- אני מבקש לשכור רכב (Car) ממחר בצהריים עד ליום שישי - הסביר פינחס לפקיד של חברת השכרת הרכב (Car rental) מארץ הקודש שענה לשיחתו.

- אדוני יכול למסור לי את מספר כרטיס האשראי (Credit card) שלו שישמש לביטחון (Security).

- בודאי - ענה פינחס והחל להקריא את מספר כרטיס האשראי שלו.

- אינני יודע מדוע - מלמל הפקיד מעבר לשפופרת הטלפון - אך אינני מצליח לקבל על כך אישור מחברת האשראי.

פינחס נלחץ - מה קרה?

זה שכיח מאד - הרגיע הפקיד את פינחס - כשמשתמשים בכרטיס במדינה אחרת, חברת האשראי איננה מאשרת את העיסקה לפני שיתברר עם בעל הכרטיס שאין זו גניבה. תתקשר אליהם ותחזור אלי שוב - חתם את השיחה.

פינחס ניסה ליצור קשר עם חברת האשראי, אך התור על הטלפון היו ארוך מאד. הזמן בער לו, היה עליו כבר לצאת לשדה התעופה (Airport) לטיסתו.

בדרך לשדה התעופה הוא ניסה שוב את מזלו, אך הדבר לא הצליח. הוא הרהר מה יעשה - עלי להגיע מיד לירושלים, ומשם להמשיך לבני ברק. אני חייב רכב שיעמוד לצידי.

במהלך הדרך עלה לו רעיון - אתקשר לאחי מנחם  מירושלים. הוא ימסור את כרטיס האשראי שלו. הכרטיס שלו בודאי יעבוד...

חיש מהר הוא התקשר לאחיו והסביר לו את הדברים. אחיו שמח לעזור לו והבטיח לו שיעשה זאת.

כשנחת פינחס בארץ הוא מיהר לדוכן של חברת ההשכרה וקיבל את הרכב. בדרכו לירושלים הוא התקשר להודות לאחיו - ממש הצלת אותי.

הוא התקשר לביתו לבשר שהכל עבר כשורה והוא כבר בדרכו לירושלים - כיצד הצלחת לשכור רכב בסוף - שאלה אותו רעיתו שידעה מכל המתרחש.

פינחס סיפר לה שאחיו מסר את מספר הכרטיס שלו בעבורו.

- יפה מצידו. אולי אשלח לאחיך משלוח של שוקולד לשבת, הוא ממש הציל אותך -  הציעה רעיתו שידעה כמה חשוב היה הדבר בשביל בעלה.

- כן, כן - נהנה פינחס מהרעיון.

הוא המשיך בדרכו לירושלים ושקע בהרהורים. הוא נזכר ששמע שיעור בחול המועד האחרון בנושא 'ריבית'. מגיד השיעור דיבר אודות כך שבמקרים רבים אסור לתת לערב מאומה תמורת מה שנתערב על החוב.

הערב בעצם נהפך להיות לוה מן המלוה, ומאידך גיסא מחמת כן הוא גם מלוה של הלוה. על כן הלוה אסור לו לתת לערב מאומה, כי לריבית מידו של לוה ליד המלוה תחשב.

הוא ניסה לחשוב מהו מעמדו ההלכתי של אחיו במקרה זה. לכאורה הוא נחשב 'ערב' עבור חובו לחברת השכרת הרכב. אם הוא לא ישלם, הם יגבו את החוב מאחיו - אולי אסור לי לשלוח לו בכלל מתנה על כך... - חשב.

בשעת ערב מאוחרת, כשנפנה מעסקיו, הוא התקשר לבית ההוראה. בשל הפרשי השעות, הוא הצליח לתפוס את אחד הרבנים בארצות הברית, שהשעה שם היתה שעת אחר הצהריים.

הרב הקשיב לשאלה - האם כשאחיך מסר את מספר כרטיס האשראי שלו הוא הדגיש בפני החברה שזהו רק בשביל 'ביטחון' (Security)? - שאל.

- לא נראה לי, אחי סומך עלי שאשלם לו בחזרה במקרה ויגבו את זה מהחשבון שלו. אך סליחה שאני שואל שאלת 'עם הארץ'... למאי נפקא מינה?

