כל השכונה היתה כמרקחה. וכי קלה היא בעיניכם? תהלוכת 'הכנסת ספר תורה' לבית המדרש הגדול 'ברכת התורה' עומדת לעבור ברחובות השכונה בכל רגע. כל הבתים שחלונותיהם פונים אל עבר הרחוב המרכזי שבו תעבור התהלוכה, נתמלאו בשכנים מהבתים השוכנים בצד השני, אלו שאינם יכולים להשקיף מבתיהם.

גם ביתם של הבערקאוויטש'ס היה עמוס באורחים. כל בני משפחת פעלקאוויטש היו בו. לאחר שכל הילדים תפסו את מקומם ליד החלונות, ניסו שתי האימאות לתפוס אף הן מקום, ממנו יוכלו להשקיף על הרחוב.

- אביא לכאן את הספסל מהמרפסת - הציעה בערקאוויטש - נעמוד עליו שתינו, ונוכל לראות את התהלוכה מבעד לראשי הילדים.

ממחשבה למעשה. הספסל הובא אחר כבוד ושתי הנשים נעמדו עליו. לפתע, בעודן עומדות, קרס הספסל מתחת רגליה של פאלקאוויטש ונטה על צידו. ברוך ה', לשתי האימאות שלום, לא אונה להן כל רע.

- אקנה לכם ספסל חדש בעזרת ה' - התנצלה פאלקאוויטש, שחשה שלא בנוח.

- אשלח את בעלי לשאול את הרב על כך. אינני בטוחה שאת חייבת לשלם על הספסל. הוא לא נשבר באשמתך, הוא היה חזק מספיק...

- מהיכן אתה בא לפוטרה? - ניסה הרב לרדת לסוף דעתו של פינחס בערקאוויטש.

- 'אונס רחמנא פטריה'. הספסל נשבר באונס מוחלט, אין כל סיבה הנראית לעין מדוע הוא נשבר... הוא חזק מאד ומסוגל 'לסחוב' על עצמו שתי נשים.

- אם אכן כדבריך, הרי שהדין בדיוק להיפך! רק אילו היה הספסל נשבר מחמת הכובד, היתה פאלקאוויטש פטורה על הנזק. - עולם הפוך ראיתי...

- אם הספסל היה חלש, הרי שלא היה לך להשאיל אותו לפאלקאוויטש שתעמוד עליו. אם השאלת בכל אופן והוא נשבר, הרי זה 'מתה מחמת מלאכה' לכולי עלמא (עיין גליון י"א במדור 'מעשה שהיה'). התורה פטרה בכהאי גוונא את השואל (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ש"מ סעיף א').

אך אם הוא אכן חזק, כדבריך, הרי שהוא נשבר ב'אונס' ללא כל סיבה, 'שואל חייב באונסין' (שם)!

- פאלקאוויטש נחשבת 'שואל' על הספסל? היא השתמשה בו בביתי יחד עם רעייתי! הרי זה לא 'כל הנאה שלה'! רעייתי נהנתה מהספסל יחד איתה...

- ומה בכך? היא נחשבת כשואל על החלק שהיא השתמשה. בחלק זה 'כל הנאה שלה' (נתיבות סימן ש"מ סק"א. ואין זה ענין למה שהביא הנתיבות בסימן רצ"ב סק"ב לדברי הרמב"ן ואכמ"ל ועוד חזון למועד).

מסיבות אחרות נראה לומר שאין לה דין 'שואל' [או מצד שלא נעשה קנין לשואל (עיין משפטי החושן - סימן ש"מ ציונים ס"ק קל"ג) וכן מצד הסברא שאורח אינו נחשב כ'שואל' (משפטי החושן עמ' ת"נ בשם הגרזנ"ג וכן דעת האב"ד הגר"ח קאהן שליט"א)].

מלבד מה שנראה בפשטות, שאכן הספסל נשבר מחמת הכובד והרי זה 'מתה מחמת מלאכה'. אין סיבה לתלות שהספסל נשבר סתם כך, ללא סיבה. ...

דוד חייג (Dialed) את מספר הטלפון של מנחם, נהג המשלוחים (Delivery) שלו - היום קצר והמלאכה מרובה - גער בו - יש לנו משלוח למונסי היום, ועדיין לא הופעת לעבודתך...

דוד, הוא בעליה של חנות פרחים (Flowers) גדולה במרכז העיר. מנחם, בחור צעיר ונמרץ, עבד אצלו בתור 'נער שליחויות'. ברכב (Car) שלו, הוא הוביל את משלוחי הפרחים של דוד ליעדם. מחיר שכרו היה קצוב לפי גודל המשלוח ומרחק הנסיעה.

