למאמר ראשון לחץ כאן

תוכן המאמר הקודם (גליון ק"כ) בקצירת האומר: בו התבאר האיסור של הלוואת סאה בסאה, דהיינו הלוואת חפץ תמורת תשלום חפץ כזה, כמידתו וכדמותו.

מדין תורה הדבר מותר וכפי שהבאנו ב' טעמים עיקריים שכתבו הראשונים. הא', שאנו מתייחסים בהלואה כזו למידה, ומכיון שהתחייב להשיב את אותה המידה ולא להוסיף עליה מאומה, אין בכך משום ריבית. טעם נוסף, משום דאזלינן בתר מעיקרא בשעת ההלואה, ובאותה שעה לא התחייב הלוה שישיב יותר ממה שקיבל, דמי יימר שמחיר החפץ ישתנה בינתיים.

אמנם מדרבנן הדבר אסור, כיון שמחיר החפץ עשוי להשתנות, על כן אסרו להלוות בכהאי גוונא.

בסיכומו של המאמר הובא היתר אחד להלוות פירות וחפצים והוא היתר ד'יש לו'. דהיינו אם יש ברשות הלווה בשעת ההלואה מאותו הדבר שלווה, ואפילו מעט, שוב אין בכך איסור ללוות. אנו מתייחסים לזה 'כאילו' על כל מעט הוא הקנה את מה שיש כבר ברשותו למלוה, ואין כאן הלואה אלא 'חליפין'.

...

בשעת בוקר מוקדמת צלצל מכשיר הטלפון של נחום, מנהל המשק של קעמפ 'קייטא'. על הקו היה ג'ורג', הספק שמביא את הפירות והירקות לקעמפ.

- נחום - אמר - קרתה לי תקלה, אני תקוע עם המשאית בדרכים. לא נראה לי שאוכל להביא לכם את ההזמנה שלכם עוד לפני הצהריים...

- יפה מצידך שאתה מודיע לי - הודה לו נחום - עתה עלי לטכס עצה מה לתת לילדים בארוחת הבוקר. נראה לך שאמצא כמות מלפפונים להאכיל בה מאתיים פיות של ילדים בחנות הכלבו הסמוכה? כנראה שלא...

- אני יעזור לך, אך אל תגיד שאני שלחתי אותך - הזהיר אותו ג'ורג' - אתמול הבאתי כמות ענקית של פירות וירקות לקעמפ 'הרים' הסמוך אליכם. תוכל ללוות כמה ארגזים מהם...

נחום חייך לעצמו מתחת לשפמו - אין לי אפילו מלפפון אחד לרפואה במקרר... כיצד אוכל ללוות בהיתר... - הרהר.

הוא התקשר לעמיתו מקעמפ 'הרים' - יש לך אולי שני ארגזים של מלפפונים למכור לי?

- נראה לי שטעית במספר... הגעת למנהל המשק של קעמפ 'הרים', לא לחנות פירות וירקות... - חמד לו הלה לצון - אם תרצה, יש לי מספר טלפון של גוי העונה לשם ג'ורג' שאנו קונים ממנו סחורה...

נחום חייך - אני גם מכיר את ג'ורג', פשוט הוא לא יכול לבוא אלינו היום. עלי להגיש לילדים ארוחת בוקר בעוד שעתיים ומלפפונים אין...

- הבנתי, אין בעיה. יש לי סחורה בשפע. אבל מדוע ש'תקנה' את הארגזים ממני? למה שלא אלוה לך אותם? נשקול אותם ותתחייב להחזיר לי משקל זהה של מלפפונים... - התקשה מנהל המשק של 'הרים' להבין.

נחום הסביר לו שהדבר אסור משום הלואת סאה בסאה וכו' וכו'.

- אתה יודע? גם אני פעם חשבתי שהדבר אסור. אך רק בשבוע שעבר ה'מדריך ראשי' שלכם 'לוה' מאיתנו מקלות ודבק למלאכה. שאלתי על כך את הדומ"ץ של המחנה, והוא פסק שאין בכך שום בעיה! מה נשתנה דין המקלות מדין הירקות?

- אינני יודע מה לומר לך. אולי הוא הסתמך על כך שהיה לנו, ב'קייטא', כמות קטנה של מקלות בשעת ההלואה?

