זאב הביט על הגמרא ועיניו אורו. בכרך זה הוא עמל, יגע ומצא כדי מידתו.

גם כריכת הגמרא הוכיחה על כך. לפני מספר חדשים, כאשר זאב לקח/שאל אותה מאחיו יוחנן, היתה היא חדשה כיום היוולדה... עתה, דפיה המרופטים וכריכתה הדהויה כמו קיימו את מאמר חכמים (מועד קטן דף ט"ז ע"ב) 'כל העוסק בתורה מבפנים, תורתו מכרזת עליו מבחוץ'...

אך בל נקדים את המאוחר.

יום חג הוא בתפוצות בית ישראל. גם זאב חגג בדיצה ובחדווה - יחד עם המוני שלומי ישראל - את סיומה של מסכת 'בבא מציעא', במסגרת ה'דף היומי'.

טעם מיוחד היה לשמחתו של זאב. זה עידן ועידנים - מאז שעזב את ספסלי ה'כולל', ויצא להביא טרף לעולליו - שהוא ניסה 'להתחבר' שוב אל הגמרא. לחוש את טעמה ונופת צופה.

אך כידוע מאמר העולם, מה שהלב חושק - הזמן עושק... כל נסיונותיו לקבוע עיתים בתורה, חק ולא יעבור, עלו בתוהו...

יש וכבר ישב הוא אל מול הגמרא בערבו של יום, אך מחשבותיו נשאוהו אל מעבר לים... זבולון לחוף ימים ישכון...

עד לאותו היום. יום התחלת מסכת 'בבא מציעא' במסגרת הסדר של ה'דף היומי'. או אז, החל זאב להתמיד דבר יום ביומו. לא עבר עליו יום, בו עלה על יצועו לפני שסיים את חוק לימודיו.

עתה, כשזכה לסיים את כל המסכת מהחל עד גמירא, לא היה מאושר ממנו.

הוא הסב לסעודה לכבודה של תורה, יומא טבא לרבנן, והקשיב לדברי הרבנים שדברו בשבח התורה ועמליה.

כאשר נסתיימה הסעודה, הוא ניגש אל ארון הספרים שעמד בפינת בית המדרש ועליו שלט 'ספרים פרטיים', נטל את מסכת 'בבא מציעא' של אחיו יוחנן ופנה לביתו.

בדעתו היה לעבור בדרכו בביתו של אחיו, יוחנן, ולהשיב לו את הגמרא.

בעודו צועד אל ביתו החלה מחשבה מטרידה מנקרת במוחו. 'שמא חייב אני להשיב ליוחנן גמרא חדשה? הרי כך היה מצב הגמרא כאשר יוחנן השאיל לי אותה...'

...

בפתרון שאלה זו נקדים ונצטט מדברים שכתבנו כאן בעבר (מעשה שהיה - גליון י"א).

שם היה הנידון במי שרכב על אופניים (Bike) של חבירו ונתקל בדרכו במסמר (Nail) שנכנס אל הגלגל (Wheel) וקרע אותו.

והרחבנו שם אם שייך לפטור את הרוכב משום 'מתה מחמת מלאכה' - דהיינו נזק שבא מחמת השימוש שלשמו שאל השואל את החפץ (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ש"מ סעיף א').

וזה היה דברינו:

לכאורה צריך להבין מדוע פטרה התורה 'שואל' ב'מתה מחמת מלאכה'. הרי שואל חייב אפילו ב'אונס', כגון אם הבהמה מתה בפתע פתאום (שם). מה בכך שהאונס נגרם על ידי השתמשות השואל? וכי בשל כך הוא נפטר?

הרמב"ן (בבא מציעא צ"ו ע"א) מבאר טעם הדבר שהשואל פטור, כיון שבמקום כזה האונס בא על ידי פשיעת המשאיל ואי אפשר לחייב את השואל על כך. הוברר בסופו של דבר, שהבהמה לא היתה ראויה למלאכה שבעליה מסרוה בעבורה.

דהיינו - האחריות במקרה כזה היא על הבעלים/המשאיל, שלא היה להם להשאיל את הבהמה למלאכה שאינה מסוגלת לכך (ואפילו במקום שהבעלים לא ידעו מכך לפני שהשאילו, מכל מקום היה עליהם לבדוק את הבהמה לפני שהשאילו אותה אם אכן היא ראויה לכך).

