האולם החל להתמלאות. בזה אחר זה עלו ובאו כל המוזמנים לחגיגת שמחת 'הכנסת ספר תורה' לבית המדרש הגדול דקהל 'ברכת התורה'.

בתווך עמד לו ר' שלמה, הגבאי המיתולוגי, וקיבל את הבאים בסבר פנים יפות. כזה השמור אצלו במיוחד לאירועים מעין אלו.

לא בכדי זוכה הוא לנהל את קהילתו ביד רמה. הוא יודע להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, וכן כנגד הרוח הנושבת בכל עת ועידן. לעיתים הוא נוזף, כמובן כשהדבר נדרש. בימים טובים ושמחות אין חם ולבבי ממנו. הכל הרגישו באהבתו ודאגתו האמיתית לכל אחד ולכל צרכי בית המדרש.

בעוד שהכל מתכנסים ומתגודדים לשיחת חולין של תורה, קרץ ר' שלמה בעינו לנגן (Player) שיפצח בניגון לכבוד הנאספים. כבר אמרנו, הכל מתוכנן בקפידה אצל ר' שלמה...

הוא המתין לשמוע 'קול ענות גבורה', במנגינה לכבוד התורה ומוקיריה. אך... 'קול ענות חלושה' נשמע... הרמקולים (Speakers) הגדולים שנשכרו לצורך האירוע, כמו נָדַמּוּ...

הנגן החל לנסות לטפל ברמקולים, אך מהר מאד הוא הבין שאין זה בכוחו. אחרי הכל, הוא לא טכנאי...

ר' שלמה פנה אליו וביקש לדעת – מה קרה?

- כנראה שהרמקולים ששכרתם אינם בקו הבריאות... - הצטדק.

ר' שלמה תר בעיניו אחר הפועל מחברת השכרת הרמקולים, הוא פנה אליו ודרש שיסדר את הענין.

- נראה לי שהנגן שלכם קלקל את הרמקולים. אני הבאתי לכאן רמקולים כמעט חדשים ומצויינים... רק אתמול השתמשתי בהם לחגיגה אחרת והם עבדו מצוין! כנראה, כשהוא חיבר אותם למכשיר שלו או משהו כזה, הוא פגע בהם...

- תשמע היטב מה שאני אומר לך! - דיבר ר' שלמה קשות - אין לי זמן כעת לויכוחים אלו! או שאתה מתקן את הרמקולים שנמצאים כאן, או שאתה דואג להשיג, הרגע!!!, רמקולים אחרים תמורתם!

- אין לי רמקולים אחרים פנויים כעת. אם אצליח לתקן, מה טוב ומה נעים. ואם לאו, אין לך לבוא בתלונות אלא על עצמך או על הנגן. הם לא נתקלקלו באשמתי.

- למה נראה לך שאני חייב לקבל את טענתך שהרמקולים נתקלקלו כאן ולא באשמתך? דעתי נוטה יותר לומר שהקלקול קרה עוד לפני שהרמקולים באו לכאן!

אם הם לא יעבדו, לא תקבל פרוטה!

- ואני אומר, אם הם לא יעבדו, אתה או הנגן תצטרכו לשלם את עלות התיקון שלהם! הם באו לכאן במצב מצויין והם נתקלקלו כאן!

...

אליהו חזר לחנות הטלפונים וארשת אכזבה על פניו - הבטריה (Battery) של הטלפון אינה מחזיקה מעמד יותר ממספר שעות... נראה לך שאני יכול להטעין (Charge) את הטלפון בכל שעתיים?! 

בשבוע שעבר קנה אליהו מכשיר טלפון חדש, וכבר הוא עושה לו בעיות...

- אני לא יודע על מה אתה מדבר. כנראה שהמכשיר נפל למים וכדומה. המכשיר שאני נתתי לך היה חדש ומצויין! - כעס בעל החנות על ה'העזה' של אליהו...

- תמיד אתם, בעלי החנויות, יודעים כיצד להתחמק מחובתכם! - הטיח בו אליהו - אני דורש במפגיע את כספי בחזרה!

...

ראשית נפתח בסיפא דמילתא, מה הדין במוכר ולוקח שנפל ביניהם ויכוח אצל מי נתקלקל המקח.

הלכה זו הנקראת 'כאן נמצא כאן היה' נתבארה כבר במדור זה בעבר (גליון פ"ה) וכדלהלן:

הגמרא בחולין (דף נ' ע"ב) מביאה ברייתא העוסקת בקונה בהמה ומצאה טריפה. המוכר טוען: הבהמה נטרפה רק לאחר שהיתה כבר ביד הלוקח. הלוקח טוען להיפך: המום קרה עוד לפני המכירה ומכרת לי בהמה פסולה, והמקח בטל.

