- משה - פנתה אליו רעיתו - האם ראית את המודעות על ה'חלוקה' של קופת החסד 'התומכים'?

- לא, לא ראיתי - ענה משה - למי היא מיועדת? מה הם התנאים לקבל מהם תמיכה? את בטוחה שאנחנו זכאים לכך? - ירה פיו צרור של שאלות.

- היא מיועדת לכל מי שאבותיו ואבות אבותיו דרכו רגליו במעמד הר סיני...

- היכן היא החלוקה?

- אה... זה קצת בעיה... החלוקה תהיה בשבוע הבא במונסי...

- זו בעיה גדולה! לא נראה לי שבנהג הבא"ס יתן לי רשות להעמיס את כל תא המטען שלו בשקים של תפוחי אדמה...

- אולי תמצא מישהו שנוסע לשם והוא יקח זאת בעבורינו?

חלפו מספר ימים ומשה מצא מתנדב. אהרן, זה שיושב לפניו בבית הכנסת, נוסע פעמיים בשבוע לצרכי עבודתו למונסי והוא ניאות לעשות זאת בשביל משה - אתה לא צריך לבוא לשם, אקח את המצרכים בעבורך... - אמר למשה שמצידו לא חסך את ברכותיו מעל ראשו.

- נראה לך שתקח גם בשביל עצמך? - שאל משה בחשש - כנראה שהם לא יתנו מדי הרבה לכל אחד...

- לא, אין לי צורך. אניח לאחרים.

- תקח בעבורי כמה שיותר, ככל שיתירו המחלקים... - שמח משה

כשאהרן שב הוא החנה את רכבו ופתח את תא המטען שלו. היו שם ששה שקים של ירקות לצרכי החג - קח שלשה מהם, הנותרים לקחתי בשביל משפחתי. בסוף החלטתי שאקח גם לעצמי 'למה נגרע'?

- הם הגבילו לכל משפחה רק שלשה שקים?

- לא. הם הגבילו לששה שקים עבור כל מקבל, אז לקחתי שלשה בשבילי ושלשה בשבילך.

- הרי הסכמת לקחת הכל בשבילי! מי אמר שאתה נאמן לומר שלקחת זאת לעצמך? - החל משה להתווכח - 'חזקה שליח עושה שליחותו'! זו הלכה מפורשת (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן רס"ט סעיף ו')!

...

ירוחם סקר את חנות היודאיקה הירושלמית, הוד קדומים היה בה והקירות העגולים היו עמוסים בתמונות של גדולי ישראל זצ"ל ושליט"א.

הוא הגיע לארץ למספר ימים, וידיד מארה"ב ביקש ממנו אם יוכל לקנות בעבורו תמונה של הרבי זצ"ל - בארץ המחירים זולים בהרבה מכאן - הסביר לו.

המוכר מצא את מבוקשו - תמונה זו עולה 300 שקלים.

- זאת אומרת בערך $75 - קרא ירוחם בהתפעלות - שם, באמריקה, תמונה כזו עולה לפחות $200(!) - הסביר למוכר.

- נו - שמח המוכר - אולי תקח שתי תמונות?

- הלוואי והייתי יכול. בחבילתי יש מקום בקושי לאחת...

יֵצֶר החמדנות החל לתת את אותותיו, מחשבה טורדנית לא הרפתה ממוחו - מדוע שלא אקנה לעצמי? שהידיד ההוא ימצא לעצמו מישהו אחר שיביא לו זאת מהארץ...

הוא החליט לקנות את התמונה לעצמו, ויצא מן החנות שמח וטוב לב. בעודו צועד בסמטאות ירושלים, הרהורי חרטה עלו בלבו - נהגתי כשורה? אולי היה אסור לי לעשות זאת?

הוא התקשר לאחיו, ר' שלמה, וסיפר לו דברים כהוויתם. - 'שמעתתא בעיא צילותא' ודעתי איננה מיושבת עלי כרגע כנצרך... - התנצל אחיו - אך זכור לי שהעושה כזאת נוהג במנהג הרמאין (שם סימן קפ"ג סעיף ב'). מצד שני, אולי אין כאן בכלל רמאות, הרי ידידך מבין שאם לא יתאפשר לך לא תקנה בעבורו תמונה. אבדוק זאת בשבילך.