לשיטה זו, הרוכב חייב לשלם על הגלגל. זה כמו כל אונס אחר ששואל חייב, ואין זה בגדר 'מתה מחמת מלאכה'. אי אפשר לומר במקום כזה שזה קרה בפשיעת המשאיל. הוא אינו צריך לחשוש מראש שיִכָּנֵס מסמר בגלגל.

אך יש מהראשונים (עיין רשב"א בשיטמ"ק שם ובנימוק"י) שחולקים על הרמב"ן ופוטרים את השואל בכל מקרה של 'מתה מחמת מלאכה'. סיבת הפטוֹר ב'מתה מחמת מלאכה' - לפי שיטות אלו - היא, שכשם שֶׁוִיתּר על כְּחַשׁ הבהמה ולא שָׁם אותה לפני שמסרה לשואל כדי שיוכל לאמוד כמה הוכחשה בשימושו של השואל, הוא הדין שמחל על כל הפסד שנגרם מחמת ההשתמשות.

לשיטות אלו, הרוכב יהיה פטור.

...

עתה נשוב אל משנה ראשונה. המחנה אפרים (הלכות שאלה, סימן ד') תלה נידון דידן בפלוגתא זו.

בדרך שבעולם, ספר שמשתמשים בו - ובפרט אם בלימוד ולא בקריאה בעלמא - דפיו וכריכתו דוהים ומתיישנים.

על כן, לדעת הראשונים שהפטור של 'מתה מחמת מלאכה' הוא מחמת פשיעת המשאיל, הרי שאי אפשר לפטור את השואל על חיסרון זה.

המשאיל לא פשע במאומה, הספר אכן ראוי היה למלאכתו, ועל המשתמש לשלם על חסרונו, שאינו 'אנוס' עליו בכלל.

[כתבנו זאת, להוציא שאין ענין נידון זה לנכתב כאן בעבר (עיין ב'מעשה שהיה' גליון קנ"ט) בדין שואל ספר ללימוד - אם יש לו כלל דין 'שואל'.

אף אם לא נחשיבנו כ'שואל', מכל מקום חייב על הבלאי אם הוא אינו מוגדר 'מתה מחמת מלאכה', כיון שאין המשתמש אנוס עליו.]

אמנם, לדעת שאר הראשונים, אף כאן נפטרנו משום 'מתה מחמת מלאכה'. שבודאי מחלו הבעלים/המשאיל על הבלאי של הספר, כשמסרוהו לשואל (וראה במחנה אפרים שם מה שהוסיף טעם מדיליה לפטור במתה מחמת מלאכה, עיי"ש).

אך האחרונים נחלקו על דבריו. לשיטתם, כל דברי הרמב"ן נתחדשו להיכא ש'מתה' הבהמה לבסוף. אזי, נצרך הרמב"ן לחדש שנפטר השואל מחמת פשיעת המשאיל.

במקום כזה סבירא ליה לרמב"ן שאי אפשר לקיים טעם הראשונים שתלו הפטור במחילת המשאיל, כיון שהוא מילתא דלא שכיחא ולא סבר בדעתו שיקרה כך כדי שימחול.

אך בבלאי פשוט שדרך שיבוא בשימוש, אף להרמב"ן שייך טעם הפטור מחמת מחילת המשאיל, כיון שסבר בדעתו וקיבל (עיין אור שמח בחידושיו לבבא מציעא דף צ"ז ובדברי גאונים כלל צ"ו אות י"ד. ועיין עוד בשו"ת שואל ומשיב - מהדורא תליתאה, חלק ב' סימן קע"ה בענין המעשה עם הגר"ז מוולוזין).

הרי שנידוננו תלוי בפלוגתת הפוסקים, האם שייך לפטור את השואל לשיטת הרמב"ן בסוגיא דמתה מחמת מלאכה (שסבירא להו להפוסקים הלכה למעשה כשיטה זו, עיין ש"ך סימן ש"מ סק"ה ונתיבות שם חידושים סק"ו).

שכיח במחוזותינו שעסקים וחנויות מעמידים שירות לקוחות (Customer service) לקונים. כגון, איש מכירות (Salesperson) המסייע בבחירת בגד, הצבע שלו ומידתו וכו'. לעיתים, יש והמתעניין אינו מעוניין בכלל לרכוש בחנות ובעסק זה, אלא במקום אחר שהמחירים שם זולים יותר. כל מגמתו היא לנצל את שירות הלקוחות של עסק זה, בכדי להחכים ולידע לעצמו מה יקנה.

