'זמן א-ל-ו-ל'. די בשני מילים אלו להרעיד את מיתרי הנפש החבויים בנפשו של כל אברך ובחור.

אף הנהלת הישיבה חשבה לנכון שזהו הזמן המתאים ביותר להכריז על פתיחת 'כולל לאברכים מצויינים' בתוככי כותלי בנין הישיבה. מטרת הקמת ה'כולל' היתה כדי להשפיע על האוירה בהיכל, להרבות את ההתמדה וקול התורה.

- אין כמו 'דוגמא אישית' של אברכים ברי אוריין... זה ה'חינוך' הטוב ביותר שאפשר לתת לצעירי הצאן! - הכריז ראש הישיבה ב'פתיחת הזמן'.

שום מפריע ומניע לא עצר את הנהלת הישיבה בדרכה. גם מיקומה של הישיבה מחוץ לגבולות העיר - דבר שיכל להעיב על כל הענין - נפתר וסודר על צד היותר טוב.

הנהלת הישיבה העמידה ארוחות בצהריים לרווחת האברכים, שהרי אינם יכולים לסור לביתם ב'בין הסדרים'.

גם התחבורה (Transportation) למקום היתה על חשבון הנהלת הישיבה, בבואו ובצאתו. לשם כך נשכר ברוך - נהג הסעות, שאסף את האברכים בכל יום בבוקר מבתיהם ופיזרם בערב.

ביום שלישי העעל"ט הופתעו האברכים לגלות שנהג חדש יש להם, מנחם. הוא סיפר להם שברוך הודיע להנהלת הישיבה שאינו ממשיך עוד בעבודתו.

בעודם עושים את דרכם, שחו האברכים בינם לבין עצמם אודות מה שאירע.

- הכיצד יכול הוא, הנהג, לחזור בו? הרי התחייב על נסיעה זו למשך כל ה'זמן'... - דברי פינחס.

- ומדוע לא? והרי שנינו 'פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום' (בבא מציעא דף ע"ז ע"א וכן נפסק בשלחן ערוך - חושן משפט, סימן של"ג סעיף ג')...

וכפי שמבארת הגמרא (שם דף י' ע"א ובמחבר הנ"ל) 'כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים'. אילמלי היתה הרשות בידו לחזור בו, הרי שהוא כעבד שקנוי לרבו - ענה וואלף לעומתו.

...

בפיתרון שאלה זו נקדים ונעסוק בענין אחר, שמתוך דברים אלו נבוא על דידן.

כלל שנינו בדיני אונאה (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן רכ"ז סעיף ל"ג) 'השוכר את חבירו לעשות עמו... אין לו אונאה'.

בטעם הדבר מצאנו מספר דרכים. או שכיון שקונה אותו לזמן, דומה הפועל ל'עבד' שנתמעט מפרשת אונאה (רמב"ם פרק י"ג ממכירה הלכה ט"ו). עוד כתבו בטעם הדבר ששכירות פועלים אינה בכלל 'ממכר' שנאמר בפרשת אונאה (רמב"ן בבא מציעא נ"ו ע"ב ובריטב"א שם). ויש שכתבו שכיון שהפועל נזקק למעות, מסכים הוא מראש להישכר בפחות. וכן להיפך אם נזקק בעל הבית לפועל, מסכים הוא לשלם יותר (תרומת הדשן סימן שכ"ג).

וכתב על כך הרמ"א (שם בסימן רכ"ז סעיף ל"ג והוא מדברי תרומת הדשן סימן שי"ח): 'שכר פועל עם סוס או חמור, אף על פי שמצד עצמו אין בו אונאה, מצד הבהמה יש אונאה. ומשערין מה בא לשכר הסוס, ומה שנתאנה בזה צריך להחזיר'.

כאשר השכירות מורכבת משניים, הפועל ובהמתו, ששכר את הפועל שיעשה אצלו מלאכה בבהמתו של הפועל. אם באנו לדון מצד הפועל, הרי שאין לו אונאה. אך לגבי הבהמה הרי יש בה אונאה, ככל שכירות.

ומסיק על כך הרמ"א שאנו מחלקים את השכירות לשניים, חלק האדם שבה וחלק הבהמה.

לגבי האדם, אין לו אונאה. אך לגבי הבהמה נחשב את מחירה ואת המחיר שגבה בעבורה, ומה שהותיר או הפחית יש בזה כל דיני פרשת אונאה.

אמנם, במחנה אפרים (גזילה - סימן י"א) כתב דגם שכירות הבהמה נחשבת כשכירות פועלים, שעל ידיה מתקן מלאכתו ואין כאן כלל דיני אונאה.

הרי שנחלקו הפוסקים אם שכר פועל עם כליו נחשב הכל כ'שכירות פועלים', או ששני דינים יש כאן - שכירות הפועל עצמו ושכירות כליו.

להלכה, אין הכרע במחלוקת זו (עיין ב'הלכות משפט' להאב"ד הגר"ח קאהן שליט"א על מקומו).

