- שמעון - פנה יעקב, מנהל המוסד, לעובד המשרד - התוכל להישאר היום קצת מעבר לשעות העבודה הרגילות שלך?

הרבה מנהלי מוסדות היו מברכים את עצמם לזכות בעובד מסור כשמעון. מדי ערב הוא נותר על משמרתו אף לאחר ששאר העובדים עוזבים כבר את המשרד. במשך השנים הוא קוּדָם בדרגתו והיום הוא המוציא והמביא בכל ענייני המוסד.

- מה קרה? -  ניסה שמעון להבין מה יום מיומיים.

- הזמנתי מכונת צילום חדשה. זו תגיע בשעה 8 בערב. חשבתי להישאר בשביל כך, אך לבסוף נתברר לי שעלי להיות בביתי בשעה זו. אל תדאג, אשלם לך בעבור כך 100$.

- מה עלי לעשות?

- כלום. רק להשגיח שהכל נעשה כשורה. כמובן גם לנעול את הבנין אחר כך.

בשעה 8:30, כמחצית השעה לאחר הזמן האמור, החלה סבלנותו של שמעון לפקוע. הוא התקשר ליעקב והודיעו שהוא עוזב את המשרד - כבר מספיק מאוחר, עלי לעשות מה גם לביתי...

למחרת, בישרו יעקב שברכב המשלוח קרתה תקלה. בשל כך הם לא יכלו לבוא אמש - עלי לברר אצל רב האם אני חייב בשכרך. אמנם הבטחתי לך 100$ בשביל כך, אך לבסוף קרה אונס שלא היה בידי לדעת ממנו מראש.

- מה זה משנה אם יכלת לדעת על כך מראש אם לאו?

- על פי דברי הגמרא בבבא מציעא (דף ע"ו ע"ב) בדין השוכר פועלים לחרוש את שדהו, ובדק בעל הבית את השדה בערב וראה אותה שיְבֵשָׁה היא וראויה לחרישה. אזי אף אם בבוקר כשבאו הפועלים לחרוש מצאוה כשהיא לחה ואינם יכולים לחרוש בה עתה, פטור בעל הבית מלשלם את שכרן לגמרי.

- מדוע?

- 'מה בידו לעשות?' (לשון המחבר בשלחן ערוך - חושן משפט, סימן של"ג סעיף א'). דהיינו, בעל הבית אנוס הוא ואי אפשר לחייבו.

גם אני לא יכלתי לשער ולדעת מראש שתקרה תקלה כזו.

...

מאיר עמד כבר לעלות עם כל משפחתו למטוס. הוא שב משמחה משפחתית באירופה - האם סידרת נהג שיבוא לקחת אותנו הביתה משדה התעופה? - שאלה רעיתו.

- לא. אבל אני עדיין יכול להתקשר עכשיו להזמין את אלי, זה שלקח אותנו לפני שבוע כשנסענו.

מאיר חייג את מספרו של אלי.

- אין בעיה. רק בבקשה, תן לי את מספר הטיסה שלך, כך אוכל לברר מתי שעת הנחיתה המדויקת. חבל שאצטרך לחכות לכם זמן רב.

- כמעט שכחתי... - צעק מאיר לתוך שפורפרת הטלפון - יש לי כאבים עזים בגב, לא נראה לי שאוכל להעלות ולהוריד את החבילות. התוכל לעשות זאת בעבורי?

- בתוספת תשלום.

- כמה?

- 10$ לכל מזוודה (Suitcase).

- להתראות - חתם מאיר את השיחה.

'טיסה 345 מאנגליה תנחת בשעה 3:45 אחר הצהריים' בישר הקול המוקלט בטלפון.

אלי יצא לכיוון שדה התעופה בשעה 3:30, כך הוא יגיע לשם רבע שעה לאחר הנחיתה, עוד לפני שהנוסעים יצאו את דלת בית הנתיבות.