פוסקת הברייתא 'המוציא מחבירו עליו הראיה' (ועיין בשלחן ערוך - חושן משפט, סימן רכ"ד סעיף א' בפלוגתת הפוסקים מאימתי נקרא ברשות הלוקח ואינו נוגע לנידוננו).

ברש"י שם (דף נ"א ע"א ד"ה 'לא הוגלד') פירש דמיירי כשהלוקח כבר שילם למוכר, שכך דרך העולם שהמוכר אינו מוסר את הבהמה ליד הלוקח לולי ששילם לו כבר עליה.

מדבריו אלו היה נראה לומר ששיטתו היא שאם עדיין הלוקח לא שילם על הבהמה, אינו חייב לשלם עליה. 'המוציא מחבירו עליו הראיה', ועל המוכר, אם רוצה להוציא ממנו את מעותיו,  להוכיח שהמום קרה ביד הלוקח.

אך התוספות (שם ד"ה 'המוציא') כתבו דאף אם הלוקח עדיין לא שילם למוכר, הוא חייב לשלם. רוב בהמות בחזקת כשרות, אם כן יש כאן מוחזקות על גוף הבהמה בשעת המכירה שלא היתה טריפה ונטרפה ברשות שבה נמצאת היא עתה, 'כאן נמצא, כאן היה'.

אם הלוקח מערער על חזקה זו, עליו מוטלת חובת ההוכחה. ואם אינו יכול להוכיח כדבריו, עליו לשלם למוכר את מחירה כפי שסיכמו בתחילה. כך גם נפסק להלכה כדברי התוספות (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן רכ"ד וסימן רל"ב סעיף י"א ועיין במאמרנו הנ"ל שהדברים אינם אמורים לגבי דברים שהרגילות היא שמתקלקלים).

למעשה במעשה השני: אין לאליהו כל טענה על בעל החנות, כל זמן שלא יוכח שהבטריה היתה מקולקלת כבר ברשות המוכר (כל זאת כמובן כשיש מקום לתלות שנתקלקלה ברשות הקונה. עיין פתחי חושן - גניבה, פרק י"ב הערה פ"ג בסופה).

מאידך גיסא מצאנו (נדה דף נ"ח ע"א) בשואל בגד מחבירו וכמשחזירו נמצא עליו כתם, והמשאיל רוצה לחייב את השואל בהוצאות כביסת הבגד בטענתו שאצל השואל נתלכלך הבגד. ונקטינן, דאין השואל חייב בכך.

ונתקשו התוספות (שם ד"ה 'ולענין דינא') מדוע לא אמרינן בכהאי גוונא הכלל 'כאן נמצא כאן היה'?

הרי הכתם נמצא כשהבגד היה ברשות השואל, ונתלה ונאמר שברשותו הוא קרה!

ותירצו התוספות (בתירוצם הראשון) שלא אמרינן כן בשואל, כיון שאין לו קנין בגוף הבגד כל כך לומר שברשותו ניזוק (ועיין שו"ת מהרי"ל דיסקין סימן מ"ב אות כ"ב בהג"ה).

האחרונים למדו מדברי התוספות הללו להלכה ולמעשה, שכאשר נופל ויכוח בין הבעלים לשואל או לשוכר אצל מי ניזוק הבגד, דתלינן שקרה ברשות המשאיל ואי אפשר להוציא מהשואל ממון בעבור התיקון (הגהות חכמת שלמה - חושן משפט סימן רכ"ד ועיין עוד שער משפט סימן ע"ב סקכ"ה ובתשובות עמודי א"ש (איישישקר) - חלק ראשון דף עו.).

למעשה: אף שהמשכיר טוען שהרמקולים ניזוקו ברשות השוכר, פטור השוכר מלשלם על הנזקים.

וכן לאידך, חייב המשכיר להעמיד רמקולים אחרים תחתיהם לשוכר (אמנם, עיין שם בתוספות בתירוצם השני ובתשובת מהרש"ם - חלק ו' סימן רל"ז. ומה שכתבו על כך בהגהות חכמת שלמה הנ"ל ובחזון איש - חושן משפט, ליקוטים סימן י' סק"ו).