- אינני בטוח שאוכל לבוא היום בכלל לעבודה... - התנצל מנחם, שניהל את שיחת הטלפון ממיטתו. הוא לא חש בטוב.

- אז מה אעשה עם המשלוח למונסי? מדוע לא הודעת לי מראש? הייתי מנסה למצוא נהג אחר...

- אתה יודע מה? - ניסה מנחם לרצותו - אנסה למצוא מישהו שיעשה זאת בשבילך, במקומי.

הוא התקשר לחיים, אחיו. מקום עבודתו של חיים הוא במונסי, אך מצבו הכלכלי הקשה לא התיר לו להחזיק רכב לעצמו. בכל יום הוא עשה דרכו על אוטובוסים (Buses) או עם אנשים שבטוב לבם צירפוהו לנסיעתם.

- כנראה הוא ישמח לקבל את רכבי להיום... אבקש  ממנו שיקח עמו את המשלוח למונסי וימסרנו ליעדו - הרהר מנחם.

חיים שש על ההצעה כמוצא שלל רב - בודאי! אשמח לקבל את הרכב. אל תדאג! אעביר את המשלוח לבית המחותנים במונסי...

בעל חנות הפרחים, דוד, הרעיף שירות ותשבחות על ראשו של מנחם, על התושיה והאחריות שגילה. וחיים יצא לדרכו עם רכבו של אחיו, דוד, כשעליו נמצא משלוח הפרחים למונסי...

בעודו חוצה את 'גשר ברוקלין' חלף לידו בדהרה אופנוע. המראה הקדמית (Front mirror) בצד ימין של הרכב נתלשה ממקומה.

האו שקע במחשבותיו - לכאורה אני פטור, אין לך 'אונס' גדול מזה... מצד שני... הרי אני 'שואל' על הרכב... אינני משלם מאומה למנחם על השימוש בו... 'שואל חייב באונסין' (עיין שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ש"מ סעיף א')...

...

כפי שכבר נכתב לעיל נקט ה'נתיבות' בפשיטות שאף אם המשאיל משתמש יחד עם השואל בחפץ המושאל, מכל מקום נחשב הדבר 'כל הנאה שלו' לשואל על החלק שמשתמש הוא וחייב עליו בכל דין שאילה.

לכאורה היה נראה לומר שהוא הדין גם לגבי הסיפור השני. אף שמנחם משתמש גם הוא ברכבו באותה עת שהושאל לאחיו חיים, אך חיים נחשב כ'שואל' על הרכב מחמת שימושו שלו.

אך לא היא, חילוק גדול יש בין שני המקרים. נידון הנתיבות הוא דוקא במקום שאין למשאיל כל הנאה ועניין בהשאלה. בערקאוויטש יכלה בהחלט להשתמש בספסל אף אילו פאלקאוויטש לא היתה משתמשת בו.

אך מנחם, בעל הרכב, לא יכל להעביר את המשלוח למונסי, אילולי אחיו חיים היה שואל ממנו את הרכב לנסוע למונסי למקום עבודתו.

במקום כזה, אין נחשב חיים כ'שאול', שהרי אין 'כל הנאה שלו' מאחר שהמשאיל, אחיו מנחם, גם הוא יש לו הנאה מהשאלה ומשתמש בנסיעתה זו למונסי.

ומצאנו כדברים אלו בשו"ת 'פרח מטה אהרן' (חלק ב' סימן קט"ו) שדן לגבי חתן שהשאיל לארוסתו תכשיטים שתתקשט בהם. ופטר שם את הכלה כשנאנסו התכשיטים, מאחר ובשימוש הכלה, לבישת התכשיטים, יש גם הנאה למשאיל. הרי שאין זה נחשב 'כל הנאה שלו' ואין הכלה 'שואל' על התכשיטים כלל.

(במאמר המסוגר - עיין גליון ע"א מדור 'מעשה שהיה' לפטור בנידוננו מעוד טעם, שיש כאן תנאי בשאילה ואין זה נחשב 'כל הנאה שלו'.)

למעשה: שני המקרים פטורים.  

אחד האורחים בבית הכנסת שלנו התחייב עבור העליה שקיבל בנדבה על סך $300. מספר ימים לאחר מכן קיבלנו ממנו בדואר צ'יק (check) על סך $360.

שאלה: האם אנו צריכים ליצור עמו קשר, לברר אם אכן בדעתו לתת יותר ממה שנתחייב?

תשובה: הגמרא בבבא מציעא (דף ס"ג ע"ב) דנה בלוה שקיבל לידו מהמלוה סכום גדול יותר ממה שאמר להלוות לו.

