- מזל טוב! מזל טוב! שתזכה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום בעתו ובזמנו ו... - ר' משה אחז באמצע ברכתו כשבנו הצעיר, פינחס, הפסיקו מעברו השני של קו הטלפון.

- טאטי, אתה יודע מתי זה 'בעתו ובזמנו'? אם הכל ילך כשורה, הברית בעזרת ה' אמורה להיות ביום טוב ראשון של חג הסוכות!

היה זה ביום שני העעל"ט, בבוקרו של יום. פינחס התקשר לאביו, ר' משה, לבשרו על הולדת בנו בכורו בשעה טובה ומוצחת.

- נו... אני מבין שאין לך סוכה גדולה בה תוכל לערוך סעודה גדולה... אך די שיהיו בסעודת הברית עשרה אנשים. כך כתב הרמ"א והמגן אברהם (עיין משנה ברורה סימן תר"מ סקל"ד ועיין בביאור הלכה שם מש"כ בשם הגר"א).

- לא זו הבעיה... רציתי רק להעיר את תשומת לבך שביום טוב תשהה מחוץ לביתך... כאן במונסי...

- אה... זה בסדר. בודאי שאבוא אליכם לברית מילה! ברית לבנו הבכור של בן הזקונים שלנו...

אבוא בגפי. מאמי תישאר כאן בבורו פארק, יחד עם כל המשפחה.

...

מאוחר יותר בשעות הערב, שוחח ר' משה עם רעיתו - אמרתי לפינחס שבעזרת ה' אשתתף בשמחת הברית לבנו.

בין כך, הרי הגולדבערגער'ס מגיעים אלינו לחג. לא תהיי לבד...

- שאלו תהיינה ה'צרות' הכי גדולות שלנו... - צחקה - רק שמחות!

בעוד היא ממשיכה לדבר, שקע ר' משה בהרהורים.

'באלו ארבעה מינים היא תשתמש? של חתני, אלעזר גולדבערגער?'.

הוא זכר שהפוסקים דנו בנידון כזה. הוא אימץ את מוחו, אך לא הצליח להיזכר.

גם ב'משנה ברורה' הוא לא הצליח למצוא מאומה מענין זה.

...

בשאלה זו דן הגאון בעל 'ערוך לנר' בספרו 'בכורי יעקב' (סימן תרנ"ז סק"ה) וזה תוכן דבריו:

הלא אם אחר הקנה לאשה לולב, דין הלולב כדין כל מתנה שבאה ליד האשה שהיא 'נכסי מלוג' וגוף החפץ שייך לאשה אך הפירות של הבעל הן (שלחן ערוך - אבן העזר, סימן פ"ה סעיף ז').

אם כן אין האשה יכולה לברך על לולב זה. אינו שייך לה ומקרא מלא דיבר הכתוב 'ולקחתם לכם'.

התינח כאשר בעלה בעצמו מקנה לה את לולבו שלו, יוצאת היא ידי חובת המצוה בלולב זה. בנתינת הבעל בעצמו מתנה לאשתו, זוכה היא גם בפירות.

וכך נפסק להדיא (שם) 'וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו, בין קרקע בין מטלטלין - קנתה ואין הבעל אוכל פירות'.

על כן, לדברי הבכורי יעקב, העצה היעוצה כאשר בא אחר להקנות לולב לאשה, שיאמר לה בפה מלא 'הריני מקנה לך את הלולב כדי שתצאי בו למצוותו, על מנת שאין לבעלך רשות בו'.

רק כאשר יפרט הנותן את שני הפרטים הללו במתנתו, הן שנותן לה את הלולב למצוותו והן שניתן על מנת שאין לבעלה רשות בזה, דוקא אז זכתה האשה בלולב לגמרי ויכולה לברך עליו (כמבואר שם בסעיף י"א).

ומוסיף עוד בבכורי יעקב לטעון שאם קיבלה האשה לולב בלאו הכי, שלא התנה אִתָּהּ הנותן שנותן לה למצוות הנטילה ועל מנת שאין לבעלה רשות בו, לא זו בלבד שהאשה אינה יכולה לברך על לולב זה, אלא אף הנותן/בעל הלולב לא יוכל שוב לברך על לולב זה.

ברגע נתינתו להאשה את הלולב, זכתה היא בגופו ובעלה בפירותיו. שוב כאשר היא מחזירתו, אין בכוחה להחזיר אלא רק את גופו ולא את פירותיו השייכים לבעלה, נמצא שהנותן לא קיבל בחזרה אלא את גוף הלולב ואינו נקרא 'לכם'.

