- מה נשמע ר' יענקל? - פתח דניאל את השיחה.

- ברוך ה'. תודה רבה שבאת לנחם אותנו בשבוע שעבר. הכרת טוב את אבי הכ"מ, לא כן?

- כן, הוא יחסר לי מאד, כך הוא נקטף מעמנו בפתאום. לעצם הענין שלשמו התקשרתי, אתה יודע שאביך לוה אצלי לפני תקופה 100,000$ ב'היתר עיסקא'?

- לא. כמה עוד נותר לשלם?

- מהקרן נותרו עוד 15,000$ שעדיין לא נפרעו.

- בסדר גמור. אדבר עם כל בני המשפחה וכבר בימים הקרובים נשלם את כל החוב.

- התוספת שאביך התחייב עליה היא 1% לחודש, זאת אומרת שעליכם להוסיף 150$ על התשלום.

- אתה בטוח שאנו, היורשים, חייבים לפרוע תוספת זו?

- בודאי!!! אביכם התחייב על כך!

- ומה אם העסק שבו אבי הכ"מ השקיע את המעות לא הרויח? התוספת תהיה לכאורה 'ריבית'...

- אני לא מבין מה אתה אומר. היה בינינו 'היתר עיסקא' ושלום על ישראל...

- לא טוב הדבר אשר עשית... על הצדדים לדעת ולהבין מהו אותו 'היתר עיסקא' עליו הם חותמים (עיין ברית יהודה, פרק מ' סעיף ז'. ועיין שם הערה י"ד מה שהביא בשם השל"ה הק' דאם הצדדים לא הבינו מהות הענין אינו מועיל אף בדיעבד והביא שאחרונים הקילו בדיעבד)...

- טוב מאוחר מלעולם לא... בבקשה תסביר לי פעם אחת ולתמיד מהו 'היתר עיסקא'.

- קודם כל עליך להבין במה נשתנה דין 'עיסקא' מדין 'הלואה'. 'עיסקא' פירושה השקעה, שנותן את מעותיו בפיקדון לאחרים שיתעסקו בהן. המעות נותרו בבעלות הנותן, המתעסק רק סוחר בהן בשליחותו של הנותן. כיון שכך, פשיטא שאין בתשלום הרווחים לנותן משום 'ריבית', הוא מעולם לא הלוה מאומה למתעסק, הוא רק שלחו להתעסק עם מעותיו.

מה שאין כן 'הלואה', שם נתן המלוה את מעותיו ללוה והן מעתה רכושו של הלוה. אם יקבל הנותן רווחים שנשאו מעות אלו, הרי שזו 'ריבית'. מעות אלו אינם שלו עוד, אלא של המקבל והוא שהרוויח בהן ומשלם הוא 'ריבית' על כך שהסכים המלוה להלוותן לו.

- זכורני משהו מגירסא דינקותא שב'עיסקא' מחצית מהמעות הן הלואה ומחציתן פיקדון... לא הכל הוא פיקדון...

- אכן מצאנו בגמרא (בבא מציעא דף ק"ד ע"ב) שחכמים תיקנו שבסתם 'עיסקא', שבה חולקים נותן המעות והמתעסק ברווחים, לא כל הסכום הוא 'פיקדון'. מחציתו הוא בתורת 'הלואה' והוא של המתעסק.

תקנה זו נועדה להטיב עם הנותן, שאם יקרה אונס ויפסידו את המעות, יחלקו ביניהם שוה בשוה בהפסדים. לולי תקנה זו, כל ההפסד היה מושת על הנותן שהמעות נותרו שלו והן רק כפיקדון ביד המתעסק.

- ומדוע בעיסקא כזו, שמחציתה הלואה, אין חשש 'ריבית' בכך שחולקים ברווחים מחצה על מחצה? מדוע מסכים המקבל להתעסק במחצית הפיקדון בשביל הנותן ולא להרוויח מכך מאומה? הוא בודאי עושה זאת כשכר על מה שהלוה לו מחצית מהסכום (שלחן ערוך - יורה דעה, סימן קע"ז סעיף ב')!