ותוכן הדברים: אם יש סברא לתלות שהכסף הנוסף ניתן בטעות (כגון שקיבל הלוה לידיו ששה שטרות של $20 במקום חמשה שטרות שאמר מתחילה לתת לו), על הלוה להחזיר את התוספת. מסתמא המלוה טעה במנין המעות.

אך אם לא מסתבר לתלות זאת בטעות (כגון, שמלבד חמש השטרות של $20 שאמר לתת לו, נוספו כאן שני שטרות של $5), רשאי הלוה לקחתם לעצמו. מסתמא לא נפלה כאן טעות, אלא נתכוין המלוה לתת ללוה את התוספת במתנה ואינו חייב להחזירם בפירעון החוב.

גם אם המלוה אינו 'חשוד' על נדיבות לבו, וגם לא התעסק מעולם עם הלוה, מכל מקום אנו תולים שהתוספת באה מידו או בשליחות אחרים בעבור מה שגנבו פעם מהלוה ומתביישים להתוודע אליו. בשלחן ערוך (חושן משפט, סימן רל"ב סעיף ב') מצאנו הלכה זו גם לגבי תשלום עבור מקח או פירעון הלואה מיד הלוה למלוה (ועיין ש"ך - יורה דעה, סימן ק"ס סק"ב לגבי ריבית. וכן מש"כ בחושן משפט סימן רל"ב סק"ב אם הלווה יכול לטעון לאחר מכן שבטעות באה התוספת מידו ליד המלוה). אלא שיש לדון, מדוע לא מחוייב המקבל לברר אצל הנותן אם אכן נפלה כאן טעות או שידע ונתכוין למתנה (ריטב"א שם בבבא מציעא, ונשאר בקושיא)?

יש שהסבירו זאת על פי דברי הגמרא בבא מציעא (דף כ"א ע"ב) 'אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה'. כלומר, 'חזקה' שהנותן בדק היטב את המעות שנתן ולא בטעות באו מידו ליד המקבל. ואף שלגבי איסורים מצאנו שאם אפשר לברר אין אנו סומכים על 'חזקה' (שלחן ערוך - יורה דעה סימן א' סעיף א' ואורח חיים, סימן תל"ז סעיף ב'), מכל מקום בממונות אין זה כך. בשונה מאיסור והיתר שעל כל אדם מוטלת חובת הזהירות, בממונות מוטלת חובת הזהירות ביותר על בעל הממון ולכן יותר מסתבר שאכן בדק בחשבונותיו ולתלות בסיבה אחרת (לחמי תודה (באסאן) דף צא. וציין לדברי תרגום אונקלוס בראשית פרק ל"ט פסוק י"א).

אמנם, אם יש מקום לחשוש לאיזו טעות מצד הנותן, יש מקום לנהוג 'לפנים משורת הדין' ולברר זאת אצל הנותן (יראים סימן קכ"ז ולחמי תודה שם. וז"ל הזהב 'וזה דרך התורה והמשפט שלא לומר חייב אלא במה שהוא חייב כל פעם מצד הדין. אבל מצד הישר על האדם מוטל להצדיק את עצמו ולצאת מידי הספיקות. וכבר העירותי בצדק באמרי יושר שזה כלל גדול שבכל מקום שמצינו בדיני התורה דבר פלוני מותר, אין הכוונה לומר אלא שהדבר מותר מצד הדין הגמור, אבל לא שיהיה לעולם הדבר משובח לפי המעלה. וזה לפי שהתורה במה שהיא תורה ודת אי אפשר לה שתאמר אלא אחד משני דברים, או מותר או אסור, שהם ב' גבולי הדת. שאין בדת לפי מה שהיא דת, גבול אמצעי, דבר שאינו לא אסור ולא מותר אלא משובח או מגונה'). למותר לציין, שרק בשלו רשאי אדם לנהוג 'לפנים משורת הדין' ולא בשל אחרים.

למסקנת הדברים: מאחר ובכתיבת צ'יק אין סיבה לחשוש שהנותן טעה, ובפרט שרגילים בני אדם להוסיף על תרומתם, אינכם מחוייבים לברר אצל הנותן אם טעה.

בגליון הקודם[1] התבאר חיובי השוכר לשלם דמי שכירות כאשר המושכר אצלו ואונס מונע ממנו להחזיר את המושכר, להלן נידון בחיוב השוכר לשלם דמי שכירות כאשר המושכר קיים אבל אונס מונע ממנו השימוש במושכר באמצע זמן השכירות[2].

הכרעת הפוסקים היא שאם האונס אירע מחמת מזל השוכר חייב השוכר לשלם את דמי השכירות ואם האונס מחמת מזל המשכיר פטור השוכר לשלם.

