכר[7].

לוקח שהגיע לרשות המוכר

מהו נקרא שהלוקח הגיע לרשות המוכר, נחלקו הראשונים[8]. יש שכתבו שזה כדוגמת הדג שבטוח שיכנס לרשת ויהיה ניצוד ובא אחר וצד אותו[9]. יש שכתב לדיעה זו שלוקח שנכנס לחנות שבסתם יקנה בו, אסור למוכר אחר לשדל אותו שיקנה ממנו הגם שעדיין אינו בטוח לגמרי שיקנה ממנו[10]. ויש שכתבו שמחלקים בין דייג ששם הרשת בידים ללוקח שנכנס לחנות[11] או שאין להחשיב מעות הלוקח כבא ליד המוכר[12].

יש שכתב שלדעה זו אסור להתחרות באופן של 'מערופיא' [לשון 'רגילות'][13], כאשר המוכר ולוקח יש להם קשרי מסחר קבועים אבל לא קבעו כעת ביניהם איזה מקח - הן להתחרות עם מוכר שיש לו לקוח קבוע ולשדל את הלוקח שיקנה אצלו, והן לוקח שיש לו מוכר קבוע שמספק לו סחורה ולשדל את המוכר שימכור לו[14].

ויש שכתבו שרק אם כבר נכנס הדג לרשת אסור לדייג המתחרה לצוד הדג מרשת חבירו, ובזה אפילו רק שם רשתו ליד הרשת של חבירו אסור שמחמת זה לפעמים הדג קופץ מהרשת לחוץ ולאחר מכן יכנס לרשת שלו. לדיעה זו לאחר שהלוקח נכנס לחנות כדי לקנות ובטוח שיקנה, אסור למתחרה לעשות השתדלות אפילו מחוץ לחנות חבירו שזה יבוא אליו,[15]. ולכן יש שכתב שלפי דיעה זו מותר להתחרות באופן של 'מערופיא' שכעת עדיין לא קנה אבל יש ביניהם קשרי מסחר קבועים, שהרי כעת לא קבעו ביניהם איזה מקח[16].

ויש שכתב שהכל תלוי אם בהתחרות או שידוליו יפסיק מחייתו של חבירו, דאז אסור אפילו אם אינו בטוח שלולי זה יעשה המקח עם חבירו, אבל אם לא תופסק מחייתו של חבירו מותר להתחרות ולשדל אפילו אם לולי זה היה עושה המקח עם חבירו[17].

הסיכום לדינא

יש שכתב שלדינא רוב הפוסקים חוששים לחילוקים הנ"ל[18], ויש שכתב שכל החילוקים נידחו להלכה ומותר להתחרות בכל אופן אפילו אם בזה יפסיק מחייתו של חבירו, כל עוד אין חשש של עני המהפך בחררה, בתנאים שנתבארו לעיל[19].