...

נפסק בהלכה (שם) ראובן ששלח את שמעון לקנות מקח מסויים בעבורו והלך שמעון ונתכוין לקנות זאת לעצמו - מה שעשה עשוי והרי הוא מכלל הרמאין.

כל זאת מיירי כשאין לנו ספק בדבר, ואנו ברורים שאכן השליח לעצמו נתכוין לקנות. מה שאין כן כאשר בא השליח לאחר מעשה וטוען שלעצמו נתכוין לקנות - אינו נאמן דנקטינן שבודאי קנה זאת בעבור המשלח (שם סעיף ד').

בנתיבות (שם סק"ג ובסימן רס"ט סק"ד) חידש כי מי ששלח שליח לקנות בעבורו מטלטלין, נאמן השליח לאחר מעשה לבוא ולומר לעצמי קניתי. זאת מכיון שיכול להכחיש את השליחות בכלל ולומר שמעולם לא שלח אותו, על כן נאמן במיגו גם בטענתו שקנה זאת לעצמו (ודברי השו"ע נסובו על שליח לקנות קרקעות, עיי"ש בדבריו, אך עיין משפט שלום סי' קפ"ג סעיף ג' שפקפק בדבריו ואפילו במיגו יתכן שאינו נאמן, ועיין מנחת פתים שם).

עוד חידש בנתיבות (שם סק"ו) דאף במקום שיש עדות על השליחות וממילא אין לשליח מיגו להכחיש ששלחו (עיין במחנה אפרים - שלוחין, סימן י"ט), מכל מקום אם שלח שליח לקנות בעבורו מקח ממקום פלוני זול ולא נתן בידו מעות לשם כך, אלא נדברו שהשליח ילוה ממעותיו עבור המשלח, נאמן השליח לומר שקנה זאת לעצמו.

זאת מכיון שכל דין 'חזקה שליח עושה שליחותו' נאמר דוקא במציאה שהשליח אינו צריך להוציא מעות כדי להגביהה ולזכות בה למשלח. אך אם צריך לתת ממעותיו ולהלוותן למשלח לא שייך האי חזקה, שיכול השליח לחזור בו מהסכמתו זו.

הגם שאם שלח שליח לקנות בעבורו מקח ולא נתן בידיו מעות לא שייכת סברא זו וכנ"ל, מכל מקום גם בהא הדין יהיה שהשליח אינו נאמן לומר שלעצמו נתכוין לקנות. והטעם, כתב בנתיבות, משום שאם עושה כן הרי הוא מכלל הרמאין, ועל כן כל שאנו מסופקין אם קנה השליח לעצמו אנו מכריעים ספק זה שבודאי קנה למשלח, ולא ישים השליח את עצמו רשע בכך שקנה לעצמו.

כל זה שייך רק בסתם מקח ששייך בו דין 'עני המהפך בחררה', אך אם הוא מקח בזול שמותר לבוא ולזכות בו אף אם אחר מהפך בו (עיין במדור 'פסקי דינים' - גליון ק"ב), נאמן השליח לומר שזכה במקח זה לעצמו (ועיין במשפט שלום שם שהקשה על הנתיבות דאף בכה"ג כתב הרמ"א בשם העיטור דהוא מנהג הרמאין עיין בדבריו, וכן השיגו על דברי הנתיבות האמרי יושר חלק א' סימן ס"ח ובמנחת פתים ועיין בפסקי דינים בגליון זה).

להלכה - בשני המקרים נאמנים השליחים לומר שנתכוונו לקנות לעצמם, שיאמרו 'קים לי' כשיטת הנתיבות דיש מיגו דיכלו לומר שכלל לא נשלחו.

