שלום היה נרגש ומבולבל. וכל כך למה?

זה עידן ועידנים שיש בליבו על שותפו לעסק, חיים. הוא חשד בו שהלה נוטל לכיסו בגניבה מכספי השותפות. כל הזמן הוא ניסה להדחיק את חששותיו, שמא בגדר 'החושד בכשרים' המה...

אך שבוע שעבר, נראה לו שהוא 'תפס' את חיים במערומיו. הוא החליט לשים קץ לכך ולקרוא לו ל'דין תורה'.

לאחר שבירר אצל מספר חברים, הוא שם פעמיו לבית הדין 'צדק ומשפט'. שמו הטוב של בית הדין הולך לפניו, בפרט שהדיינים אינם מתמהמהים במתן פסקי הדין.

הוא התקשר למזכירות בית הדין, שם מסרו לו לבוא למשכן בית הדין באותו היום, בשעות הערב.

- טוב מאד - הרהר לעצמו - אוכל גם להזמין את חיים לדיון באחד הימים בשעות הערב... לא נצטרך לשבות מעבודתנו באותו היום...

כשנכנס בשערי הדין, המו רגשותיו... לכאורה במעשה זה הוא סותם את הגולל על שותפות רבת שנים... אך הוא לא שת לבו לפחדים, הוא החליט לעשות את מה שנכון מבחינתו ויהי מה...

מזכיר בית הדין קיבל את פניו בארשת חתומה, והגיש לו את המסמכים לחתום על הזמנה לבית הדין.

- למתי תבקש את הדיון? - שאל.

- בהקדם האפשרי.

המזכיר עיין בלוח שלפניו ואמר - אני רואה שבשבוע הבעל"ט יש זמן פנוי ביום רביעי בשעה 12 בצהריים.

 - אני מעדיף שהדיון יקבע לשעות הערב. אחרי שנסיים את עבודתנו.

- משנה מפורשת היא (סנהדרין דף ל"ב ע"א וכן נפסק להלכה בשלחן ערוך - חושן משפט, סימן ה' סעיף ב') 'דיני ממונות דנים ביום'. בית הדין אינו שולח הזמנות לדיני ממונות לדיונים בלילה.

- ומהי כל התכונה שאני רואה מסביבי? - התפלא שלום בעודו מביט סביבותיו לראות שאכן חדר הדיון של בית הדין סגור ובפתחו התגודדו להם בעלי הדין, סימן לדיון שמתנהל עתה בין כותליו - וכי עתה זה 'יום'? אתמהה.

- שפיל לסיפא 'וגומרין בלילה' (סנהדרין שם). דיון שכבר החל, מותר לגמרו בלילה. אך דיון ראשון בין שני הצדדים, מעולם אינו מתקיים בלילה...

- גם היום שייך בכלל דין זה? וכי לא די ש'לילה כיום יאיר'? הרי בתוך חדרי בית הדין אין הבדל בין יום ללילה?!

- בעצם - הפטיר לעברו המזכיר - את שאלותיך עליך להפנות לכבוד הדיינים. אני רק שליח שלהם ומקיים את מצוותם. איני בקי כל כך בדינים ובפרטים...

...

הלכה מפורשת היא שאין לדון דיני ממונות אלא ביום ולא בלילה, אך מותר לגמור דיני ממונות בלילה.

ומהו גדר 'לגמור' שהתירו בלילה?

יש שכתבו דהיינו שהדיינים כבר הסכימו ביניהם במשא ומתן שלהם ביום. אזי, אף אם ירצו לישא וליתן שוב בלילה, ואף אם ישנו את פסיקתם, מכל מקום מותר (ברכי יוסף שם סעיף י"ב. ועיין עוד מה שהביא שם מהרב דינא דחיי מה שכתב בשם המאירי).

אך למעשה נהגו שדי בכך שהמשא ומתן החל בעוד היום, ומותר להמשיכו אל תוך הלילה כפי פשוטם של דברים בלשון 'מתחילים ביום וגומרין בלילה' (שם בברכי יוסף).

ויש מהפוסקים שדנו להתיר בכל גוונא, אף להתחיל דין תורה בלילה, במקום שיש נרות דולקים (סמ"ע שם סק"ז). כל שכן שלפי שיטתם מותר לדון האידנא לכתחילה בלילה, שבעידן שלנו כל הבתים מוארים באור יקרות בלילה כביום.

