עונת הסתיו עומדת בפתח. אחרוני הסוכות עדיין עומדות ניצבות, מתביישות ומבוישות. מחכות שבעליהן יכניסו אותן למנוחתן עד לשנה הבאה.

גם סוכתו של מיכאל עדיין ניצבת על תילה, בעליה עסוק עד לראש. הוא לא מצא עדיין פנאי לפרקה ולאפסנה.

מקפיד הוא מיכאל ביתר שאת שלא לעשות את מלאכתו בימי המועד, ועל כן נצטברו על שולחנו משימות רבות מחסרון ימי עבודה אלו ועליו להשלימן.

בעודו עובר על המסמכים, גילה מיכאל שיוחנן, אחד מבעלי החנויות שקונים אצלו סחורה, לא שילם את חובו כבר מספר חודשים.

על אתר הוא התקשר אליו - מה נשמע ר' יוחנן? מתי נראה לך שתשלם את החוב? כבר 'עבר קציר כלה קיץ'...

יוחנן מלמל מספר מילים לא ברורות כל כך. אך דבר אחד היה מאד ברור למיכאל... יוחנן אינו מתכוון לשלם את החוב בזמן הקרוב...

החוב היה גדול מדי שמיכאל יוכל לעבור על כך לסדר היום. כמה אלפי דולרים אינם סכום של מה בכך, והוא נצרך להם בדחיפות במחזור של עסקיו.

הוא פנה לתפילת ערבית בבית הכנסת. ראשו סחרחר עליו, כוונתו בתפילה היתה ממנו והלאה. 'כיצד אוכל לקבל את הכסף' חשב כל העת.

מרוב הרהורים הוא שכח לפסוע בחזרה לאחר שפסע לאחוריו 'עושה שלום'... אחד המתפללים שעמד בסמוך ורצה לחלוף עמד תָּמֵהַּ. הוא לא הבין: למה מחכה מיכאל? הרי אין חזרת הש"ץ בתפילת מעריב...

- שמעתי פעם בדרך הלצה מאחד מגדולי ישראל, בטעם הדבר שמקפידין שלא להיכנס בתוך המקום שפסע המתפלל לאחוריו בסיום תפילת שמונה עשרה קודם שהלה חוזר למקומו (עיין משנה ברורה סימן קכ"ג סק"ח). כיון שבתפילת העמידה חושב כל אחד על עסקיו, אם כן הרי זה כ'משיג גבול'...

ניבא ולא ידע מה ניבא...

הלה שטוב לב היה לא נסתפק בהערתו. הוא ביקש לדעת מה מעיק על מיכאל. - אולי יש לאל ידי לעזור לך - ביקש.

מיכאל סיפר לו דברים כהוויתן - איני יודע מה אעשה כעת... כיצד אוכל לקבל את המגיע לי מיוחנן.

- דוקא היה נראה לי לאחרונה שמצבו הכלכלי של יוחנן בכי טוב. חנות המכולת (Grocery store) שלו עמוסה בקונים.

איעצך שמע לי וייטב לך. לֵךְ ועמוד בחנות של יוחנן על יד הקופאי (Cashier). בטוח אני שיש מלקוחותיו של יוחנן שחייבים לו סכומים נכבדים בהקפה.

תוכל לגבות זאת מהם מדין 'שעבודא דרבי נתן'! - סיים לתת את עצתו ופנה לדרכו.

מיכאל ידע היטב מהו 'שיעבודא דרבי נתן'. כאשר ראובן הִלְוָה מעות לשמעון ושמעון הלֹוֶה הִלְוָה אף הוא מעות ללוי, רשאי ראובן - המלוה הראשון - לגבות את חובו ישירות מלוי - הלֹוֶה השני.

חז"ל דרשו זאת מפסוקים (פסחים דף ל"א ע"א) וכך נפסק גם להלכה (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן פ"ו סעיף א').

כינויה של הלכה זו בשם 'שעבודא דרבי נתן' הוא על שמו של בעל מימרא זו.

...

למחרת בבוקר התייצב מיכאל בחנותו של יוחנן. למזלו יוחנן לא היה שם ולא ידע כלל בבואו ובצאתו.

בתוך מספר דקות הוא כבר ידע על אברך צעיר בשם 'משה לוי', שחובו לחנות עמד על סך של למעלה מאלף דולר.