כשהגיע אלי ליד פתח הטרמינל צלצל מכשיר הטלפון שלו, מאיר היה על הקו - אמרת שתחכה לנו בזמן. כבר התייאשתי ממך ולקחתי נהג אחר שמצאתי בשדה התעופה...

- כמה זמן חיכית לי? הרי הגעת לפני פחות מרבע שעה?

- מה??? אנחנו נחתנו על הקרקע לפני למעלה משעה!

נתברר למפרע, שמערכת הטלפון המודיעה על זמני הנחיתה נתקלקלה. הזמן האמיתי היה הרבה לפני כן.

- תשמע - אמר אלי - היה לי פעם מקרה כזה. הרב פסק לנוסע ההוא שהוא חייב לשלם לי מחיר מלא. אני עשיתי את שלי, באתי לשדה התעופה וחזרתי, אני לא צריך להפסיד את שכרי...

- אשאל על כך רב.

- ואל תשכח להוסיף על זה את חמישים הדולרים שהבטחת לי בעבור המזוודות, זה בתוך המחיר... - הוסיף אלי שהיה בטוח בצדקתו.

...

בנושא זה מצאנו סתירה לכאורה. מחד גיסא, עומדים דברי הגמרא בבא מציעא (דף ע"ו ע"ב) שהבאנו לעיל. כל אונס שבעל הבית לא יכל להעלות בדעתו לפני כן בדעתו, פטור הוא מלשלם את שכרם של הפועלים אף אם לא התנה עמם על כך.

מאידך, הגמרא בבבא קמא (דף קט"ז סוע"א) מביאה ברייתא שההולך בשביל להביא לחולה כרוב ודורמסקנין, וכשבא אצלו עם אלו מצאו שמת או שהבריא, מקבל שכרו משלם, כפי שהוסכם עמו מראש.

בטעם הדבר מבארת שם (ע"ב) הגמרא שהרי השליח עשה את שליחותו. הוא נשכר כדי להביא כרוב וכו' והוא עשה זאת. אף שהמכוון אליו נזקקו לכרוב וכו' איננו עוד, אך אין לזה כלום עם שליחותו. כך גם נפסק בשלחן ערוך (סימן של"ה סעיפים ב' וג').

ובנתיבות שם (סק"ב) על אתר עמד על הסתירה לכאורה שבין שני הדינים. בדין הראשון שנינו שפטור בעל הבית לגמרי דאנוס הוא. אם כן, מדוע בדין השני ששלחו להביא כרוב וכו' אינו כן? הרי גם כאן לא נצרכו עוד למלאכתו באונס שלא היה להם לידע עליו מראש?!

וכתב לחלק דאכן כאשר הפועל עדיין לא עשה את מלאכתו ואין בה עוד צורך מחמת אונס, פטורים הבעלים משכרו. אי אפשר לחייב את הבעלים על מה שהפסיד הפועל אלא משום 'גרמי', ומכיון שהיו אנוסין פטורין.

מה שאין כן אם כבר עשה השליח את מלאכתו, אף שבסופו של דבר לא הועילה מלאכתו כלום מחמת אונס, מכל מקום חייבים הבעלים בשכרו משלם, שהרי עשה את המוטל עליו.

לדינא, בשני הסיפורים השליח עשה את מלאכתו וחייבים הבעלים בשכרו. אלא שבסיפור השני, כיון שנשכר למלאכה כבידה, דהיינו נשיאת החבילות, מנכים חלק זה משכרו 'שאינו דומה בא טעון לבא ריקם' (סימן של"ה סעיף ב' וסתם נהג  אינו בכלל 'אותם אנשים שדרכם לטרוח', עיי"ש).

מישהו העמיד בפרוזדור בית הכנסת שולחן עם בקבוקי 'שמן זית' למכירה. הוא הניח שלט המורה כי מחיר בקבוק הוא 5 דולר. כשראיתי זאת החלפתי את המחיר הנקוב בשלט ל- 5.5 דולר. רציתי שלאחר שעשרה אנשים יקנו ויהיו בקופה כבר 55 דולר, אוכל לקחת לעצמי בקבוק אחד בחינם. כי הרי המוכר הסכים למכור אחד עשר בקבוקים בשביל 55 דולר.