(במאמר המוסגר - נידון מענין יתעורר לפי שיטה זו, האם מותר לדון ביום בתוך בית אפל. שהרי לשיטת הסמ"ע אין ענין ב'יום' דוקא, אלא העיקר שיהיה אור. אם כן, בבית אפל לכאורה אין להתיר.

עיין מה שהביא בזה ב'סדר הדין' - פרק א' הערה קל"ו ואכ"מ.)

אמנם, שיטה זו נדחתה על ידי כל הפוסקים (ש"ך שם סק"ד והסכימו עמו כל האחרונים, עיין בפתחי תשובה שם סק"ו. והביא שאף הסמ"ע בעצמו כתב וז"ל 'נראה לי להלכה ולא למעשה').

 ...

בעוד שלום יוצא משערי בית הדין, והנה ידידו משכבר הימים, טוביה, בא לקראתו.

לאחר דרך מבוא השלום, סיפר טוביה לשלום את סיבת ביאתו לבית הדין.

- החלטנו לאחרונה, אני ושותפי, לפרק את השותפות שבינינו. התחלנו לעשות זאת, אך זה קצת מסובך והעניינים יגעים. החלטנו לעשות זאת בבוררות מוסכמת, כאן בבית הדין.

כך אנו בטוחים שהכל יעשה כדת וכדין וכל אחד יגיע את מה שמגיע לו בחלקו.

- וכי כמה דיונים נדרשים לזה? לפני שפתחתי כאן 'תיק', ביררתי עליהם שהם 'חותכים' את הדין בזריזות וביעילות!

- אינני יודע... הדיון הראשון נקבע לנו להיום, אני מקוה שזהו גם הדיון האחרון. ביקשנו שזה יהיה בשעות הערב, זה יותר נוח לשנינו.

- 'דיני ממונות דנים ביום וגומרין בלילה'! - ציטט שלום את מזכיר בית הדין - הכיצד נקבע לכם דיון ראשון ללילה?

...

כתבו הפוסקים: אף שאין דנים דיני ממונות בלילה, מכל מקום אם קבלו עליהם בעלי הדין והסכימו לדון בלילה, רשאים לדונם בלילה.

הרי זה כמו שקיבלו בעלי הדין עליהם קרוב או פסול שידונם, שכשר לדונם (סמ"ע וש"ך שם).

ונחלקו הפוסקים, מהו גדר 'קיבלו עליהם'?

יש שכתבו, דהיינו כאשר שני בעלי הדין מסכימים ובאים מרצונם לפני בית הדין בלילה.

אך כאשר התובע הזמין את הנתבע לדין תורה שנקבע ללילה על ידי שליח בית דין, שוב אין זה נקרא שהתובע קיבל על עצמו לדון בלילה ואסור לדונם.

כל מה שהתובע הופיע להדיון, הוא מחמת שלא רצה להיחשב כ'סרבן' אך מעולם לא הסכים לְהִתְדַּיֵּן בלילה (עיין פתחי תשובה שם שהביא כן בשם תשובת חות יאיר, ועיין בהגהות רע"א שכ"כ גם משם הב"ח. וראה 'סדר הדין' - פרק א' הערה קל"ח מה שהביא בשם הרדב"ז ומה שכתב לחלק).

אך יש שכתבו, שכל שבאו והופיעו בבית הדין לדיון, ואף אם נשלחה אל צד אחד הזמנה לדיון על ידי שליח בית דין, הוי כקיבלו עליהם ומותר לכתחילה לדון בלילה. בפרט וכך ראוי לעשות, בית הדין מציינים בהזמנתם שאם אין הזמן נוח לנתבע יוכל לקבוע עמם זמן אחר (סמ"ע שם סק"ז וש"ך סימן ז' סקט"ו. וראה בערוך השלחן סעיף ט' שס"ל הכי וסיים וכתב 'ובאמת אם אין רצונו לבוא בלילה לא כפינן ליה ולא קנסינן ליה').

למעשה:

כששני הצדדים באו לפני בית הדין וביקשו לדונם בלילה, ודאי שלכתחילה מותר לדונם בלילה.

אם בית הדין שלחו הזמנה ללילה ובעלי הדין הופיעו, יש על מי לסמוך ולהתיר לדונם לכתחילה בלילה.

אמנם, אי אפשר לכפות ולקנוס בעל דין שלא התייצב להזמנה כזו.