- אתה מתכוון היתר של 'יש לו'? לא נראה לי שעל כך הוא הסתמך. מהיכן היה לו לדעת זאת? אני שאלתי אותו שאלה זו מעצמי, גם אנכי בעצמי לא ידעתי מכך שהיה לכם כמות קטנה של  מקלות ודבק...

- ושמא הוא הנחה אותך להקנות מראש כמות קטנה שלא בתורת הלואה? בהלכה מובא שגם כך מותר להלוות. המלוה 'מקנה' כמות קטנה ללוה, ושוב זה נחשב 'יש לו' ללוה ומותר לו ללוות את כל הכמות (שלחן ערוך - יורה דעה, סימן קס"ב סעיף ב').

- אני שאלתי אותו לאחר מעשה, לאחר שה'מדריך ראשי' שלנו כבר 'הלוה' את המקלות והדבק... הוא לא הקנה כלום, הכל ניתן כ'הלואה'.

הם נפגשו יחד בתפילת שחרית ונגשו יחד לברר את ספיקותיהם אצל הדומ"ץ.

- מלבד ההיתר ד'יש לו' הידוע לשניכם, ישנו היתר נוסף ושמו 'יצא השער' (שם סעיף ג') - החל הרב להרצות את דבריו.

בהיתר זה נצרך שני תנאים: הראשון, שמחירו של המוצר שבהלואה קבוע בשוק, לפחות למספר ימים (חכמת אדם, כלל קמ"א סעיף א'). לדוגמא המקלות והדבק, אין מחירם משתנה בתדירות.

ועוד תנאי, שמוצרים אלו קל ונוח להשיגם בשוק. אך אם קשה להשיג מוצר זה בשוק, כגון שאין זה עונתו וכדו', שוב אין היתר בדבר.

- מה טעם יש בדבר?

- מאחר והלוה יכל כבר בשעת ההלואה לקנות מאותו המין באותו המחיר שקיבל את החפץ מיד המלוה,  אין בכך 'ריבית'.

אנו מחשיבים 'כאילו' אכן הלוה קנה את הפירעון,  ושוב אף אם החפץ התייקר עד שעת התשלום, הרי שברשות המלוה הוא התייקר. החפצים ש'כאילו' נקנו, 'כאילו' כבר ברשותו...

- ומה אם אין ללוה בשעת ההלואה כסף? הרי אינו יכול לקנות כעת כלום...

- הכרעת רוב הפוסקים שאין צורך שיהיה ללוה מעות בפועל בשעת ההלואה (ש"ך שם סק"י).

אך זאת יש לדעת, אם התנה המלוה עם הלוה שלא ישיב לו את ההלואה עד לזמן מסויים, שוב לא יועיל היתר ד'יצא השער' (רמ"א שם).

הסיבה לכך פשוטה מאד. מה מועיל שיכול הלוה כבר עתה לקנות את החפץ באותו השער שקיבלו, הרי לא יוכל בין כך להחזירו עתה, בטרם מועד הפירעון.

- ומה נעשה אנן שלרוב המוצרים אין מחיר אחיד בכל החנויות, המחיר משתנה בין חנות לחנות. גם אז נאמר אותו ההיתר של יצא השער?

- כן. כל שער קבוע שמוכרין בו הריהו מחיר השוק ומותר לפסוק בו כיון שאפשר לקנות את המוצרים באותו מחיר (עיין שו"ת להורות נתן, חלק ו' יו"ד סימן ע').

- ועל סמך היתר זה התיר הרב את הלואת המקלות והדבק? ומה עם הלואת ירקות, מלפפונים למשל?

- לכאורה יש להסתפק אם פירות וירקות יחשבו כ'יצא השער'. מחירם משתנה כל העת, השער אינו קיים אף לא לזמן מועט. אמנם, רוב המוצרים בימינו בכלל 'יצא השער' הינם.

אשר על כן, הטוב ביותר שנחום יקנה מספר מלפפונים. שוב ייחשב הדבר 'יש לו' ויוכל ללוות כל הכמות שנצרכת לו.