שאלה: פשוט שאין זה מן היושר. האם כרוך בכך גם איסור?

תשובה: הנוהג כך עובר בכמה וכמה איסורים וכדלהלן:

א) אונאת דברים - את הפסוק 'ולא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה, יז)' פירשו חז"ל (ב"מ נ"ח ע"ב) דאיירי באונאת דברים, שלא יאמר אדם לחברו דברים שיכעיסוהו, יביישוהו או יצערו אותו.

אחת הדוגמאות שנתנו לכך חז"ל (בבא מציעא דף נ"ח ע"ב) 'לא יאמר לו: בכמה חפץ זה? והוא אינו רוצה ליקח' (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן רכ"ח סעיף ד'). בפשטות טעם האיסור בכגון דא, כיון שהמוכר סבר שהלה חפץ לקנות ולבסוף מתבדה ומצטער בכך. אמנם, האידנא שכך דרך העולם שסובבים בחנויות רבות עד שמוצאים את מבוקשם, שוב המוכר אינו מצטער בלכת הלקוח ההוא שמלכתחילה לא היה בטוח שיקנה אצלו. מה גם ששכיח שיחזור לאחר זמן, כשכילה את הבירורים. ובפרט, אם שואל למוכר שאינו בעל הבית, שאינו מצטער בכך.

אך יש מהפוסקים שאסרו גם באופן זה. מה שמטריח ומטריד את המוכר או את הפועל בחנם יש בכך איסור 'אונאה' (עיין מאירי, וספר חובת השמירה להחפץ חיים פרק י"ד). פשיטא, מי שמתעניין בחנות אינו חייב לקנות בה ואין בבירורים משום 'אונאה'. המוכר מסכים מראש לתת מזמנו ללקוח, כיון שיש מקום שלבסוף ישתכנע לקנות אצלו (פתחי חושן - אונאה, פרק ט"ו הערה ט"ו). אך כאשר הקונה יודע בעצמו שלא יקנה כאן כלל, ומטריח אותו לשווא, הדברים אסורים. פשיטא, אילו היה יודע המוכר שאין כלל סיכוי שיקנה אצלו, לא היה מסכים לטפל כלל בלקוח זה.

בנותן טעם לציין כי איסור אונאת דברים הוא מן החמורים ביותר. חז"ל (בבא מציעא דף נ"ח ע"ב) הפליגו ואמרו 'גדול עוון אונאת דברים יותר מעוון אונאת ממון'. בצער הגוף מקפידים בני אדם יותר מבהפסד ממון, ועוד שאונאת ממון אפשר לתקן על ידי השבה, מה שאין כן אונאת דברים. הזועק לה' על אונאת דברים שנתאנה תפלתו נשמעת מהרה, כי שערי אונאה לא ננעלו (שם דף נ"ט ע"א).

ב) גניבת דעת - אסור לגנוב את דעת הבריות, בדברים שמראה שעושה בשבילו ואינו עושה. כיצד? לא יסרהב (יפציר) שיסעוד עמו אם יודע שהלה בין כך לא יסעד עמו (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן רכ"ח סעיף ו'). שיחזיק לו טובה בחנם, בעוד שהמזמין מעולם לא סבר שאכן יסעד עמו.

כל שכן באופן שמטעהו, שמראה בעצמו שרוצה לקנות אצלו, אם אין בדעתו לעשות זאת הרי שגנב את דעתו (ביאור סביב ליראיו לספר יראים סימן נ"א סק"ב).

גם איסור גניבת דעת חמור ביותר. רבינו יונה (שערי תשובה שער ג' אות קפ"ד) כתב שהחטא הזה חמור אצל חכמי ישראל יותר מגזל הנכרי, יען וביען כי שפת שקר אשמה רבה. ונתחייבנו על גדרי האמת, כי הוא מיסודי הנפש. וכתבו בספרי המוסר שגדול עונש הגונב דעת מהגונב ממון, שזה בגופו וזה בממונו (מנורת המאור פרק א' אות מ"ו).

במאמר הבא יתבארו בע"ה איסורים נוספים הכרוכים בהנהגה זו.

הסכמה וויתור בחלק בכורה

נכסי האב משועבדים לשלם את חובו, ואם בא הבעל חוב ותובע שיפרעו את החוב מנכסי הירושה, הואיל והבכור נוטל פי שנים פורע בו פי שנים[1], וכן אם בא גזלן ונטל מהירושה שלא כדין יש בו שני חלקים של הבכור[2].

