- מדוע עיניך רכות? וכי לא ישנת בלילה? - נזדעק שלום למראה אחיו, יונתן - דברי הירושלמי 'מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה' נסובו דוקא שלא לישן 'ביום ראש השנה'. כך לשון הרמ"א (אורח חיים, סוף סימן תקפ"ג)... בלילה מותר וצריכים לישון...

הם נפגשו בבית המדרש הגדול, מיד לאחר תפילת מוסף של יום א' דראש השנה. במשך השנה כמעט ואינם נפגשים, האחד גר בדרום הארץ והשני בצפונה. שלום קידם את פניו של יונתן בחיוך רחב וביד מושטת לברכה. אך יונתן ענהו בשפה רפה ובקוצר רוח.

שלום הבחין מיד שהעייפות גוברת על יונתן, הוא כמעט ונרדם תוך כדי שיחתם. זו מידתו של אח מסור, לדעת ולהבחין במצוקתו של אהובו...

- כן... הזמנתי מיטה באכסניה שאורגנה על ידי המוסדות, אך לצערי לידי ישן אחד שמרעיש כל הלילה תוך כדי השינה... לא הצלחתי לעצום עין... - סיים.

- אתה יודע מה? אני שכרתי דירה קטנה לראש השנה, יחד עם שני בָּנַי. בֹּא אלינו... נסתדר כבר עם מקום...

- מה הפירוש 'נסתדר כבר עם מקום'? יש מקום בשבילי בדירה ששכרת או לא???

- בדירה יש רק שלש מיטות. אך כבר אמרתי לך, נסתדר... אולי תישן על הספה (Couch) שבסלון (Dining Room)... אחרי הכל, נראה לי שבדירה ששכרתי תצליח לישון טוב יותר מבלילה האחרון...

- אבל אבא... - התערב בשיחה יעקב, בנו הבחור של שלום, שעמד כל העת מן הצד והקשיב לשיחתם - בעל הבית של הדירה השכיר את הדירה רק לשלשה אנשים... זו גם הסיבה שמַאמִי לא באה יחד איתנו לכאן...

- אין מה לעשות! - פסק שלום - חייבים לסדר משהו לפֶעטֶער יונתן! אולי אני בבחינת 'אורח מכניס אורח', אך גרוע יותר 'משיב דבר בטרם ישמע' (בבא בתרא דף צ"ח ע"ב)... - 'עקץ' את בנו.

- אשלם על כך... - הוסיף יונתן.

- מה פתאום?! בשום פנים ואופן! למה שתשלם? אני כבר משלם בין כך על שכירות הדירה.

- אך השכירות היא לשלשה אנשים ולא יותר! - טען יעקב.

- 'זה נהנה וזה אינו חסר' (ראה הסוגיא בבבא קמא דף כ"א ע"א)! בעל הבית לא יפסיד מאומה מכך שגם יונתן ישן עמנו בדירה. 'נר לאחד, נר למאה'... הוא במפורש התיר לי להביא אנשים נוספים לסעודות. לא איכפת לו על מעט המים שיונתן ישתמש ממנו...

- אך זו 'חצר דקיימא לאגרא' דירה העומדת לשכירות! הוא הרי באמת השכירה! אזי ההלכה שחייב לשלם...

- בין כך הוא אינו יכול להביא אנשים נוספים אחרי שכבר השכיר לנו את הדירה. הרי שמעתה דירה זו דינה כ'חצר דלא קיימא לאגרא', שאינה עומדת להשכרה עוד!

- חוששני שצדקו דברי יעקב לחייב, מטעם אחר - טען יונתן.

כנראה גם אתה למדת את סוגיית הגמרא בבבא קמא אודות 'זה נהנה וזה לא חסר'. 'דף היומי' אחז שם לפני מספר חודשים...

מסקנת הגמרא שם לפטור את הדר בחצר חבירו שלא מדעתו משתי סיבות. הראשונה, משום שנאמר 'וּשְׁאִיָּה יֻכַּת שָׁעַר'. דהיינו שבית העומד ריק מיושבים, מזיקין נטפלין אליו. על כן בדירתו בבית הריק, אף שהיה שלא מדעת הבעלים, נהנו הבעלים שלא הוזק ביתם.