כמו כן, במקרה הראשון אינו בכלל הרמאין שהרי חלוקה זו נחשבת כמציאה, ואף במקרה השני ג"כ אינו רמאי. לא מיבעיא לדברי הנתיבות דהוי מקח בזול וכנ"ל, אלא הוא הדין אף לשאר הפוסקים. דעת המשלח כלל אינה סומכת עליו בהחלט שיקנה בעבורו, ומעשים שבכל יום שלבסוף לא מביאים מעבר לים דברים שנתבקשו ואין למשלח אפילו לא תרעומת.

לויתי מידיד סכום כסף גדול, זמן הפירעון נקבע לעוד שנתיים. המלוה התנה עימי שבתמורה לכך, אערוך את כל קניותי בחנות המכולת (grocery) שלו. לאחר זמן נודע לי שיש בתנאי שכזה משום רבית כיון שלפני כן לא קניתי אצלו (עיין שלחן ערוך - יורה דעה, סימן ק"ס סעיף כ"ג וראה 'ברית יהודה' - עיקרי דינים, פרק י' סעיף ל"ה) וחדלתי מלקנות בחנותו, אך הוא טוען שמאחר ואיני עומד בתנאי ההלואה עלי לפרוע את החוב מיד.

שאלה: האם עלי לפרוע את ההלואה כעת לפני שהגיע זמן הפירעון שנדברנו אודותיו?

תשובה: ראשית, אין ספק שמאחר והמלוה הלוה את כספו בתמורה לטובת הנאה שתבוא לידו, שאסור לעשות זאת ויש כאן משום ריבית.

ויש לדון כאשר אין התנאי מתקיים כבנידון דידן, האם עליך לפרוע את ההלואה כעת בהיות שאינך עומד בתנאים. או שמא, מאחר ותנאי זה הוא מנוגד להלכה, דינו כ'מתנה על מה שכתוב בתורה' שהתנאי בטל והמעשה קיים (שלחן ערוך - אבן העזר, סימן ל"ח סעיף ה'). כגון, אם אמר לאשה הרי זה גיטך על מנת שתאכלי מאכלות אסורות, הגט קיים והתנאי בטל, ולפי"ז בענייננו ההלואה תהא עומדת בעינה ללא התנאי הנ"ל.

ויש מקום לחלק ולומר שדין זה אינו שייך בנידוננו. כיון שהריבית היא חלק מהתשלום ולא חלק מהמעשה עצמו, אי אפשר לומר שהמעשה יהיה בתוקף כל זמן שאין המלוה מקבל את התשלום בעבור הלואה זו.

למה הדבר דומה? למי שהשכיר את רכבו (Car) והתנה שהתשלום בעבור שכירות זו יהיה כרוך באיסור, כגון שהשוכר ינהג בו בעבורו בשבת. היעלה על הדעת לומר שהשכירות קיימת אף שהשוכר אינו עומד בתנאיו? וכי הלה השכיר לו את רכבו בחינם?

הוא הדין לגביך, אם אינך עומד בתנאי התשלום ואף שזה משום האיסור שבדבר, מכל מקום לא פרעת את מה שנתחייבת למלוה, ומהיכי תיתי שיחויב להלוות לך ללא שתשלם לו את מה שהתניתם ביניכם? (חות דעת יו"ד סימן קס"א  סק"ה בביאור דברי המשנה למלך פ"ח ממלוה הל' א'. וראה עוד מחנה אפרים - ריבית סימן ל"ז ואבן האזל פ"ח ממלוה ה"א.)

ואף שיש מן הפוסקים שנחלקו על סברא זו וקיימו את ההלואה ללא התנאים (עיין ברית יהדה פרק א' סעיף י"א), מכל מקום מאחר ושניכם מודים שההלואה היתה בטעות שלא ידעתם את האיסור שבדבר, אם כן דינה ככל 'מקח טעות' שבטל (אמרי יושר - חלק א' סימן קמ"ט).

יש לציין, שיש אפשרות - בהסכמת שני הצדדים - לעשות בנידון זה 'היתר עיסקא' ולהתיר את הדבר (עיין דגול מרבבה על הש"ך סימן קע"ז סקמ"א).