[צ"ב בדברים אלו, הרי הנותן נתן הלולב לאשה בתנאי שתחזיר. אם לא החזירה את הלולב כדת וכדין לגוף ולפירות, הן לא נתקיים התנאי ובטלה מתנתו מעיקרא. אם כן הקלקול הוא רק לגבי נטילת האשה, אך לגבי הנותן בודאי יחזור הלולב לרשותו ויוכל לברך עליו.

ואף ששנינו 'לא יתננו ביום ראשון לקטן קודם שיצא בו (הנותן), מפני שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה ונמצא שאם החזירו לו - אינו מוחזר' (שלחן ערוך - אורח חיים, סימן תרנ"ח סעיף ו'). ולא אמרינן שכיון שלא נתקיים התנאי בטלה המתנה מעיקרא ושוב חזר הלולב לרשות הנותן.

זהו דוקא התם, משום שמלכתחילה היה תנאי שאין סופו להתקיים. וכל תנאי שאי אפשר להתקיים בסופו והתנה עליו בתחילתו, בטל התנאי והמתנה קיימת (עיין בביאור הלכה שם). אך הנותן לאשה על מנת שתחזיר, הן יכול בעלה להשיב את הפירות לנותן ושוב שייך שיתקיים התנאי.

ושמא סבירא ליה להבכורי יעקב שכיון והתנאי נעשה עם האשה ואין זה בידה, מקרי תנאי שאי אפשר לקיימו וראה בתורת הקניינים - ד' מינים, ענף ב' הערה ס"ה.]

כאמור דברי הבכורי יעקב לא הובאו במשנה ברורה (וראה כף החיים סימן תרנ"ח סקט"ז). וכן היה נוהג הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בביתו שלא הקפיד על כך (עיין בכל זה בהליכות שלמה - תשרי, פרק י"א סעיף י' ובשולי הגליון שם).

וכתב הגרש"ז בטעם הדבר, דדי בקנין הגוף שיש לאשה כדי שתצא בו ידי חובה ושפיר מקרי 'לכם' (עיי"ש שכתב טעם נוסף).

עוד ניתן להסמיך לנושא דידן את דברי המגן אברהם והבית שמואל (הביאם המשנה ברורה בסימן תרנ"ח סק"ט).

בהקדם דין השואל כלי מחבירו לקדש בו אשה, דמקודשת (כנפסק בשלחן ערוך - אבן העזר, סימן כ"ח סעיף י"ט), אנו מניחים מסתמא, שנתן לו את הכלי במתנה על מנת להחזיר כדי שיוכל לקדש בו.

והוכיחו מכך שהוא הדין למשאיל אתרוג לחבירו, שיצא בו. מסתמא הנותן נתכוין ליתנו לו במתנה כדי שיוכל לצאת בו ידי חובה.

אם כן הוא הדין לכל נותן אתרוג לאשה, אף שלא פירש שנתן זאת כדי שתצא בו ועל מנת שאין לבעלה רשות בו, מפרשים אנו כן את כוונתו כיון שהיה בדעתו ליתן על צד שהאשה תוכל לצאת ידי חובתה באתרוג זה (עיין מועדים וזמנים - חלק ו', סימן מ"ה ד"ה 'ולכאורה'. וראה עוד ב'הערות' על מסכת בבא מציעא להגריש"א דף י"ב ע"ב סוד"ה 'תיפוק' מש"כ לגבי בן הסמוך על שלחן אביו ודו"ק).

שכרתי מישהו שיבנה את סוכתי. לאחר שסיים הבחנתי שהניח על המחצלות של הסכך שלי עוד ענפי עצים. כשביררתי אצלו מהיכן הביאם, הוא ענה שגזזם מאילנו של השכן.

שאלה: האם מותר לי להשתמש בסכך זה?

תשובה: במסכת סוכה (דף ט' ע"א) למדים ממאי דכתיב (דברים טז, יג) 'חג הסוכות תעשה לך', שסוכה גזולה פסולה, אבל יוצאין בסוכה שאולה. ויש בזה כמה אופנים:

א' - מי שתקף את חבירו והוציאו מסוכתו שבנה בחצירו ומשתמש בה, קרקע אינה נגזלת ולעולם ברשות בעליה עומדת. השימוש בסוכה אינו 'גזילה' אלא 'שאלה' ויוצא ידי חובתו.