- ישנם שלשה מיני 'ערב' בהלכה.

הראשון, הוא 'ערב סתם'. דהיינו, שהמלוה אינו יכול לבוא ולבקש את הפירעון מהערב, אלא אם כן ביקש מהלוה שיפרע לו ולא נענה. כל זמן שניתן עדיין לפרוע מהלוה, הערב אינו אחראי על פירעון חוב זה.

השני, הוא 'ערב קבלן'. במקום כזה יכול המלוה לדרוש את פירעון החוב ממי שירצה, מהלוה או מהערב. ואפילו אם לא ביקש את הלוה שיפרע את החוב, חייב הערב לפרעו.

השלישי, הוא 'ערב שלוף דוץ'. הערב חייב לפרוע את החוב ולא הלוה. המלוה אינו יכול לתבוע כלל וכלל את הלוה על פירעון החוב.

- מה פירוש המילים 'שלוף דוץ'?

- רש"י במסכת יבמות (דף ק"ט ע"ב ד"ה 'שלציון') מפרש שהמלוה 'שולף' ומנתק עצמו מהלוה, ו'דץ' ותוקע את עצמו לערב (ועיין בדברי המפרש בשלחן ערוך - יורה דעה, סימן ק"ע סעיף א' מש"כ בשם הערוך).

לגבי הנידון דידן יש נפקא מינה בין סוגי הערבויות.

ב'ערב סתם', הערב אינו נהפך למלוה אלא אם כן לא ישלם הלוה את הלואתו. בודאי שהערב לא נכנס לתת ערבות על דעת כן, ואדרבה אם היה חושב שיצטרך בסופו של דבר לשלם, לא היה מתערב על חוב זה.

על כן נחשבת המתנה מהלוה שניתנה עבור השתדלותו בעבורו ותו לא, היא איננה מגיעה על הלואה כל שהיא (ט"ז - יורה דעה, סימן ק"ע סק"ג).

ב'ערב קבלן' נחלקו הפוסקים מה דינו. יש שהתירו ללוה לתת לו מתנה שנחשב שנותן לו זאת בעבור השתדלותו ולא בעבור ההלואה (ט"ז שם ושלחן ערוך הרב - הלכות רבית סעיף ס"ג, וחכמת אדם סימן קל"ב סעיף ז'). אך יש שאסרו זאת, שנחשב כבר מעתה הערב כמלוה ללוה ואסור לקבל ממנו מאומה (חוות דעת - ביאורים, סימן ק"ע סק"א. ועיין ב'ברית יהודה' - פרק ט' הערה מ"ז דיש להחמיר בכך).

לאידך גיסא, ב'ערב שלוף דוץ' לרוב הפוסקים אסור לתת לו מתנה (הט"ז שם ושו"ע הרב והחכמ"א הנ"ל, וכל שכן לשיטת החוו"ד). מרגע ההלואה נחשב הערב כלוה מן המלוה ומלוה ללוה, ואסור ללוה לתת לו מאומה (אמנם, בנקודות הכסף שם כתב הש"ך להתיר אף בהא, שנותן השכר בעבור שנשתדל בעבורו ולא בעבור ההלואה וכתב 'וכמדומה שכן נוהגין היתר').

אם כן, כיון וחברת ההשכרה לכאורה יגשו ישר לגבות מהכרטיס של אחיך, שלא ציין בפניהם שמספר הכרטיס הופקד ל'ביטחון' בלבד, אם כן הרי שהוא ערב 'שלוף דוץ', ואסור לך לתת לו מאומה בשביל כך.

לאחרונה נתגלע סכסוך ביני לבין השותף שלי בְעִסְקֵי הנדל"ן (Real estate) שלי. ברצונינו לגשת לבוררות בדין תורה ולהתנות שהצד המפסיד ישא בהוצאות הדין, שכר בטלה של הדיינים וכדו'.

שאלה: האם מותר לעשות זאת? כמו כן, האם התחייבות כזו יש לה תוקף?