באזניו הוא שמע כיצד הקופאי הזהירו שאם לא ישלם את חובו בהקדם, לא יוכל להמשיך לקנות בהקפה.

האברך התנצל - פשוט איני משלם זאת בעצמי. עלי לבקש מהשווער שלי את כרטיס האשראי שלו בכדי שאוכל לשלם את החוב...

- אני יודע שאינך משלם בעצמך... - הפטיר הקופאי לעברו - לולי שהשווער היה חותם כאן כערב על חשבונך, לא היית מקבל אשראי כל כך נדיב...

מיכאל לא ידע את נפשו משמחה. לא די שמצא לקוח שחובו 'מכובד' ויכול לנכות חלק גדול מחובו של יוחנן אליו, אלא גם מדובר באחד עשיר... הרי רק עשירים מחזיקים ומשלמים את חשבונות המכולת של החתן התלמיד חכם שלהם...

הוא החליט לברר מיהו אותו 'משה לוי' ומיהו חמיו. הוא יפנה אליו ויבקש ממנו את החוב...

...

האם בכלל יכול מיכאל - המלוה הראשון - לגבות את חובו מהשווער של אותו 'משה לוי'?

הרי השווער אינו 'לוה' כלל, הוא רק 'ערב' על חובו של 'הלוה השני'.

במאירי (בבא קמא דף מ' ע"ב ד"ה 'יש מי שאומר שראובן') הביא שיש מי שאומר שאין הערב על חובו של הלֹוֶה השני מחוייב לפרוע את החוב למלוה הראשון.

והיינו ממש כנידון שאנו עוסקים בו. השווער של משה לוי, שהוא 'ערב' על חובו של חתנו ליוחנן, אינו מחוייב לשלם למיכאל שהוא בעל חובו של יוחנן.

רק משה לוי עצמו מחוייב בכך ולא הערב שלו.

אך המאירי מביא שחכמי הדור מפקפקין בכך, ולשיטתם הערב על חובו של הלֹוֶה השני מחוייב אף הוא לפרוע מדין 'שעבודא דרבי נתן' את החוב למלוה הראשון וכן הדברים נראין.

ובספר פתחי חושן (הלואה - פרק ו' הערה מ"ו) הביא שבשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק חלק א' סימן קס"ג) אף הוא צידד כמסקנת המאירי.

אך מטעם אחר יכול לפטור השווער את עצמו מלשלם למיכאל, ואף משה לוי עצמו יוכל לפטור את עצמו לשלם למיכאל.

פסק המחבר (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן פ"ו סעיף ב') שאין דין 'שעבודא דרבי נתן' אלא אם כן אין ללוה הראשון נכסים אחרים מלבד אותו החוב שחייב לו הלוה השני.

אך כל שיש ללוה הראשון נכסים אחרים מלבד חוב זה, בית דין אינם נזקקין לגבות את חובו של הלוה השני ולתתו למלוה הראשון (ועיין בש"ך שם סק"ה ובקצות ונתיבות שם סק"א. וראה בכל זאת בארוכה בפסקי דינים להאב"ד הגר"ח קאהן שליט"א גליון קל"ו).

אם כן, כיון שליוחנן יש נכסים אחרים, שוב אין יכול מיכאל לכפות על משה לוי וחמיו לשלם לו את מה שחייבים ליוחנן בהקפה.

בבתי כנסת בהם נמכרות ה'עליות' במכירה פומבית (Auction), מצוי שמעלים את מחיר ה'עליה' במספר דרכים:

א' - אחד, שאינו ממתפללי בית הכנסת, מבקש לרכוש 'עליה' עבור אחד המתפללים. הוא מודיע על כך לגבאי והוא אף נוקב בסכום שעד אליו הוא מוכן לשלם. הגבאי מעלה את מחיר העליה קרוב לאותו סכום מקסימלי, אף שההצעה הגבוהה ביותר שהוצעה מאחרים, נמוכה בהרבה מהסכום שנקב הקונה.

ב' - אחד המתפללים מציע מחיר, אף שכלל אינו מתכוין לקנות 'עליה' אלא רק להעלות את המחיר ולהרויח את קופת בית הכנסת. מחמת הצעה זו עלה מחירה של ה'עליה'.