ב' - הגוזל סוכה שאינה מחוברת לקרקע, כגון על גבי ספינה או עגלה, יש כאן 'גזילה' שמטלטלין הן. הגזלן אינו יוצא ידי חובתו בסוכה זו.

ג' - הגוזל עצים ובונה בהם את סוכתו, מדאורייתא סוכה גזולה היא ואינו יוצא בה ידי חובתו. ולא די בכך שמסכים הגזלן לשלם לבעלים את מחיר העצים, רק הוא חייב לסתור את הבנין ולהחזיר את העצים בעין.

אלא שחכמים תקנו את 'תקנת מריש', שהגוזל עצים וקבעם בבנין אינו צריך להחזירם בעין ויכול לפטור את עצמו בתשלום שויים, כדי להקל על הגזלן בבואו לשוב בתשובה. על כן אם ישלם הגזלן לנגזל את מחיר העצים, יכול הוא לצאת ידי חובתו בסוכה זו ואף לברך על מצוה זו. אם אינו רוצה לשלם, אינו יוצא ידי חובתו שסוכה גזולה היא (שלחן ערוך - אורח חיים, סימן תרל"ז סעיף ג' ומגן אברהם שם סק"ה). יתר על כן, יש מהפוסקים שכתב שיש כאן פסול של 'מצוה הבאה בעבירה' (עיין תוספות סוכה דף ט' ע"א ד"ה 'ההוא', והאריכו בזה האחרונים).

לגבי נידון שאלתך, שאחר גזל את הסוכה, מצאנו מחלוקת בפוסקים אם יש בכך משום 'מצוה הבאה בעבירה' (שלחן ערוך - אורח חיים, סימן תרמ"ט סעיף א' ובמשנה ברורה שם סק"ח). אך לכולי עלמא יש בכך משום 'סוכה גזולה' (משנה ברורה סימן תרל"ז סקי"ח). ואף שיש כאן 'שינוי רשות', מיד הגזלן/הבנאי אליך, אך כיון שהשכן, בעל העץ, אינו יודע מכך הוי 'יאוש שלא מדעת' ושינוי רשות לחוד אינו מועיל (ביאור הלכה סימן תרל"ז סעיף ג' ד"ה 'אלא').

אם בדעתך לשלם על הסכך לבעל העץ, תוכל לצאת ידי חובתך בסכך זה משום תקנת חכמים הנ"ל, אף שלא גזלת בעצמך והיה מקום לומר שלא תיקנו תקנת השבים רק למי שגזל, מכל מקום יש שכתבו שגם בזה שייך תקנת השבים,  שבעל הסוכה ירצה להשיב את הגזל (התעוררות תשובה - חלק ג', סימן ב'). אם כן עליך לסכם על תשלום עם השכן/בעל העץ (ואם אין הענפים שוה פרוטה, ראה פרי מגדים - אשל אברהם, סימן תרמ"ט סק"א).

בנותן טעם לציין שיש שחילקו להלכה בין סכך שפסולו משום 'גזול' לבין סכך שפסולו משום 'מצוה הבאה בעבירה'. כאשר הפסול הוא 'גזול', הרי שאינו פוסל את הסוכה אלא אם כן יש ממנו ארבעה טפחים באמצע וארבע אמות מן הצד, כדין שיעור הפסול בכל סכך פסול (ראה שלחן ערוך - אורח חיים, סימן תרל"ב סעיף א').

מה שאין כן אם פסולו משום 'מצוה הבאה בעבירה', הרי שנחשב כמי שאינו ופוסל משלשה טפחים כדין אויר, דהיינו מקום שלא סוכך לגמרי (שם סעיף ב'). כיון שהפסול הוא מחמת מצוה הבאה בעבירה אינו יכול לשמש להכשר סוכה כלל. ואילו היה שיעורו כשיעור סכך פסול לפסול רק בד' טפחים, נמצא שכאשר יש אויר ג' טפחים ובתוכו סכך זה, שסייע להכשר הסוכה (מנחת חינוך מצוה שכ"ה, וראה עוד בפרי מגדים - משבצות זהב, סימן תרל"ז סק"ד ופתחא זוטא סימן תרל"ב סק"ב).