יש לבכור חלק בכורה קודם החלוקה ('תפיסת הבית')[3], מאידך, התורה קראה לחלק בכורה 'מתנה' שנאמר 'לתת לו פי שנים' (דברים כ"א י"ז), ולכן זוכה לגמרי בחלק הבכורה רק אם גילה דעתו שרוצה לזכות בה כמו כל מתנה שרק אם רוצה בה זכה בה, אבל אם אינו רוצה לזכות לגמרי בחלקו לא זכה בה בעל כרחו[4].

בכור שמכר חלקו

לאחר שגילה דעתו שרוצה לזכות בה כגון שאמר שרוצה למכור חלקו לפני חלוקת הירושה שוב אינו יכול למחול חלק הבכורה אבל יכול למכור חלקו בקנין המועיל[5] או להפקיר.

גילה דעתו שאינו רוצה לזכות בחלקו

אבל אם לא גילה דעתו שרוצה לזכות בחלק הבכורה יכול הבכור לומר שהבעל חוב לא יטול פי שנים מחלקו שבזה גילה דעתו שאינו רוצה לזכות בחלק הבכורה[6], ואזי אם שאר היתומים קטנים או ששאר יורשים לא נמצאים כאן, לא יוכל הבעל חוב לגבות מהירושה רק כפי חלק הפשיטות של הבכור, וכן אם הבכור חייב לבעל חוב לא יכול זה לגבות מהירושה אלא כפי חלק הפשיטות של הבכור[7].

לחזור מהוויתור, וסילוק הפשוט

לאחר שוויתר על חלקו בבכורה שוב אינו יכול לחזור בו[8], אבל מחלק הפשוט אינו יכול לוותר שהפשוט זוכה בירושה בעל כרחו ואינו יכול להסתלק ממנה[9], ויש שכתב שיכול לוותר גם מחלק הפשוט שאף הפשוט יכול להסתלק מהירושה, אלא שלעומת חלק הבכורה שאינו יכול לחזור בו ושוב לזכות בה, בחלק הפשוט יכול לחזור בו, שאף הפשוט שהסתלק יכול לחזור בו[10], אא"כ יעשה קנין המועיל[11].

וויתור בחיי האב

הפוסקים דנו האם ה'מתנה' של הבכורה היא חובת היורשים או מתנה מצד האב. לסוברים שהמתנה היא חובת היורשים ואילו מצד האב יש רק חיוב שלא להשוות את חלק הבכורה, לא יכול הבכור לוותר על חלקו בחיי האב כנגד היורשים שעדיין לא ירשו כלום והוא כמוחל דבר שלא בא לעולם[12], אא"כ מחל לאביו בחייו שיכול להנחיל לשאר האחים מה שחייבתו התורה לתת לבכור[13], אבל יש שכתב שזו מחלוקת הראשונים ושיש סוברים שהמתנה היא מצד האב והבכור יכול לוותר על חלקו בחיי האב[14].

וויתור במקצת הנכסים או על כולם

הואיל ויש לבכור חלק בכורה קודם חלוקה, אם גילה דעתו שוויתר על מקצת נכסים כגון שלקח חלק פשוט במקצת הירושה, הן בקרקע והן במטלטלין, וויתר על כולו[15]. מחה הבכור בשעת החלוקה ואמר בפני שנים – אפילו עדים פסולים[16] – שבמה שחולק בנכס זה בשווה אינו מוחל על החלק בכורה בשאר הירושה, הרי זו מחאה ולא וויתר בשאר הנכסים[17].

הבכור צריך למחות בכל חלוקה שחולק עם אחיו בשווה, אבל אינו צריך למחות כשחולק עוד מאותו המין אפילו שהמין השתנה קצת, כגון כשמיחה כשהיו הענבים מחוברים ולאחר הבצירה חלקו ענבים בשווה ולא מיחה, לא וויתר על זיתים, אבל אם הענבים נשתנו לגמרי, כגון שחלקו בשווה לאחר שדרכו הענבים ונעשו יין, הרי זה כמין אחר ואם לא מיחה וויתר על הכל[18].

הבכור חייב למחות בפירוש בשעת חלוקה של מין זה, אבל אם אומר לפני עדים שגם אם יחלוק בשווה לא יהא חלקו מחול, כל שלא מחה בשעת החלוקה וויתר על הכל[19].