- כדי לפתור בעיה זו על הנותן להוסיף ולשלם למתעסק שכר הטירחה בעבור מה שנתעסק במעותיו (שם ממשנה שם דף ס"ח ע"א).  בשביל שכר זה מתעסק המקבל עם מעותיו של הנותן, פלגא פיקדון, ולא בעבור ההלואה.

- זהו 'היתר עיסקא'?

- לא. הרבה אנשים אינם מסכימים לתת את מעותיהם ב'עיסקא' משתי סיבות. ראשית כל, הם חוששים מהפסד המעות, שגם עליהם יושת מחציתו, על המעות שהיו רק פיקדון ביד המקבל. וגם לרבות, שאם לא יהיו רווחים בסופו של דבר מההתעסקות במעות, הם לא יקבלו שום תוספת.

- וכיצד ה'היתר עיסקא' פותר חששות אלו?

 - חכמי ישראל בזמן הלבוש, הסמ"ע ומהר"מ מקראקא (הר"ר מענדיל ב"ר אביגדור אב"ד קראקא) ראו שפרנסתם של ישראל דחוקה, ואנשים אינם מסכימים להלוות את מעותיהם, על כן הם עמדו ותיקנו את ה'היתר עיסקא' וכללו בו תנאים שהמעיטו את חששותיהם הנ"ל של המלוים.

המלוה מוסר את המעות, חלקן הלואה וחלקן פיקדון כב'עיסקא' המוזכרת בגמרא. אך אף אם המעות יאנסו, על פי רוב המקבל לא יוכל לפטור את עצמו אף לא מחלק הפיקדון שהיה בידו.

- הכיצד?

- בשטר ה'היתר עיסקא' נקבע שהמקבל אינו נאמן לטעון שנאנסו מעות הפיקדון אלא בנאמנות מיוחדת, על ידי עדים. בלא עדות על האונס, הוא אינו נאמן והוא חייב לשלם אותן בחזרה לנותן. על פי רוב וכמעט תמיד, אין ללוה עדים על כך, והנותן יקבל לידיו את מלא הסכום שמסר ב'עיסקא'.

אמנם, מכיון שעדיין יש ביד המקבל את הכח והאפשרות להיפטר מלהחזיר הפלגא פקדון אם יביא עדים שנפסד הקרן באונס, על כן אין זו קבלת אחריות מצידו על כל המעות להחשיבו כהלוואה.

- וכיצד פתרנו את החשש השני של המלוה, אולי העסק לא ירויח?

- גם על נושא זה תקנו נאמנות. למנהגינו, הלוה לא יהיה נאמן לומר שהמעות לא הרויחו, אלא אם כן ישבע על הדבר בשבועה חמורה. על כן, כל זמן שאינו נשבע וכך על פי רוב, על המקבל לשלם את הרווחים.

- אבל התשלומים הנהוגים ב'היתר עיסקא' אינם הרווחים שנשאו המעות, זהו סכום קבוע שנקבע מראש בין המלוה ללוה, לדוגמא עם אביך התניתי אחוז אחד בכל חודש... ובנוסף לזה, גם אם ירויח יותר לא יתן לו יותר בעד מה שהרויח חלק הפקדון?

- סכום זה הוא סכום התפשרות. דהיינו, המלוה מסכים שאם הלוה יפרע לו סכום מסוים וקבוע, הוא יפטר בכך ולא יצטרך להישבע להוכיח כמה היה הריוח שלו, וגם לא יצטרך ליתן לו יותר מזה במדה שהרויח יותר. אם ירצה הלוה הוא ישבע שלא הרויח ויפטר, על כן אין כאן 'ריבית'.

כמובן, שעל הנותן לתת שכר טירחה למקבל וכנ"ל ב'עיסקא'. אם מתנים מלכתחילה, מספיק לתת אפילו משהו, שהרי המקבל מתעסק בין כך בשביל עצמו ותלינן שבשביל דבר מועט מסכים להתעסק בשל הנותן גם כן (שלחן ערוך - יורה דעה, סימן קע"ז סעיף ג'. אמנם עיין בנוסח ההית"ע בקיצור שלחן ערוך ובשער דעה סימן קע"ז סק"ג).