תשובה: ראשית כל יש לדון אם אין בכך משום 'שוחד'. הלכה פסוקה היא שאסור שרק אחד מבעלי הדין ישלם להדיינים (שלחן ערוך – חושן משפט, סימן ט' סעיף א'). אלא דכל זה שייך אם התנו מראש על אחד הצדדים בבירור, למשל התובע, שישלם להדיינים את שכר הבטלה. אך אם התנאי היה שהצד המפסיד ישלם, היות ואין ידוע מראש מי מהם המפסיד, הרי שאין דעת הדיינים נוטה לשום צד (עיין שו"ת 'מנחת יצחק' – חלק ה' סימן קי"ח שכתב טעמים נוספים). מה גם שבין כך התנאי היה על הצד המפסיד, דהיינו הצד המתחייב שהדיינים יפסקו לחובתו (שו"ת מהרי"ל דיסקין - סימן נ"א אות ו').

ועדיין נותר לדוןאם יש כאן משום 'אסמכתא', התחייבות שאיננה אמיתית ומחייבת.  בכל התחייבות הנאמרת בלשון 'אם' שאין ברור שתגיע למעשה, אנו דנים שלא היה בדעתו כלל להתחייב.

לדוגמא, השואל רכב (Car) מחבירו והתחייב שאם הרכב ינזק הוא ישלם את מחיר התיקון בכפליים, 'אסמכתא' היא ואינו חייב בכך (שלחן ערוך – חושן משפט, סימן ס"א סעיף ה'). אלא שהסמ"ע (שם סקי"ב) מבאר דדין זה הוא מחמת שההתחייבות היתה בגוזמא. דין זה שוה לאריס שקיבל שדה לזרעה והתחייב 'אם אוביר ולא אעביד אשלם אלף זוז', פי' אם לא אזרענה, אשלם סכום מוגזם על הנזק דהוי 'אסמכתא' ופטור (סימן ר"ז סעיף י"ג).

מבואר דאם הסכום שהתחייב מתיישב על הלב, כגון שישא בהוצאות הנזק, אין כאן משום 'אסמכתא' וחייב. בפשטות נראה שהוא הדין לנידון דידן. ההתחייבות לשלם את הוצאות הדין לצד המרוויח מקובלת וסבירה ויש בה ממש.

אלא שבשו"ת 'אגרות משה' (חושן משפט – חלק ב', סימן כ"ו) עמד דאין הנידון דומה לראיה. דברי הסמ"ע הנ"ל נסובו אודות מקום דמלכתחילה בעת שכתבו את השטר, נתנו דעתם על כל סכסוך שיהיה ביניהם והתנו דהחייב ישלם. בכהאי גוונא רשאי המלוה וכדו' להתנות שאינו מסכים להוציא מעותיו ולבסוף להינזק. זו התחייבות סבירה ואין בה משום אסמכתא אלא אם כן התנו תשלום מוגזם, כפל וכדו'. אך בנידון דידן שכתבו את שטרי הבירורין רק לאחר שכבר נתגלע הריב והוכרחו לבוא לדין תורה, הרי אין שום צד יכול להשתמט מכך ואין בכוחו לכפות את השני שתמורת הסכמתו ישא בהוצאות. מה שהתנו כך הוא מחמת סיבות אחרות, ועדיין יש כאן משום 'אסמכתא' בהיות דמדינא הצד המפסיד פטור מתשלום ההוצאות של הצד שכנגד.

על כן לא תועיל התחייבות כזו רק אם יתנה בהשטר דהמפסיד ישלם גם את הוצאות הצד השני בקנין מעכשיו ובבית דין חשוב, דזה מהני לסלק אסמכתא (כמבואר בסימן ר"ז סעיף ט"ו. וגם אי לא נעשה בבי"ד חשוב, אם יודה שנעשה בפני בי"ד חשוב סגי, שמראה שגמר בדעתו להתחייב כמבואר בסימן ר"ז שם ובסמ"ע סקמ"ב).

חלוקת הריווח והפסד כפי התנאי או מנהג

שותפים שכל אחד השקיע מעות בשותפות סכום שונה מחבירו, כגון זה מאה  וזה מאתיים וזה שלוש מאות, מחלקים את הרווחים והפסדים כפי שהתנו[1], או כפי מנהג המדינה ידוע במסחר זה, שבסתם על דעת המנהג השתתפו[2].