ועתה נחזור לנידון דידן. הנהלת הכולל שכרה את הנהג עם רכבו שיסיע את אברכי הכולל. שתי שכירויות יש כאן, שכירות הנהג עצמו ושכירות הרכב.

לגבי הנהג עצמו, אין ספק שיכול הוא לחזור בו. הלכה ברורה היא 'פועל חוזר בחצי היום' כשאינו דבר האבד (ואף אם חזר מחמת שיכול להרויח יותר במקום אחר, עיין פתחי תשובה סימן של"ג סק"ד ויכול הנהג לומר 'קים לי'.

עוד יש להדגיש שיש ובחזרתו עובר משום 'מחוסר אמנה' כמבואר בסמ"ע סימן של"ג סק"א).

(במאמר המוסגר: זאת אף אם ננקוט שנהג הרכב דין 'קבלן' יש לו, ומחמת שאין זה מקומו נבאר בקצירת האומ"ר.

יש מהפוסקים שהגדירו 'קבלן', כל שאינו משועבד לעשות עבודתו בזמן מסויים. לשיטות אלו פשיטא שנהג הרכב שנשכר להביא ולהחזיר את האברכים בשעות מסויימות, דין 'פועל' יש לו.

אך לשיטות אחרות גדר 'קבלן' הוא כל שמקבל את שכרו לפי התוצאה, ולא לפי משך וזמן העבודה. לכאורה לפי זה יש מקום לדון את הנהג כ'קבלן', שהרי שכרו קצוב על כל נסיעה ואף אם נתארכה או נתקצרה.

אלא שאף אם קבלן הוא רשאי הוא לחזור בו וידו על התחתונה, כדמשמע בפשטות לשון המחבר בסימן של"ג סעיף ד'. ועוד חזון למועד להאריך בסוגיות אלו.)

לגבי הרכב (Car) - אם רשאי לחזור בו מהשכרתו, או שמא חייב להשכירו להנהלת הכולל שתשתמש בו עם נהג אחר - לכאורה הדבר תלוי במחלוקת הרמ"א והמחנה אפרים הנ"ל.

לדברי הרמ"א שכירות הרכב בפני עצמה עומדת, ומכיון שכבר נשתמשו בה האברכים בנסיעתם נקנה להם לשכירות זו (עיין נתיבות סימן קצ"ב סק"ו) ואינו יכול לחזור מכך (ועיין בתשובת 'הר הכרמל' חושן משפט סימן י', הובאו דבריו בדברי גאונים כלל ק"ה א'. ועיין עוד נתיבות סימן של"ג סק"א וסק"ב שהשווה בין שתי הסוגיות דאונאה ושכירות פועלים, עיי"ש היטב).

אך לדברי המחנה אפרים דין אחד יש לשניהם, וגם משכירות הרכב יוכל הנהג לחזור בו ככל שכירות פועל (שהכריע הש"ך להלכה שחוזר בו אף אם נעשה קנין, עיין בדבריו סימן של"ג סקי"ד).

ומכיון שאין הכרע לדינא במחלוקת זו וכנ"ל, הרי שאין הכולל יכול לכוף את ברוך שמוחזק ברכבו לתתו בידם.

יתר על כן, יתכן שהשוכר נהג הסעות אינו מתכוין כלל 'לשכור' את הרכב עצמו, אלא רק את שירות הנהג (עיין פסקי דינים להאב"ד הגר"ח קאהן - גליון מ"ג ליד הערה 15).

קבעתי עם נגר שיבוא לתקן בביתי איזה ארון, וסיכמנו על מחיר ועל המועד. לפני המועד המדובר נודע לי על אחר שעושה זאת במחיר זול יותר, קראתי לו והוא תיקן את מה שנצרך. שכחתי להודיע לנגר הראשון שאיני נצרך לו עוד ובמועד המדובר הוא הופיע בביתי, ותבע שאשלם לו כפי מה שסוכם בינינו מלכתחילה.

שאלה: האם אני חייב לשלם לו? האם ההלכה היתה משתנית אילו הייתי מבטלו מראש?

תשובה: במאמר הקודם עסקנו במקום שבעל המלאכה הופיע למלאכתו מחמת שבעל הבית שכח להודיעו שחזר בו. במאמר זה נדון מה דינו של בעל הבית שהתקשר מראש וביטל את ההזמנה.

כפי שכבר נכתב במאמר הקודם גם הליכת הפועל אל מקום העבודה נחשבת לקנין, ובעל הבית חייב לשלם את שכרו (כפועל בטל).

הפוסקים מגדירים חובת תשלום זו ככל תשלום של שכר שכיר. אשר על כן בעל הבית חייב לפרוע משכורת זו בזמנה כדי לא לעבור באיסור של 'בל תלין' (חזון איש - בבא קמא, סימן כ"ז סקל"ו).

לעומת זאת, כאשר השכיר עדיין לא עשה קנין ולא התחיל במלאכתו, בעל הבית חייב לפצותו רק אם כתוצאה מהזמנתו נפסד הפועל. דהיינו, אם השכיר סירב לעבודה אחרת מחמת שסבור היה שהלה שכרו למלאכתו, בכהאי גונא חייב בעל הבית לשלם את שכרו כפועל בטל.