- הבנתי. עתה, מדוע נראה לך שאתם, היורשים, פטורים לשלם את הריבית שאביכם התחייב?

- פשוט מאד. נניח, שהעסק בו אבי הכ"מ השקיע את המעות לא הרויח. אבא ז"ל יכל להישבע על כך ולפטור את עצמו מתשלום התוספת. אם היה בוחר שלא להישבע, הרי שהוא משלם זאת כדי לפדות את עצמו מהשבועה, ואין כאן כלל 'ריבית' (זו אחת הדרכים בהבנת ההתפשרות, ויורחב על כך בהמשך).

אנו היורשים, איננו יודעים אם אבינו הרויח אם לאו. אנו פטורים מלשלם בטענה שמא אבינו לא הרויח. יוצא איפוא, אם נשלם לך תוספת על הקרן, לא תהא תוספת זו כפדיון תמורת שבועה, אלא 'ריבית' ממש!

מסקנת המאמר בגליון הבא בע"ה לקריאה לחץ כאן.

נתבקשתי על ידי הנהלת אחד המוסדות המכובדים בעירינו להלוות להם סכום כסף נכבד. בדיוק בתקופה זו מבקש נכדי להתקבל ללימודים במוסד זה, אנו חוששים שמא הוא לא יצליח להתקבל.

שאלה: מותר לי להתנות את  נתינת ההלואה בכך שיקבלו את נכדי ללימודים שם? יש לציין, בכוונתנו לשלם עבור לימודיו שכר לימוד מלא, אין בדעתנו לבקש הנחות.

תשובה: בהלכות 'ריבית' כלל גדול שנינו, לאו דוקא תמורה ממונית עבור ההלואה נחשבת 'ריבית', כל 'טובת הנאה' יש בה 'ריבית'. אם כן, יש לדון אם תנאי זה שבדעתך להתנות עם הנהלת המוסד גם הוא בגדר קבלת טובת הנאה מהלוה.

מצאנו שיטות בפוסקים שהחמירו בכך (שלחן ערוך - יורה דעה, סימן ק"ס סעיף כ"ג). לדוגמא, אם המלוה 'צייר' (Painter), אסור למלוה להתנות עם הלוה, שאם פעם יצטרך מישהו שיצייר בעבורו הוא ישכור את המלוה. אם עשו זאת יש דעה שהרי זו 'ריבית קצוצה' ואסור מן התורה כיון שטובת הנאה הוי ממון (וגם למ"ד שטובת הנאה לא נחשב כממון, איסורא מיהא איכא). אף אם לא התחייבו על כך, אלא הלוה לאחר מכן שוכר את המלוה לצייר בעבורו, הדבר אסור.

לעומת זאת יש מי מהפוסקים שמיקל בכך (ט"ז שם סקכ"ב). דבריו מבוססים על הלכה סותרת (שם סימן קע"ב סעיף ד') שבה למדנו שהמלוה רשאי להתנות עם הלוה שבאם ירצה למכור את ביתו, ימכרנו לו, למלוה, בשער שבשוק.

יש שישבו סתירה זו שתנאי זה פירושו שבאם ירצה הלוה למכור את ביתו, הרי שההלואה עצמה תיהפך לחלק מהתשלום. על כן, מתברר למפרע שאין כאן 'הלואה' ואין כאן 'ריבית', 'מקח וממכר' יש כאן. אחרת, יהיה אסור למלוה להתנות את הלואתו בכך שתינתן לו הזדמנות כזו, ואף אם ישלם עליה כשער שבשוק (חוות דעת שם סקי"ז).

אך הדעה המקילה לא כן עמה, לשיטה זו אין כאן כלל 'ריבית', שאין ללוה נפקא מינה בין אם ישכור שירותיו של צייר זה או של אחר. הוא לא העניק למלוה מאומה משלו בתמורה להלואה יתר על ההלואה עצמה. 