מתווך אינו מקצועי

החיוב לשלם דמי תיווך הוא הן אם המתווך מקצועי וזו פרנסתו, הן אם המתווך עשה זאת באקראי[1]. אם ביקשו ממנו שיתווך חייבים לשלם לו את דמי התיווך כשאר פועל או קבלן, ואם לא ביקשו ממנו שיעסוק בתיווך, והמתווך טרח והשקיע מזמנו מיוזמת עצמו, חייבים לשלם לו מדין 'נהנה', דהיינו, בכל פעולה שאחד עושה לחבירו לא יכול הנהנה לומר שעשה לו בחינם[2], ואם בגין זה היה למהנה אפילו רק הפסד מועט, חייב הנהנה לשלם לו בעד ההנאה. לפיכך, אף מי שעסק בתיווך בדרך אגב בזמן הפנוי, חייבים לשלם לו הואיל וטרח והפסיד מזמנו על זה[3].

הוצאות

הגם שהתבאר שהתשלום למתווך מיוזמת עצמו הוא בעד מה שהועיל בפעולותיו, נראה שגם המתווך ביוזמת עצמו זכאי שישלמו לו את הוצאות שהדרך להוציא בכדי להביא את העסק לידי גמר[4], אבל אינו זכאי שיפצו אותו על ההוצאות שהוציא כדי לזרז הדבר לגמור התיווך לטובת עצמו, כגון שחשש שלא יקדמנו מתווך אחר שיזכה בשכר התיווך[5], או שהוציא הוצאות להמציא עצמו לצדדים להציע העסק או להביא לידי גמר[6].

יש שכתב שהמנהג הוא לשלם רק שכר שדכנות אבל לא את ההוצאות, כגון דמי נסיעה וכדומה, אא"כ  היו לשדכן הוצאות יותר ממה שנהוג לשלם בעד שכר השדכנות שאז נותנים לו בעד ההוצאות אבל לא משלמים שכר שדכנות[7].

גדר 'מתחיל' וזכותו

הפוסקים דנו על זכות המתווך שהתחיל לתווך בין הצדדים ומתווך אחר גמר את העסק, האם הראשון זכאי לתשלום בעד פעלו. בדין זה יש לחלק בין כמה אופנים, ויש לדון בזה הן מצד עיקר הדין והן מצד המנהג שנהגו לשלם אף שאין חיוב מעיקר הדין[8], וכן יש לחלק בזה הנשכר לכך ובין המתווך מיוזמת עצמו.

ממציא רעיון

הממציא רעיון ולא עסק בגוף התיווך או השידוך, כגון שלא הציע את העסק או השידוך אפילו לאחד הצדדים רק אמר את הרעיון לחבירו וזה התחיל לעסוק בדבר, פטורים הצדדים לשלם לו שהרי הוא לא עשה להם פעולה המהנה שהפסיד מזמנו על כך[9], ואף המתווך שקיבל ממנו את הרעיון פטור לשלם לו מדינא, שהרי הרעיון כשלעצמו אינו פעולה טובה ורק מפני פעולת המתווך נעשה מהרעיון דבר שראוי להתעסק בו[10], ברם, אם הממציא אמר למתווך שילך להציע לצדדים באופן שנראים הדברים שהתכוון שמתעסקים יחד והמתווך שלוחו לזה, זכאי הממציא לחלק מדמי התיווך שקיבל שלוחו[11].

'מתחיל' שהתעסק

עשה המתחיל פעולה אבל לא הצליח לגמור את הדבר ומתווך אחר גמר את  העסק, יש שכתבו שאין לראשון מדינא כלום, כי ערך התיווך הוא במה שהעסק בא לידי גמר[12], ויש שכתבו שאם הראשון עשה פעולה שהועילה למתווך השני לגמור את העסק, שאילולי המצאת הראשון והשתדלותו לא היה אפשר לאחר  לגמור העסק זכאי אף הראשון לחלק מדמי התיווך בעד התועלת שגרם לגמור העסק[13]. וכן אם היו שני מתווכים או שדכנים או מתווך שנכנס באמצע העסק שלולי זה לא היה אפשר למתווכים האחרים  לגמור העסק כל אלה זכאים לחלק משכר התיווך, ומ"מ כתב שמצד התקנה אפילו אם רק הציע השידוך מבלי לדבר על לבם ולשכנע שזו הצעה טובה, זכאי הממציא לחלק מדמי השדכנות [14]. ויש שכתב שאפילו אם לולי הפעולה של המתחיל היו אחרים מציעים ומתחילים לתווך את העסק או השידוך זכאי המציע לחלק מדמי התיווך שסו"ס על ידי השתדלותו התחיל הענין[15].

החיוב מפני המנהג

כתבו הפוסקים שנהגו לתת לשדכן שהתחיל בשידוך סכום מסוים מדמי השדכנות, יש מקומות שנהגו ע"פ התקנה לתת שליש למתחיל[16].