אחד פגע ברכב (Car) שלי והזיקו. לא נזק שנדרש לתקנו, אלא ששוויו של הרכב נפחת בשביל נזק זה. לקחתי אותו למוסך (Garage) שאני משתמש בו בדרך כלל, והמכונאי (Mechanic) טען שהנזק נאמד ב-1,000$. לעומת זאת, המזיק הביא חוות דעת האומרת שהנזק אינו עולה על 200$. החלטנו לבקש חוות דעת שלישית בתשלום מסוחר ברכבים משומשים.

שאלה: מי צריך לשלם את עלותה של חוות הדעת?

תשובה: כאשר מתעוררת מחלוקת בין שני צדדים והם נדרשים לגשת לדין תורה על מנת להכריע הצדק עם מי, גם אז יש לדון על מי מוטלות ההוצאות. דבר זה תלוי במספר דברים.

בדרך כלל, בעל דין אינו חייב לשלם את הוצאות הצד שכנגד, אף שהוא גרם וגרר את הלה לבוא להידיין מולו בבית הדין (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן י"ד סעיף ה'). מאחר ושני הצדדים נהגו בתום לב וביושר בהביאם את דינם לפני בית הדין, אין עליהם כל טענה. יתר על כן, אין אף חובה 'לפנים משורת הדין' על הצד המפסיד לכסות את ההוצאות לצד שכנגד.

אמנם, כאשר הצד המפסיד ידע מראש שאין הצדק עמו, וכל מה שהביא את הדברים לפני בית דין היה מחמת התקווה שהצד שכנגד יתייאש ולא יטרח לעמוד על שלו, הרי שבמקרה כזה על הצד המפסיד לשלם לצד שכנגד את ההוצאות שהיו כרוכות בה'דין תורה' (ועיין ישועות ישראל סימן י"ד אם בית דין אף יכפו אותו על כך, מאחר ויש כאן נזק ב'גרמי' מאחר והוא ברי היזיקא).

בנוסף, הנתבע אינו חייב לשלם לתובע על הוצאות ההזמנה לדין תורה (ש"ך סימן ק"ו סק"ב). אלא, שאם הנתבע לא נענה לבית הדין בהזמנה הראשונה, זאת בכדי שהתובע יצטרך להוציא ממון ולהזמינו שוב לבית הדין, על הנתבע לשלם הוצאה זו לתובע לפחות לפנים משורת הדין.

הוצאות אחרות, כגון שכר הדיינים, מוטלות על שני הצדדים. בתוך זה גם כל ההוצאות הדרושות לדיינים כדי להגיע לחקר האמת ופסיקת הדין (שו"ת הריב"ש סימן תע"ה הובאו דבריו בבית יוסף - חושן משפט, סימן י"ד סעיף ה'). אמנם, דברי הריב"ש נסובו אודות ספיקות שנתעוררו לבית הדין, אלו נכללות בהוצאות הדין המוטלות על שני הצדדים. אך כאשר מתעורר ספק בשומת הנזק, שונה דינו וכדלהלן.

אם הניזק טוען שהנזק יקר יותר ממה שטוען המזיק, על הניזק להוכיח את טענתו וכל ההוצאות הכרוכות בכך יושתו עליו. 'המוציא מחבירו עליו הראיה', ובכלל זה שעל התובע להוכיח את תביעתו (וכן מבואר מדברי הנתיבות בסימן קע"ו סקכ"ז).

אלא, שאם המזיק עצמו טוען שאינו יודע שומת הנזק ונצרך כאן שומת מומחה, נראה לומר שהוצאות השומא בכהאי גוונא מוטלות על המזיק ככל כפיה על המצוות, כדי שיוכל לשלם נזקיו. ואף ש'המוציא מחבירו עליו הראיה' וכנ"ל, מכל מקום נראה לומר דזה דוקא כאשר המזיק מכחיש ואומר שלא נפל כאן נזק כלל או שטוען שהנזק היה רק כך וכך. אזי, אם התובע/הניזק תובע יותר ורוצה להביא שמאי מומחה לכאן, על הניזק לשלם זאת.

למעשה, נראה שבמקרה הנידון במאמרנו, אם המזיק אכן סבור שהצדק עמו והניזק מכחישו, אם כן עלות שומת הנזק מוטלת על הניזק.

לפעמים בית הדין מטילים את ההוצאות בין שני הצדדים, זאת במסגרת השכנת והבאת שלום ולפי העניין (ראה עוד ספר משפט המזיק פרק ל"ב סעי' י"ח, ספר סדר הדין פרק י' סעיף י' ותשובות והנהגות חלק ה' סימן שפ"ו).