בנידון שאלתך, למוסד הנ"ל ישנם חוקים בקשר לקבלת התלמידים. אם נכדך אינו עומד בהם וההנהלה מסכימה לקבל אותו רק בתמורה להלואה, הרי שהם נתנו לך טובת הנאה שיש בה ערך בתמורה למעותיך ואסור לכך הדעות משום 'ריבית' (ראה גם שלחן ערוך - חושן משפט, סימן רל"ז סעיף ב').

לוקח שנמלך במצרן

לוקח שנמלך עם המצרן לפני המכירה האם רצונו לקנות, והמצרן ירא שאם ישאל למוכר שימכור לו יעלה את המחיר לא נמחל זכותו עד שיתברר בבירור שמוחל זכותו, כגון שיקנה הלוקח ממצרן שמוחל זכותו[1] או יאמר לפני עדים שמסתלק מהנכס, ויש שכתב שאפילו אומר לשון שמשמעותו שלא צריך לשליחותו של הלוקח לקנות לו מחל זכותו[2].

לאחר שקנה הלוקח, אם תוך הזמן שראוי למצרן לתבוע זכותו יש הוכחה שהמצרן מחל זכותו, כגון שמסייע ללוקח או שוכר ממנו הנכס, אבד המצרן זכותו גם בלי קנין[3].

זמן התביעה

המצרן לא איבד זכותו במה ששהה לתבוע זכותו לפני שנודע לו שהנכס נמכר, ואפילו עבר זמן רב מעת המכירה[4]. בד"א שהמכירה נעשית בצנעא ולא נתפרסם או שהתכוונו להעלים המכר[5], אבל אם לפי הנסיבות וודאי נודע לו, כגון שנתפרסם המכר בעיר והלוקח החזיק בנכס[6], קבעו חז"ל שיעור זמן עד כדי שילך ויביא מעות ויתבענו ללוקח בדין, שאם שהה יותר מחל זכותו[7], אבל כתבו הפוסקים שאם יתבע מהלוקח תוך זמן זה אפילו שלא בפני בית דין בעדים[8] ויביא המעות די בכך[9]. ונראה בזמנינו תשלום זה הוא כפי מנהג המדינה בהעברה בנקאית וכדומה[10].

טענת אונס

כאמור, חששו חז"ל שהמוכר לא יפסיד מזכויות המצרן[11]. לפיכך אפילו היה המצרן אנוס בשעת המכר להיוודע מהמכר כדי לתבוע זכותו כגון שהיה במדינה אחרת, או אפילו היה בעיר ונודע לו ומפני האונס לא תבע תוך הזמן האמור, כגון שחלה, איבד המצרן זכותו לתבוע מהלוקח, שאם לא נאמר כן יפסיד המוכר, שהרבה יחששו לקנות ממנו שמא יבוא המצרן לאחר שעבר אונסו ויתבע מהלוקח שיעביר לו הנכס[12]. אבל אם המצרן תבע מהלוקח בזמנו רק נאנס להביא המעות, כגון שהיה חולה או טרוד בעסקיו[13], או טעה שמחמת סיבה סבר שדמי המקח מגיע לו מהמוכר, לא בטלה זכותו שהרי תבע ולא מחל[14].

תשלומים ללוקח

הואיל והלוקח נעשה שלוחו של המצרן, חייב המצרן לשלם לו את המחיר ששילם הן אם לאחר הקנין הוזל או הוקר המקח[15]. וכן אם קנה הלוקח בזול ישלם לו המצרן רק המחיר ששילם שמסתמא מכר בזול מפני איזה דוחק, אבל אם הלוקח אומר שהמוכר הוזיל רק לו, חייב המצרן לשלם השווי של שעת המקח, ועליו להביא ראיה שהמוכר היה מוכר לכולם בזול[16].

גם כשקנה הלוקח ביוקר חייב המצרן לשלם לו המחיר ששילם, ולא יכול לומר הואיל והלוקח נחשב שלוחו כאילו עוות בשליחותו וישלם לו רק השווי[17] כי זה רעה למוכר אם יפסיד רווח זה[18], או אם היה מחיר אונאה המבטל המקח אינו יוכל לבטלו[19]. אכן אם הלוקח לא ידע שנתאנה במחיר המבטל המקח, יכול לבטל המקח אם הלוקח מסכים לכך[20].