ג' - הגבאי מבחין שאחד המתפללים חפץ ב'עליה' מסוימת. בהיות שאותו מתפלל עשיר, עושה הגבאי עצמו כאילו קיבל כבר הצעה גבוהה על עליה זו, רק בכדי שהעשיר יעלה את מחירה בכדי לזכות בה.

שאלה: האם מותר לעשות כמעשים הללו? אם לא, האם חייב הקונה לשלם את המחיר המופקע?

תשובה: במקרה הראשון - הקונה אינו חייב יותר מהמחיר הנמוך ביותר שניתן היה להשיג בעבורו את ה'עליה'. הגבאי הוא שליחו של הקונה ומוטל עליו לדאוג בשבילו שיקבל את המחיר הנמוך ביותר שניתן לקבל, לא להיפך. מאחר והוא מעל בתפקידו, הרי ששליחותו בטילה (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן קפ"ב סעיף ב').

במקרה השני - מאחר ואילו אותו מציע היה זוכה ב'עליה' הוא היה מתחייב לשלם את המחיר שנקב, הרי שהקונה שזכה בה לבסוף חייב בתשלום שנקב הוא (ואף שהמציע האחר עשה זאת רק בכדי להעלות את המחיר).

ועדיין יש לדון לגבי המקרה השלישי.

מצאנו שנשאל החיד"א (יוסף אומץ סימן נ"ז) אודות 'אדם חשוב וירא שמים' שרצה להרויח לקופת בית הכנסת, ועשה תנאי עם הגזבר שהוא יעלה בדמים בכדי שמי שרוצה לקנותה יוסיף על דמיה, לשם כך הוא סיכם עם הגבאי שאם לבסוף, הצעתו - שכלל לא נתכוין אליה ברצינות, תזכה, ישלם הוא רק את מחצית הסכום שהוא נקב בעבורה.

וכתב על כך החיד"א שפשוט שיש בכך משום מרמה וגניבת דעת (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן רכ"ח סעיף ו'). מלבד מה שיש בזה משום דבר שקר ועובר משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. הוא אף מוסיף שם מדברי הגמרא (בבא בתרא דף ח' ע"ב) המדברת בגנות הגבאין הלוחצין על הצדקה, וכל שכן לצרכי הקהל (באופנים מוגבלים כשכופין על הצדקות בדברים, האם מותר להערים באופנים כאלו - ראה שו"ת שבט הלוי ח"ב סימן קי"ט ושו"ת עטרת משה יו"ד סימן קפ"ט).

וחוץ מאיסור גניבת דעת, אפשר שיש בכך משום 'גזל' מאחר ובאמת אין שוויה של ה'עליה' כמחיר זה. כל מה שהקונה הסכים לכך היה רק מחמת שסבר שאכן יש מי שמבקש אותה במחיר גבוה, אך לא היה מי שאכן הסכים לשלם עליה מחיר כל כך גבוה. אם כן, כפי שיבואר להלן, אף בדיעבד לא יחוייב הקונה לשלם יותר מהמחיר האמיתי שבעבורו יכל לרכוש את ה'עליה'.

לעיתים הקונה 'עליה' אינו מתכוין כלל 'לנדור' לצדקה, הוא רק 'קונה' את ה'עליה' כדי להתכבד בה (ראה פנים מאירות - חלק ב' סימן כ"ה המובא בשערי תשובה - אורח חיים סוף סימן קנ"ד). אם זה המדובר, פשיטא שה'מכירה' לא נעשתה כראוי והקונה אינו חייב אלא בשוויה האמיתי של ה'עליה'. גם לשיטות החולקות וסבורות שיש בקנית העליה תמיד משום 'נדר' (צמח צדק סימן ע"ב הביאו המגן אברהם בסוף סימן קנ"ד) יתכן שה'נדר' אינו מחייב, שנעשה בטעות (עיין עוד מהרש"א סוכה דף כ"ט ע"א, מנחת יצחק חלק ג' סימן צ"ז וצדקה ומשפט פרק ז' הערה ה').

זמן התשלומים

כפי שהתבאר, חייבים לשלם דמי תיווך אם המתווך (או השדכן) היה הסיבה לעשיית המקח (או השידוך) אפילו במקצת[1]. זמן החיוב לשלם את דמי המקח הוא בגמר המקח[2], או בזמן שהתנו ביניהם[3].