נסענו יחדיו, כל בני הישיבה, ל'שבתון'. במהלך אחת הסעודות הוטל עלי לומר 'דבר תורה', וחיפשתי בדחיפות אחר 'סיפור' או 'מעשה רב' איתם אוכל לתבל את דבריי. אחד החברים הציע 'למכור' לי סיפור תמורת 100$ ואף דרש לקבל לידיו את הכסף מראש. מאחר ולא היה ברשותי סכום זה, סיכמנו שאשלם לו כשנשוב לישיבה. עתה, לאחר שחזרנו, הוא דורש את הכסף.

שאלה: האם אני מחוייב לשלם לו, מאחר ומעולם לא הסכמתי ברצינות ובלב שלם לשלם לו מחיר זה?

תשובה: במאמר הקודם (גליון קמ"ו) הבאנו את דעת הפוסקים שמי שהתחייב על סכום מופרז כדי לקנות או לקבל משהו, אם לא שילם עדיין פטור מלשלם. ואם כבר שילם, אינו יכול להוציא את המעות שוב בחזרה. כמו כן, אם ערכו ביניהם קנין מחייב, שוב אין המתחייב יכול לפטור את עצמו מהתשלום (קצות סימן קכ"ט סק"ח ונתיבות סימן רס"ד סק"ח).

עוד מצאנו שכתבו הפוסקים, שאם המתחייב היה כנה בכוונתו בשעת ההתחייבות ועתה הוא מתחרט על כך, שוב אינו יכול לטעון 'משטה הייתי בך' (מחנה אפרים - שכירות סימן ט"ו וקצות סימן פ"א סק"ד וראה עוד חקרי לב - חושן משפט סימן קל"ה).

בפוסקים מצאנו מספר דוגמאות למקרים שבהם אנו נוקטים שאכן המתחייב היה רציני בהתחייבות. כגון, מי שנדר שיתן כך וכך בעבור פעולה מסויימת. מאחר ונדר, שוב אינו יכול לטעון 'משטה אני בך'. ואם נדר באופן המועיל, אף יורשיו יתחייבו לפרוע לאחר מיתתו נדר זה. והיינו, אף לפי הפוסקים שבכל נודר ומת אין היורשים צריכים לקיים נדרו (עיין רמ"א - חושן משפט, סימן רנ"ב סעיף ב' ונתבאר בגליון קכ"א, מדור 'קו ההלכה'), מכל מקום כאשר נתחייב בדיבור לחוד בעבור שכירות , כל שאינו יכול לטעון 'משטה אני בך' מחמת הנדר שבדבר, שוב היורשים חייבים לשלם את חוב השכירות של אביהם (קצות סימן רס"ד סק"ד).

וכאשר התחייב לתת סכום מופקע לעני עבור איזו פעולה שמחירה האמיתי אינו כה גבוה, נחלקו בפוסקים אם יש להתחייבות זו דין 'נדר'. יש שנקטו שיש כאן נדר, מאחר ונתחייב זאת לעני (קצות שם וסימן פ"א סק"ג, המקנה עמ"ס קדושין דף נ"ט ע"א). אחרים סבורים שמכיון שההתחייבות היתה כרוכה בפעולה מצד העני, הרי שאין כאן כוונה לשום 'נדר' אלא התחייבות גרידא לשכר פעולה שבה נקטינן שיכול המתחייב לפטור את עצמו לאחר מכן בטענת 'משטה אני בך' (צמח צדק חושן משפט סימן ל"ט, בית שלמה חושן משפט סימן י"ז ומנחת פתים סימן של"ד סעיף ד'). במקרה כזה טוב לפשר (משפט שלום סימן קפ"ה).

יצויין, כי במקרים שלא נדר אדם במפורש אלא שההלכה מתייחסת לדבריו כנדר, כגון האומר לתת דבר מה לעני, שדינו כנדר משום דרשה ד'בפיך זו צדקה', יש מהפוסקים שכתבו שמסירת מודעא הנעשית בערב ראש השנה מועילה שלא יחול כאן תורת נדר כלל וכלל. שהוא עצמו הרי לא נתכוין לנדר כלל אלא התורה החשיבה את דיבורו כנדר, ועל כך מועיל הגילוי דעת שמוסר שאינו רוצה שיהיה נדר (שלמת חיים ח"ב תשובה ל"ח, והגרשז"א בשו"ת מנחת שלמה חלק א' סימן צ"א אות כ'). אמנם יש מהפוסקים שמחמירין לכתחילה אף בכך (עי' הליכות שלמה, תשרי עמ' ז' ועמ' שפ"ז, וראה בגליון מ"ד, מדור 'קו ההלכה'). 

בגליון הקודם[1] התבארו חילוקי הדין של המשכיר כשהתקלקל השכור, חיובי המשכיר להעמיד מושכר חילופי וחיוב השוכר לשלם דמי שכירות[2]. 