חלוקת הריווח והפסד מעיקר הדין

א) שינוי ערך מטבע או סחורה לפני ההתעסקות:

השתתפו במעות ונשתנה שער המטבע, כגון שותפים בני חו"ל שפתחו חשבון משותף של דולרים בא"י ובאים לפרק השותפות לפני שהוציאו המעות להתעסק בו, ובינתיים נשתנה שווי המטבע, מחלקים את הרווח והפסד של שווי המטבע בהתאם למעות שהשקיע כל אחד[3].

ומכל שכן אם כל אחד מהשותפים הניח סחורה שלו לשותפות כדי למכור בשותפות, ועד שהספיקו למכור הסחורה נשתנה הערך, וכעת באו לפרק השותפות, לוקח כל אחד כפי שהניח[4].

השקיע אחד מעות והשני סחורה ונשתנה השווי של המעות בלבד או של הסחורה בלבד, או ששניהם השקיעו מעות או סחורה, ורק שווי המעות או הסחורה של אחד מהם נשתנה, נחלקו הפוסקים האם גם בזה ההפסד או הרווח הוא רק של בעל המעות או הסחורה ששוויו נשתנה, או שבזה הרווח או הפסד לפי האחוז השווי בעת שהשתתפו[5]. 

וכתבו הפוסקים שכן הדין  אם לאחר שקנו במעות וסחרו בעסק שלמענו השתתפו, כגון שקנו בית ולאחר שמכרו הבית שוב יש מעות בכיס המשותף - בחשבון בנק[6] או במזומנים – ועד שהספיקו לפרק השותפות נשתנה שווי המטבע, מחלקים את הרווח של שינוי המטבע בהתאם לאחוז שהשקיע כל אחד בתחילת השותפות[7].

ב) חלוקת רווח והפסד לאחר שהתחילו להתעסק:

בכל שותפות של מקח וממכר משותפים השותפים בשווה, הן לריווח והן להפסד, ללא יחס כמה השקיע כל אחד מהם, לפיכך מחלקים הרווח והפסד בשוה בין השותפים הגם שכל אחד השקיע סכום שונה מחבירו[8].

יש שכתבו שהמדובר בסחורה או עסק שנשתתפו בדבר שאי אפשר לחלק, כגון בנין וכדומה, ששני השותפים צריכים זה לזה ולכן משותפים בשווה, אבל אם נשתתפו בשאר מיני סחורה שעומדים לחלק ואינם גוף אחד, כמו קניית מניות שהשקעת השותף רק מגדיל את מספר המנות שקנו בשותפות, אבל אין צורך במעות השותף לקיים המקח, בזה משותפים לרווח והפסד כפי האחוז של כל שותף ומחלקים הרווח והפסד כפי המעות שהשקיעו[9].

ויש שכתבו שאפילו בדברים שאינם גוף לזה גם כן אמור הדין שאם לא התנו לחלק אזי חלוקת הרווח והפסד בשווה, והטעם בזה הוא, שהשותף שמשקיע יותר מחבירו סבור שהשני מוכשר ממנו ולכן מוותר לחלק הרווח בשוה, ואילו המשקיע פחות מחבירו מסכים לקבל אחריות שווה להפסד מפני הסיכוי  שירוויח יותר. לפי טעם זה החלוקה השווה הן לרווח והן להפסד היא בכל סוגי סחורה, אפילו ששני השותפים לא היו צריכים זה לזה כדי לקיים המקח[10].

ויש שכתב שכל סחורה שקנו למקח וממכר, החלוקה היא בין כולם בשוה הן לרווח והן להפסד, אבל אם קנו סחורה כדי לחלק את גוף הסחורה ולאחר מכן נמלכו למכור ולחלק הרווח, אזי אם הדבר שקנו יחד היה ראוי לחלק מחלקים החלקים לפי מעות, כגון שקנו מניות כדי לחלק ביניהם ונמלכו למכור מחלקים הרווח לפי המעות שהשקיעו, ואם נשתתפו בדבר שבעת שהשתתפו לא היה ראוי לחלק וצריך מעשה לחלוק, כגון יהלום גדול שצריך לשבר לחלקים ונמלכו למכור, מחלקים הרווח בשוה בין כולם[11].