גמר מקח הוא בקנין שמעביר את בעלות המקח או בחיתון עם קשר נישואין, ועם זמן זה חייבים מיד לשלם את דמי התיווך או שדכנות[4]. ברם, הפוסקים כתבו שאף בשלבים שלפני גמר המקח ייתכן שחייבים כבר לשלם את דמי התיווך.

הסכמת הצדדים

משמעות הפוסקים היא שלא די במה שהסכימו הצדדים ביניהם לעשות את המקח (ואפילו פסקו דמי המקח ביניהם) מבלי שיעשו הדבר שנחשב במנהג המקום כגמר הדבר, ורק אז הזמן המחייב לשלם דמי תיווך[5].

חוזה, זכרון דברים, רישום בערכאות

יש שנהגו שאפילו אם נעשה קנין המועיל מדינא, כגון קנין כסף בנכסי דלא ניידי, לא נחשב שנגמר המקח עד חתימת חוזה או לפחות 'זכרון דברים' שהוא כעין חוזה, ולכן רק אז חייבים לשלם את דמי התיווך מאידך, די בזה שיחשב כלפי המתווך שגמר את פעולתו, אע"פ שלא העבירו עדיין את הבעלות רשמית ליד הלוקח[6], ויש שכתב שגם כלפי המתווך גמר הפעולה הוא רק לאחר רישום הנכס בערכאות שבזה נגמר המקח לגמרי[7], והכל כפי המנהג[8].

השלשת דמי התיווך לפני גמר המקח

לא הגיע עדיין הזמן שכפי מנהג המקום חייבים לשלם את דמי התיווך, לא יכול המתווך לבקש שישלישו המעות ביד שליש אע"פ שכבר עשו קנין המועיל, ומכ"ש אם רק הסכימו ביניהם לגמור המקח[9].

נישואין, תנאים

וכן בשידוך, תלוי הדבר במנהג המקומות, יש שנהגו שזמן התשלום הוא בכתיבת התנאים, ויש שנהגו רק עם הנישואין. הפוסקים נחלקו אם אין מנהג ברור בזה האם חייבים לשלם מיד עם התנאים או רק לאחר הנישואין[10].

הנראה, שיש להבדיל בזה בין חוג שמעיקר תפקיד השדכן הוא לתווך גם את חיובי ממון בין הצדדים, וממילא מתפקידו להבטיח שעד הנישואין ימלאו את תנאי הממון, ובזה מסתבר כאשר לא נגמרה התעסקות שלו עד הנישואין אף זמן התשלומים הוא לאחר הנישואין, אבל בחוגים שההתעסקות של השדכן הוא בעיקר להכיר בין חתן לכלה (אף אם נו"נ עם המחותנים) מסתבר שנגמרה פעולתו עם התנאים, שלכן אם מאיזה סיבה יש קשיים לאחר התנאים או אפילו אם התבטל השידוך אינו חייב להתעסק יותר בזה[11].

ביטול המקח או השידוך:

חיוב דמי תיווך לאחר ביטול המקח

הסכימו הצדדים לבטל המקח לאחר העברת הבעלות או לבטל את הקשר לאחר הנישואין, עדיין חייבים לשלם את דמי התיווך או שדכנות[12], וכן הדין אם התבטל המקח לאחר הזמן שנחשב לזמן שמחייב לשלם את דמי התיווך (כפי שהתבאר לעיל), או את דמי השדכנות במקום שנהוג לשלם לאחר התנאים[13].

חיוב המתווך  לפשר לאחר ביטול העסק

אם אחד הצדדים ביטל את העסק או את השידוך והצד האחר מבקש מהמתווך או שדכן לחדש את הענין, נחלקו הפוסקים האם המתווך ששילמו לו בעד התיווך חייב להתעסק בזה[14].  ונראה שיש לדון בזה האם הדבר שגרם לביטול העסק היה מהדברים שדנו עליהם בעת התיווך או השידוך[15].

התבטל המקח מחמת מקח טעות

אם התגלה דבר במקח או שידוך שלא היה ידוע מקודם ומחמתו התבטל המקח, חייב המתווך להחזיר את דמי התיווך או שדכנות[16].

הקדימו לשלם דמי התיווך

יש שכתב שאם הקדימו לשלם למתווך לאחר שהסכימו ביניהם לעשות המקח אבל לפני הקנין או הזמן שנהוג לשלם עשו הקנין ושוב חזרו בהם, שחייב המתווך להחזיר את דמי התיווך[17].