להלן מתבארים חיובי השוכר לשלם דמי השכירות כשלא התקלקל השכור, אבל מפני איזה אונס לא השתמש בו השוכר.

כללי אונס:

 מזלו של השוכר או של המשכיר

בדיני שכירות הכלל הוא, שאם האונס שמחמתו לא השתמש בשכור הוא מפני מזלו של השוכר, כלומר, שהאונס תלוי בו, חייב השוכר לשלם דמי השכירות[3], ואף אם האונס אינו תלוי בוודאי בשוכר אבל  השוכר בלבד ידע שאפשר שיהיה ואילו המשכיר לא היה צריך לדעת שאונס זה עלול להיות, חייב השוכר בדמי שכירות, שעליו מוטל להתנות בתחילת השכירות שאם יארע האונס ו לא יתחייב לשלם דמי שכירות, וכיון שלא התנה גילה דעתו שאפילו אם יארע אונס חייב לשלם, אבל אם שניהם ידעו שאפשר שהאונס יהיה או שניהם לא ידעו, והרי זה ספק מפני מי אירע האונס, הואיל ולא התנו המוציא מחבירו עליו הראיה, ולכן אם השוכר לא הקדים מעות פטור לשלם דמי השכירות[4].

אונס כסיבה לפטור

הדיון בשל מי אירע האונס הוא רק כאשר מובן שהאונס שייך כסיבה לפטור את השוכר מתנאי השכירות, אבל אם יש נימוק שהאונס אינו שייך לתנאי השכירות, חייב השוכר בכל דמי השכירות, כפי שיבואר.

המקורות לכללים אלה הם בדיני שכירות ממון ושכירות פועלים, כאשר בזה שכירות ממון ופועלים דומים, אך  לפנינו נדון רק בנוגע לדיני שכירות ממון.

נאנס מלהחזיר המושכר

בשכירות מטלטלין חייב השוכר להחזיר את המוכר בזמן שנקבע. להלן חילוקי דין אם אירע לשוכר אונס שמונע ממנו להחזיר את המושכר לזמן שנקבע.

שכירות לזמן ידוע

השוכר מכונית לזמן ידוע כגון שבוע, שדמי השכירות מחושבים כפי אורך הזמן ששכר, ובגמר הזמן החיוב על השוכר להחזיר את המכונית למשכיר, ולא פירש לאיזה צורך שכרו, ובגלל מזג אויר גרוע התעכב ולא החזיר את המכונית בזמנו, חייב השוכר בכל דמי השכירות, כי תנאי השכירות היה לשלם בעד הזמן שמעכב את המכונית עד שיוחזר מבלי להתחשב בסיבה שלא החזיר אותה בזמן שקבעו מתחילה, ולכן אין כאן טענת אונס שהשוכר פטור עליו[5].

שכירות לפי הצורך

לעומת זה, אם השוכר פירש את הצורך למענו שכר את המושכר המובן הוא שהצורך הוא מתנאי השכירות, לפיכך אם אירע אונס שהשוכר לא היה יכול לצפות, אינו חייב בכל דמי השכירות, כגון שאמר ששוכר את המכונית לנסוע למקום פלוני, והיה צפוי להחזיר את המכונית אחר שני ימים, ומחמת מזג אויר גרוע התעכב ולא החזיר את המכונית בזמן הצפוי, הרי שהצורך לנסוע למקום פלוני היה מתנאי השכירות ועל כן אם השוכר לא היה יכול לצפות את שינוי המזג אויר או אם שניהם ידעו שאפשר שיהיה, פטור השוכר להוסיף על דמי השכירות[6].

אונס בגרימת המשכיר

גם אם השוכר לא פירש את הצורך שלמענו שוכר ורק קבעו זמן שחייב להחזיר את המושכר ואירע איזה אונס לשוכר שרוצה להחזיר את השכור לפני  הזמן אם העיכוב להחזיר לא היה מצדו אלא מפני עיכוב מצד המשכיר, נפטר מדמי השכירות מעת האונס, כגון בשכרות מכוניות שהסדר הוא שהמשרד של המשכיר פתוח בזמנים קבועים כששכר מכונית וחלה באמצע הזמן, ומפני  שהמשכיר נסע לחופשה ואינו מצוי במשרד לא יוכל להחזיר, או אם החוזה עם המשכיר מחייב אותו שאינו יכול למסור את המכונית לנהג אחר, ולא היה יכול להחזיר ע"י שליח[7], בכל אלה פטור השוכר, הואיל והעיכוב אינו ממנו אלא מאת המשכיר[8].