למאמר השלישי לחץ כאן

ר' ראובן, מנכבדי הקהילה, השתתף בשבת בשמחת בר המצוה לנכדו. בטוב לבו ובשמחתו, כאשר ערך 'מי שברך' לאחר שנתכבד בעליה, הפתיע ר' ראובן את הגבאים והמתפללים כאשר התחייב לתת סכום עתק לטובת בניית ושיפוץ בית הכנסת. באותו שבוע שבק חיים לכל חי, למגינת לב כולם.

גבאי בית הכנסת דורשים מהיורשים שיפרעו את ההתחייבות של אביהם, אך היורשים באים ושאלתם בפיהם האם אכן חייבים הם בכך.

שאלה: האם חייבים היורשים לפרוע ההתחייבות של אביהם?

תשובה: כלל ידוע 'אמירה לגבוה כמסירה להדיוט'. דהיינו, אף שבין אדם לחבירו נצרך 'קנין' בין הצדדים כדי להעביר בעלויות, לא כן במסירת הדבר להקדש, די באמירה ותו לא. אמנם, דעת רוב הפוסקים דכל זה אמור דוקא במסירה להקדש של בדק הבית, לבית המקדש. שאר נדרי צדקה אינם בכלל זה, נדרש בהם קנין כבהדיוט לצורך המסירה בפועל. אלא שיש לקיים את אמירתו מצד ה'נדר' שבדבר (ועיין שלחן ערוך - יורה דעה, סימן רנ"ט סעיף י"ג, תומים סי' ס"ו סק"ב ומחנה אפרים הל' צדקה סי' ב').

אשר על כן כתב הרמ"א (חושן משפט, סימן רי"ב סעיף ז') כי אף שעל הנודר לקיים את נדרו, אך אם מת יורשיו פטורים מכך. יתר על כן, אף אין על היורשים לשלם זאת משום 'מצוה לקיים דברי המת' (רמ"א חושן משפט, סימן רנ"ב סעיף ב'). להנ"ל נראה דפטורים היורשים (וכן כתב הרמ"א בתשובה סימן מ"ח ובקצות סימן רנ"ב סק"ה ובסימן ר"צ סק"ג ובנתיבות סימן ר"נ סק"ד).

אחרים נחלקו וכתבו דאף שנדר אינו כמסירה בפועל וכנ"ל, אך אין כוחו פחות מכל שעבוד. כפי שעל היתומים לפרוע הלואות של אביהם, הוא הדין לנדריו (חתם סופר - חושן משפט, סימן קי"ד ועיין פתחי תשובה סימן רי"ב סק"ט).

למעשה, נראה שאי אפשר לחייב אתכם לשלם את החוב. יכולים אתם לטעון 'קים לן' כשיטות הפוטרות. אך מכל מקום, זכות היא לנפטר שמקיימים היורשים את צוואתו לצדקה ויש לו כפרה בכך ועולה כאילו הוא בעצמו נתן ומהני גם אם היה רשע שאין מועיל סתם צדקה שנותנים לעילוי נשמתו [עי' רמ"א יו"ד רמ"ט סט"ז] (ספר חסידים סימן ק"ע).

אלא שאם ייחד האב חפץ מסויים להקדש, דעת הרבה פוסקים שנתפס כבר בצדקה ועל היורשים לתיתו לצדקה (נתיבות סימן ר"נ סק"ד).

הדין בכללו

התורה פטרה את האונס מחיוב שנאמר 'ולנערה לא תעשה דבר'[1]. דין זה נאמר אף בדיני ממון, מלבד אדם המזיק שדרשו חז"ל לחייבו באונס מהפסוק 'פצע תחת פצע' שאדם מועד לעולם[2], ואף בזה נחלקו הפוסקים האם חייב באונס גמור, כגון סערה של אליהו[3].

טענת אונס בממון

לפיכך, יש טענת אונס בממון לפטור את מי שחייב עצמו חיובי ממון, כגון המחייב עצמו ממון אם לא יקיים התנאי, ומפני האונס לא קיים התנאי, פטור ממה שחייב עצמו אם לא יקיים התנאי[4]. לדוגמא, לוה ששילם מקצת החוב והמלוה הפקיד את השטר שנכתב על כל הסכום ביד שליש, בתנאי שאם הלוה לא ישלם את שאר החוב עד זמן פלוני יחזירו את השטר למלוה[5], והלוה לא קיים את התנאי מפני איזה אונס, לא יחזירו השטר למלוה[6].