המנהג בכללו

שנינו במשנה[1] שדיני שכירות פועלים נקבעים כפי המנהג, וכתב הירושלמי[2] זאת אומרת מנהג מבטל הלכה. הפוסקים פירשו זאת באופנים שונים, יש שכתבו שהמנהג קובע אע"פ שהמוציא מחבירו עליו הראיה, כגון השוכר את הפועל ולא קבע עמו את דמי השכירות שמן הדין יד הפועל על התחתונה, וישלם לו הבעה"ב כפי המחיר הנמוך ביותר בשוק, מ"מ כאשר המנהג הוא לשלם לפועל את המחיר הממוצע בשוק, קובע המנהג[3], ויש שכתבו שהמנהג מבטל את ההלכה המבוארת מהפסוקים, כגון הזמן שהפועל חייב לעבוד בו, שמשמעות הפסוקים היא שחייב לעבוד מהבוקר עד הערב, ואילו אם המנהג שונה, קובע המנהג[4].

בדיני מנהג יש להבדיל בין מנהג שנקבע ע"פ הסכמת בני העיר לבין מנהג שנוצר ממילא מכוח המנהג שנהגו בני העיר מעצמם.

1. מנהג שנקבע ע"פ הסכמת בני העיר

כוח המנהג

המנהג שהנהיגו בעניני ממונות הוא דבר גדול ועיקר בדיני ממונות[5]. בביאור הדבר כתבו, שאין זה כעוקר דבר תורה, ודומה לזכות הציבור לקבוע סדרי ממון בינם לבין עצמם - "רשאים בני העיר להסיע על קיצתן"[6], שמחמת הסכמתם חלים חיובי ממון כפי שהתנו ביניהם[7].

שינוי דין תורה מכוח המנהג

לפיכך, קובע המנהג רק בדברים שאילו התנו תנאי מפורש בדיני ממון התנאי קיים, אבל אין בכוח התנאי לעקור דין תורה אפילו בדיני ממון, והרי כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל[8].

מטעם זה אם הסכימו ביניהם לשנות דיני ירושה כגון שבת יורשת בין בנים, או לבטל דיני אונאה לקיים מקח ביותר מאונאת שתות, אין בכוח המנהג לקבוע שינוי דיני ירושה, או אונאה, וזה כאומר ע"מ שאין לך עלי דין אונאה או ע"מ שלא יחולו דיני ירושה שזה מתנה על מה שכתוב בתורה[9], אבל יש בכוח המנהג לקבוע חיובי ממון בין איש לרעהו בכל דבר שיכולים מדין תורה לחייב עצמם בדרכי הקנין[10].

מנהג מכוח תקנת בני העיר

יש שכתב שבדברים שאנשים משותפים יחד מכורח המציאות, כגון בני העיר שמצורפים יחד לצרכי העיר, שאם יצטרכו לילך אחר דין תורה, לעולם תהיה מריבה אצלם, יכולים לקבוע חיובי ממון ביניהם אפילו היפך מדין תורה, ודינם בזה כשותפים שקובעים את חיובי ממון ביניהם כפי התועלת והיושר, ואין בזה עקירת דין תורה. לפיכך מחייבים מנהיגי העיר את בני העיר לשלם מסים וכופים אותם לתת לבנין בית הכנסת או כל דבר שיש לציבור צורך בו[11].

יש שהוסיף ביאור בזה[12], שאם בדברים שמצורפים יחד צריך לילך אחר דין תורה, לעולם תהיה מריבה ביניהם, ולכן יש להסכמת הציבור כוח בי"ד[13], ובדבר שיש צורך גדול יכולים הרוב אפילו לכפות את המיעוט לקבל את התקנה אבל כשאינו דבר גדול צריך הסכמת כולם[14].

הראשונים נחלקו האם צריך שהמנהג יהיה לו סמך מהתורה[15] ויש שפירש שזה בדבר שאינם מצורפים יחד, כגון שכירות פועלים או שכירות בתים, שאז אינם דומים בזה לשותפים, ובזה יש סוברים שצריך לקבוע המנהג כפי הסמך בתורה[16].

עוד כתב[17] שהמתקנים היפך דין תורה צריכים להיות מודעים בעת עשיית התקנה שתקנתם היא היפך דין תורה, אבל אם לא היו מודעים לכך יכולים לחזור בהם מהתקנה בכל עת.