בגליונות הקודמים[1] נתבאר שאסור לקדם ולזכות בדבר שאחר היפך לזכות בו, ונקרא רשע. אולם דעת כמה פוסקים שדין זה לא נאמר במציאה, ואף מקח שנמכר בזול שהמוכר והלוקח הסכימו על המקח דינו כמציאה, ומותר לאחר לקדם ולזכות במקח[2].

לפי האמור דנו הפוסקים באופנים במי שכבר היפך במקח האם מותר לאחר לקדם ולזכות. 

שליח שקנה לעצמו

שליח שנשלח לקנות מקח מסויים בעד המשלח, וקנה השליח לעצמו, נקרא רמאי[3]. יש שכתבו שאף אם היה ידוע שהמקח שנשלח לקנות הוא בזול, וקנה לעצמו, נקרא רשע אע"פ שהמקח בזול, שהרי המשלח סמך עליו שיעשה שליחותו[4]. ויש שכתבו דבמה שקנה לעצמו מקח שהוא זול אינו רשע שהרי דינו כמציאה, אבל אם המשלח נתן לו מעות לקנות והשליח שינה ולא קנה במעות המשלח אלא במעותיו שלו קנה לעצמו אבל נקרא רמאי שרימה את המשלח שסמך שיעשה שליחותו[5].

ונראה שאם לא היה ידוע שהמקח הוא זול או שמעיקרא לא היה המחיר בזול, ונשתנה המחיר בין המינוי לקנין, מותר לשליח לקנות לעצמו ואינו רמאי במה שלא קנה בעד המשלח, שלא על דעת כן נעשה שליח[6].

מהפך מחמת השתדלות לעשות מציאה

השתדלות שלא בגוף הנכס:

מי שהוציא ממון כדי לאפשר לקנות דבר מסויים אבל עדיין לא זכה בו, ועשה ההשתדלות מן הצד ולא בגוף הדבר, כגון שהוציא הוצאות שהעיירה תיתן רשות לבנות על קרקע מסויים שעומד למכירה, ולאפשר בזה להרויח על ידי הבניה אבל לא השתדל המוכר הקרקע עצמו, ולאחר שהשיג הרשיון בא אחר וקדם וקנה, נחלקו הפוסקים האם הזוכה נקרא רשע הואיל והראשון דינו כמהפך שהשקיע להשיג הרשיון ובמה שזה קדם וזכה הפסיד ההשקעה[7], או שדינו כמציאה שכעת אפשר לבנות להרויח[8].

השתדלות בגוף הנכס:

הוציא הראשון הוצאות על הקרקע עצמו, כגון שנתן מעות למוכר גוי שמחמת זה נסתלק מהנכס וקדם אחר וזכה בנכס, יש אומרים שאזי הקרקע כאילו כמשכון בידו לגבות ההוצאות, וחייב מי שקדם וזכה להחזיר המעות שהוציא הראשון. הואיל וכך, זה שקדם וזכה נקרא רשע שכיון שצריך להחזיר המעות אין זה מציאה[9], אבל יש שכתבו שאף בזה אינו חייב השני לפצות את מי שהוציא הוצאות, ועל כן אין דינו כרשע במה שזכה אלא כשאר מציאה במקח וממכר[10]. 

מקח שנמכר בהכרזה

הפוסקים דנו בנכס שבגלל עיקול עומד להימכר בהכרזה (אוקשע"ן) ובעל הנכס רוצה למנוע מאחרים שיעמדו על המקח כדי שיזכה בעצמו או על ידי שלוחו בנכס בזול, האם זכותו למנוע זאת מהאחרים.

לדוגמא, בית שלא שילמו המשכנתא לבנק ובגלל זה העמידו הבית למכירה בהכרזה, או מי שלא שילם המס על הסחורה ומחמת זה העמידו השלטונות את  הסחורה למכירה.

יש שכתבו שבעל הנכס דינו כמהפך ואסור לאחרים לקדם ולזכות, וגם אם עומד למכירה בזול שדינו כמציאה, עדיין כופין בזה על לפנים משורת הדין, או שיש בזה מנהג הכשרים[11], ויש שכתבו שאם גם נכרים עומדים על המקח מותר לאחר לקדם ולזכות[12].