הגדרת מזל השוכר או מזל המשכיר

בהגדרת מזל השוכר או מזל המשכיר נחלקו הפוסקים. יש שכתב שמזל השוכר הוא כאשר האונס אירע בעת שהשתמש בו ולולי זה לא אירע האונס, כגון אנס שלקח את המושכר בעת שעשה השוכר מלאכתו שאילו היה בביתו לא היה האנס לוקח ממנו, זהו מזל השוכר, וחייב בכל דמי השכירות אפילו אם המושכר נלקח לגמרי ולא יחזור אליו שיוכל עוד להשתמש בו[3], אבל אם האנס לקח ממנו את המושכר מביתו כשלא עשה מלאכתו אומדים שזהו מחמת מזלו של המשכיר שאף אם היה המושכר בביתו של המשכיר היה האנס לוקח ממנו, והשוכר פטור מדמי השכירות[4].

יש שהרחיבו בביאור האמור, שמתחילת השכירות קנה השוכר את המושכר להשתמש בו ומתחייב בכל דמי השכירות, לפיכך כל שהמושכר קיים וראוי לשימוש חייב השוכר בכל דמי השכירות אף אם המושכר נלקח ממנו ולא יחזור אליו יותר, שמזלו של השוכר הוא שלא יוכל להשתמש בה, אבל אם המושכר אינו ראוי לשימוש כגון שהמכונית אינה פועלת או שהבית נפל, זהו מזל המשכיר, ולכן אם השוכר אינו יכול להשתמש במושכר מפני שאינו צריך יותר לשימוש המושכר, פטור השוכר מדמי השכירות[5].

אבל יש שכתבו שכל אונס עם גוף המושכר הוא מזל המשכיר אם המושכר לא יחזור למשכיר, כגון שהאנס גזל המושכר, הוא מזל המשכיר, שאיבוד המושכר ממנו נחשב לאונס בגוף המושכר והשוכר פטור מדמי השכירות ואף אם נלקח ממנו בעת מלאכתו, והמושכר קיים לאחר האונס[6].

לסוברים כן, אונס שלא מחמת השוכר שמונע ממנו להשתמש במושכר לגמרי, הוא מזלו של המשכיר שגוף המושכר שלו הוא ובו אירע האונס. מאידך, אם לאחר שעבר האונס אפשר לשוכר להשתמש בו, הגם שאין לו כבר צורך במושכר, חייב השוכר בדמי השכירות שהרי לא נאבד המושכר ממנו לגמרי[7].

מכת מדינה

סוג אונס שמזכה את השוכר הוא אונס של 'מכת מדינה', כלומר, אונס שפגע אף באחרים, שמוכיח שהאונס אינו מפני מזלו של השוכר. בתלמוד מובא דין זה בחגב שפגע ביבול רוב השדות[8] או בנהר ראשי שהתייבש, שהשוכר את השדה בעד תשלום (חוכר), מנכה מדמי השכירות את ההפסד.

בדין זה, אם עדיין נשאר מקצת יבול לא ביטל האונס את השכירות לגמרי, אלא מחשבים את דמי השכירות לפי ההפסד.

מכת מדינה להבא בדין ניכוי או חזרה

הפוסקים נחלקו האם באונס של מכת מדינה שאירע באמצע זמן השכירות יכול השוכר לחזור בו משארית הזמן, או שאם אפשר לקיים את השכירות עד תום הזמן אפילו בטורח או מקצת, השכירות קיימת ומנכים מדמי השכירות לפי ערך ההפסד[9].

לפיכך נחלקו במי ששכר חנות שמיוחדת לעסקי הלוואה ומחמת חוקים שהמדינה הציבה באמצע הזמן אי אפשר להמשיך את העסק כפי ששכר בתחילה, שיש שכתב שיכול לחזור בו מכאן ולהבא כדין מקח שנמצא בו מום, ואם לא חזר בו מחל המום וחייב בדמי השכירות[10], ויש שכתב שהשכירות קיימת להבא אלא שמנכים מדמי השכירות כפי ההפסד[11].

ביאור הפטור של מכת מדינה

יש שביאר[12] את טענת אונס במכת מדינה בשני אופנים[13]. מטרת השכירות היא הפקת הפירות מהמושכר, וכאשר נמנע מהשוכר להפיק זאת מחמת האונס שאינו מזל שלו, התברר שהמשכיר השכיר דבר שאין שלו, ודינו כמקח טעות[14]. לפי ביאור זה נראה שמפני האונס של מכה מדינה יכול השוכר לחזור בו. עוד ביאר שכאילו התנו מתחילה שבאונס כזה אינו חייב[15], ואפשר שלפי זה מתפרש התנאי שאם אפשר להמשיך השכירות המשכיר מנכה לו מדמי השכירות אבל השוכר אינו יכול לבטל השכירות.