אונס השכיח

הפוסקים כתבו שהאונס הפוטר הוא אונס שאינו שכיח, כגון שפתאום נעשית מלחמה בין המדינות, אבל אם אירע אונס שכיח או אפילו רק מקצת שכיח (שכיח ולא שכיח), כגון סערה בעונת הסערות, האונס אינו פוטר ובעובדא של המלוה שהפקיד את השטר אצל השליש על תנאי, מחזירים את השטר למלוה, הואיל והאונס עלול שיהיה, היה ללוה להתנות מתחילה שבאונס זה לא יחזירו השטר למלוה[7].

לאידך גיסא, המקבל על עצמו חיובי ממון אפילו על אונס, אין האונס פוטרת מחיוב שהתחייב מרצונו, ואפילו לא חייב עצמו בפירוש אלא החיוב שמחייב עצמו מובן מתוך הענין, כגון השואל שכל הנאה שלו היא שירדה התורה לסוף דעתו שמחייב עצמו אפילו על האונס[8].

אונס אינו מחייב

אונס פוטר מחיוב ממון אבל אינו מחייב חיוב ממון (אונס רחמנא חייביה לא אמרינן), דהיינו, אם שמעון התחייב איזה חיוב אם ראובן יקיים איזה תנאי, ומפני האונס לא קיים ראובן את התנאי, אין שמעון מתחייב. דוגמא, ראובן שהתנה עם שמעון שאם הוא (ראובן) יפקיד עד זמן פלוני סכום כסף בבנק, יקוים השותפות, ומפני איזה אונס לא הפקיד ראובן הכסף בזמן המיועד, לא מתחייב שמעון לקיים השותפות[9].

סוגי אונס:

האונס של 'ולנערה לא תעשה דבר' הוא אונס שאחרים כופים עליו, אבל לדינא גם אונס מפני סיבה שלא אחרים כופים עליו, פוטר מחיובי ממון.

א. אונס חולי: אונס חולי פוטר מכל חיוב ממון, כגון ראובן שתובע משמעון בבית דין שחייב לו ממון, והשיב שמעון שיש לו ראיות לפטור עצמו אבל אינם בידו כעת, והתחייב בקנין שאם לא יביא הראיות עד שלושים יום יהיה ראובן נאמן בטענתו, וחלה שמעון תוך הזמן ולא הביא ראיותיו, לא איבד שמעון את זכותו להביא ראיה[10]. וכן פועל שנשכר לעבוד משך זמן, כגון שנה, וחלה תוך הזמן ונתרפא, האונס פוטר אותו להשלים את הזמן שחלה[11].

ב. אונס שכחה: הדין הוא שמי ששכח שיש לו אבן בחיקו ועמד והזיק דינו כשוגג שחייב בנזק (שאדם מועד לעולם) אבל פטור מארבעה דברים[12], הרי ששכחה פוטר בדיני ממון[13]. יש שכתב שאם שכח בגלל שנתעצל בדבר אין זה אונס וחייב אף בדיני ממון[14] שזה כתחילתו בפשיעה וסופו באונס[15], אבל יש שכתב שיש לחלק בין חיוב מצוה לחיוב ממון, שרק במצוה שהתורה מחייבת לעשותה כגון תפילה או קריאת שמע חייב לזרז עצמו לקיים המצוה ובזה השכחה היא פשיעה, אבל בחיוב ממון שחייב עצמו מרצונו אין חיוב לזרז עצמו לקיים החיוב שקיבל על עצמו, ולכן אם חייב עצמו להביא ראיות עד הזמן ושכח תוך הזמן להביא ראיותיו, לא איבד זכויותיו[16]. יש שכתבו שחיובי שומר שונה משאר חיובי ממון וחייב לזרז עצמו שלא ישכח אנה הניח את הפיקדון, הואיל ש'כל לא ידענא פשיעותא היא', ולכן מחייבים את השומר ששכח אנה הניח את הפיקדון אפילו שברור לו שהניחו במקום משומר[17].