שאלה: האם מותר לי לעשות זאת? המוכר יקבל בעבור אחד עשר הבקבוקים את מה שביקש מלכתחילה. גם לגבי הקונים, הרי הסכימו לקנות ב- 5.5 דולר לבקבוק.

תשובה: ראשית כל יש לציין, היחיד שיכול לקבוע את מחיר המקח הוא המוכר בלבד. מאחר ובקבוקי השמן אינם שלך, הרי שהמחיר הנכון הוא 5 דולר. את החצי דולר העודף שילמו הלקוחות בטעות, ומחילה בטעות כזו אין שמה מחילה.

כיוצא בזה מצאנו בראובן שהשכיר לחבירו בית, בסברו שבית זה שלו הוא, ונתברר לאחר מכן שבית זה שייך בכלל לשמעון. אם הבית אינו עומד לשכר, שבעליו האמתיים אינם רוצים להשכירו, פטור השוכר מלהעלות שכר לשמעון הבעלים. אף שהסכים השוכר בדעתו לשלם וכבר נתן השכירות לידי ראובן. השכירות נעשתה בטעות וההסכמה על התשלום היתה גם היא בטעות.

ואם הבעלים האמתיים, שמעון, רוצה להשכירו, חייב השוכר לשלם רק כפי שהיה בדעת הבעלים לדרוש בעבור שכירות זו. אם ראובן ביקש יותר מכך, פטור השוכר מלשלם מותר זה. ואם הגיע כבר הממון ליד שמעון, אזי אם אומר שזהו הסכום שרצה, יכול להחזיק במעות. אך אם מודה שהיה בדעתו לבקש פחות מכך, חייב שמעון להשיב מותר זה לשוכר (שלחן ערוך – חושן משפט סימן שס"ג סעיפים ט' וי' ועיי"ש ביאור הגר"א סקכ"ח).  הרי לן, שהקובע היחיד של המחיר הוא הבעלים של הדבר. כל סכום אחר מעבר לכך שישולם, יש להשיבו ללקוחות.

מעתה, יש להשיב לכל אחד מעשרת הלקוחות את חצי הדולר, ואתה עליך לשלם בעבור הבקבוק שברצונך לקחת את מחירו המלא, 5 דולר.

אם שילמת בעבור עשרה בקבוקים (עדיף גם בקנין הגבהה לצאת ידי כל השיטות שבסימן קצ"ח סעיף א' וסימן ר"ד סעיף א'. וע"ע משפט שלום סימן ר"א ס"ב ושו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קע"ח) הרי שאתה בעליהם וזכותך לדרוש בעבורם כפי ראות עיניך. ובלבד שלא תזיק את המוכר הראשון.

התחייבות 'מדין ערב'

הערב חייב מפני שזה הוציא מעות על פיו. לפיכך, ראובן האומר לשמעון תן מנה ללוי ואני אשלם לך, נשתעבד לשמעון מפני שזה הוציא מעות על פיו, וחייב מ'דין ערב'[1]. כמו כן כל האומר לחבירו שיוציא מעות על פיו ומקבל אחריות שהמוציא מעות לא יפסיד מזה, חייב לפצות את המוציא מעות מ'דין ערב', כפי שיתבאר[2].

ערב לשלם לערב

וכן, לא רק אם זה הוציא מעות על פיו, אלא אף האומר לחבירו שיקבל להיות ערב למלוה על דמי הלואה או למוכר על דמי המקח, ויפצה אותו אם יצטרך לשלם למלוה או מוכר, חייב על מה שערב לו שלא יפסיד, בהנאה שזה האמין לו לקבל על עצמו חיובי ערב, הגם שבזה לא הוציא כעת מעות על פיו[3].