יש מהפוסקים שפטרוהו אף בכהאי גוונא, כיון שאין כאן נזק ישיר, אלא רק 'מניעת ריוח' (קצות סימן של"ג סק"ב).

אך המחבר (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן של"ג סעיף ב') וכן רוב הפוסקים סבירא להו לחייב את בעל הבית בכהאי גוונא, וכן יש להורות (תהלה לדוד). יש שהסביר בטעם החיוב שתקנת חכמים היא לחייב את בעל הבית בשכר הפועל אם מחמתו הפסיד ולא נשכר למלאכת אחרים (נתיבות שם סק"ג). כמובן שהמחייבים חייבוהו בשכר פועל בטל ולא יותר מכך (שלחן ערוך שם).

כאשר יש מנהג ידוע לשלם סכום מסויים בעבור ביטול ההזמנה, הולכים אחריה ועל בעל הבית לשלם סכום זה.

אמנם, כאשר התשלום הוא על ביטול מראש, הרי שהוא על הנזק וההפסד ולא על הפעולה. אם כן אין על תשלום זה חובת 'בל תלין' (חזון איש הנ"ל). אלא שאם יש לו לשלם ואינו עושה זאת עובר משום 'אל תאמר לרעך לך ושוב' (סימן צ"ז סעיף ג' וסימן של"ט סעיף ז').

בגליון הקודם[1] נתבארו חילוקי הדין בשליח שהוסיפו לו על המקח, האם זכה השליח או המשלח בהוספה. תמצית הדין הוא שיש הבדל בין דבר שאין לו מחיר קצוב (דהיינו שצריך לשום כל מוצר לעצמו) שכל הרווח למשלח, לדבר שיש לו מחיר קצוב (מחיר ידוע שלא צריך לשום את המוצר), שהמשלח והשליח חולקים את הרווח[2]. ונחלקו הראשונים האם הטעם בזה מפני שמסופקים למי התכוון להוסיף[3] או שבעצם מגיע הכל לשליח אבל מפני שהרווח בא בכח מעות המשלח חייב השליח לחלוק עמו[4].

להלן מבוארים חילוקי הדין באם ההוספה היה בטעות, מיהו הזוכה בהוספה[5], ובזה יש להבדיל בין טעות במקח לטעות בגביית חוב.

טעות בחשבון

שליח שבא לגבות חוב מהגוי וזה בטעות הוסיף על המעות, כתבו ראשונים שזכה השליח ואינו כמו טעות במקח שכל המעות – כולל ההוספה בטעות - נתן בעד המקח ולכן חולקים ההוספה, אבל אם כשמשלם חוב מוסיף על תשלומיו יותר ממה שחייב, כבר נפטר מהחוב במה שמשלם בעד מה שחייב, וההוספה היא תשלום בפני עצמו[6], וכן פסק המחבר[7], והוסיף הרמ"א שזה רק אם ידע השליח מהטעות לפני שבא ליד המשלח, ויש שכתב שזו מחלוקת הפוסקים[8].

טעות במקח בשליח הלוקח

יש ראשונים שכתבו שהמוסיף לשליח בעד דמי המקח גם אם הוסיף בטעות, דינו כמו המוסיף מדעתו, ואם היה שליח של הלוקח והמוכר הוסיף בטעות מוצר או הוזיל ממחיר המקח, אם המקח דבר שאין לו מחיר קצוב כל הרווח למשלח, ובדבר שיש לו מחיר קצוב חולקים את הרווח[9], ויש שהוסיף שכן סובר הרמ"א[10].

טעות במקח בשליח המוכר

ויש לדון האם דין זה אף אם הטעות היה של הלוקח שקנה משליח של המוכר וטעה הלוקח ונתן יותר מעות בעד המקח, ונראה שנחלקו בזה הפוסקים שיש סוברים שדינו כמו טעות במקח וחולקים השליח והמשלח ויש סוברים שדינו כמו טעות בחשבון וכל ההוספה של השליח[11].

לדינא

יש שתמהו על עיקר הדין שכתבו הראשונים במקח שיש לו מחיר קצוב חייב השליח לחלוק את הטעות עם המשלח, ששני הטעמים שנאמרו בשליח שקיבל הוספה לא שייכים כאן[12], ולכן יש שכתב שראשונים אלה סוברים כדעת יחיד שמפרש הטעם שחולקים במקח שיש לו מחיר קצוב משום שמזל שניהם (השליח והמשלח) גרמו שנתן ההוספה, ולכן בין הוספה מדעתו או בטעות חולקים ההוספה, אבל לדעת שאר הפוסקים וכן השו"ע והרמ"א, אף בטעות במקח אם נתן הוספה בטעות זכה המשלח בכל ההוספה[13].

שליח לפשרה

מי שחייב לבעל חוב ושלח שליח עם מעות לפשר עמו, והתפשר השליח עם הבעל חוב בפחות מהמעות שנתן לו המשלח, צריך השליח להחזיר את היתרון למשלח[14].