הערב השני מתחייב לערב הראשון בלי קנין בעת שנתחייב הערב הראשון חיובי ערב, דהיינו הן בעת מתן מעות ללוה או  מסירת המקח ללוקח, והן אם הערב הראשון נתחייב חיובי ערב בקנין לאחר מתן מעות[4].

דין זה שכיח אם הערב הראשון מקובל על המלוה ולא השני, אבל הראשון אינו מוכן לקבל חיובי ערבות מבלי שהשני יערוב לו שאם יצטרך לשלם, השני יפצה אותו.

ערב למלוה אם הערב הראשון לא ישלם

וכן אם הערב הראשון אינו מקובל על המלוה אלא אם כן יתחייב הערב השני שאם הערב הראשון לא ישלם, יפצה השני את המלוה, מתחייב הערב השני בלי קנין[5]. המדובר אפילו אם הערב הראשון משתעבד לאחר מתן מעות בקנין, משתעבד השני למלוה בלי קנין כי השעבוד שהראשון משתעבד על פיו של השני הוא חסרון לראשון וזה נחשב בשביל השני כשעת מתן מעות[6], ויש שכתב שאחר מתן מעות נתערב השני אם הראשון קיבל בקנין להיות ערב קבלן למלוה שיכול לתבעו תחילה דבזה נעשה כלוה ונחסר בכך, ובהנאה שעשה כן על פיו מתחייב השני למלוה בלי קנין כשאר ערב, אבל בערב סתם שהמלוה אינו יכול לתבעו תחילה לא התחדש דבר לחייב את השני כערב[7].

מבטיח לשלם על מניעת רווח ברור

עוד יש ראשונים שכתבו[8] לחייב מ'דין ערב' מי שחייב עצמו לחבירו לעשות דבר שחבירו ירויח בזה,ולא עשה את הדבר ובזה מנע מחבירו ריווח ברור חייב לפצות אותו מ'דין ערב', כגון המקבל מעות מחבירו להשקיע בעסק, ומקבל אחריות לפצות את המשקיע אם לא יעסוק בממון וימנע ממנו להרוויח ריווח ברור, נחשב 'ביטול כיס' כהפסד וחייב לשלם מ'דין ערב', שנשתעבד למשקיע בהנאה שמאמין לו.

ערבות על תנאי

הפוסקים נחלקו האם הערב מתחייב אם התנה מתחילה שמשתעבד על תנאי, כגון שאמר לראובן תן מנה לשמעון ואני אשלם בתנאי כך וכך ולא אמר שמתחייב 'מעכשיו' על תנאי. הואיל ולא אמר שמתחייב 'מעכשיו', התנאי הוא אסמכתא שלא סמכה דעתו שיתקיים התנאי ויתחייב.

לפיכך יש שכתבו שבזה לא מתחייב הערב מפני האסמכתא שלא סמכה דעתו שהתנאי יתקיים. לדיעה זו, הגם שבכל ערבות יש חסרון אסמכתא שסבור שלא יצטרך לשלם ומכל מקום מתחייב בהנאה שזה מוציא מעות על פיו, שונה דין זה שהאסמכתא אינה בעיקר הערבות שהבטיח לשלם למי שהוציא מעות על פיו[9], ויש שכתבו שההנאה של הערב מסלקת כל חשש אסמכתא והערבות חלה עם קיום התנאי[10].

ערבות על דבר שאין לו קצבה

דעת הרמב"ם שהמחייב עצמו דבר שאין לו קצבה לא נשתעבד, כגון המחייב עצמו שיזון את חבירו חמש שנים שההוצאות אינם קצובים אינו מתחייב[11], וכן כתב בדין הערב לדבר שאין לו קצבה[12], אבל המחבר כתב שכל הבאים אחריו חולקים עליו[13]. ויש שכתב שהערב לדבר שאין לו קצבה לכו"ע אינו משתעבד, שבהוספת הריעותא זו לאסמכתא של ערב, לא מתחייב הערב[14].