וטעם נוסף מוזכר שם בגמרא משום 'ביתא מיתבא יתיב'. שכאשר מתגוררים בני אדם בבית ואינו עומד שומם, מבחינים הם בחסרונותיו ודואגים לבדק הבית.

זאת אומרת, שרק אם לבעל הבית יש הנאה מהשימוש של אותו אחד שדר בביתו שלא ברשות, רק אז פטור הדר מלשלם. לולי הנאה זו, חייב הדר שלא מדעת להעלות שכר לבעל הבית.

כאן, למשכיר של הדירה אין שום הנאה מכך שאבוא לישון בדירתו. בין כך יש שם דיורין אחרים ששומרים על הבית, אתה ובניך... - סיים יונתן להרצות את משנתו.

- אתה אומר דברים של טעם - הסכים שלום - בכלל נראה לי שמי שיוצא מדירתו לשני ימים, כמו המשכיר של דירה זו, אין לו כלל הנאה אם יכנס שם אחר לימים אלו.

הן לטעם ד'ושאיה יוכת שער' והן משום 'ביתא מיתבא יתיב'. בשני הימים שייעדר מדירתו, לא יקרה בה כלום...

- אבל מתחילתה של הסוגיא נשמע שבכל ענין נפטר 'הדר בחצר חבירו שלא מדעתו'. כפי שאמר  אבי מורי מדין 'זה נהנה וזה אינו חסר'... - חזר בו יעקב.

...

הראשונים בסוגיא דהתם אכן עמדו על הסתירה שבין תחילת הסוגיא לסופה וכנ"ל.

הרשב"א (שם) כתב ליישב שבכל דר בחצר חבירו יש קצת הפסד לבעל הבית, מחמת השימוש ו'דריסת רגל' של הנכנסין. מחמת הפסד מועט זה היה מקום לחייב את זה, הדר שלא ברשות, לשלם לבעל הבית את מחיר כל השכירות (עיין תוס' שם בסוגיא ד"ה 'ויהבי').

על כן נצרכה הגמרא להביא את שני הטעמים הנ"ל, שהדר אף הוא מטיב עם בעל הבית בכך שדר בדירתו השוממה. ריוח זה עולה כנגד ההפסד שיש לבעלים ופוטר את הדר מלשלם.

יוצא איפוא, שכאשר הבעלים אינם מרויחים מאומה מאותו הנכנס שלא ברשות, וכנידון דידן שבלאו הכי היו בדירה שוכרים אחרים, חייב הדר שלא ברשות לשלם שכירות (וכן כתב במהר"ם על אתר. ועיין עוד בנימוקי יוסף שם ובלחם משנה פרק ג' מגזילה הלכה ט' מש"כ בדבריו).

כדברי הרשב"א כתב גם הנתיבות (סימן שס"ג סק"ט) להלכה, ונידון שלו שם ממש כנידון דידן (ועיין בדברי גאונים כלל ק"ד אות ל"ח מה שהקשה סתירה מדברי הנתיבות עצמו בחידושים סימן קנ"ד סק"ז. וראה בערך ש"י סימן קנ"ד סעיף ב' ובאבן שהם (פרלמוטר) סימן ק' וסימן קמ"ב מה שכתבו ליישב בדברי הנתיבות).

מאידך, הרמב"ם (פרק ג' מגזילה הלכה ט') פסק בסתמא 'הדר בחצר חבירו שלא מדעתו... אינו צריך להעלות לו שכר... שזה נהנה וזה אינו חסר'. מכך שכלל לא הזכיר בדבריו את שני הטעמים הנ"ל לפטור, מוכח שסובר שבכל גוונא נפטר (ים התלמוד שם בסוגיא וכן דייק בהגהות הגר"א בסימן שס"ג סקט"ז מלשון המחבר שם, עיי"ש).

וכן משמע להדיא בדברי הרא"ש שם (סימן ו') ששני הטעמים הם רק כדי לתת סעד וסמך לפטור. אך גם לולי טעמים אלו פטור הדר שלא מדעת, משום 'זה נהנה וזה אינו חסר' (וכשיטה זו נקט המהרש"ל בים של שלמה שם סימן ט"ז).

למעשה:

העולה מכל הנ"ל, שבמחלוקת ראשונים שנוי הדבר. על כן אם יישן יונתן בדירה השכורה, אינו חייב להעלות שכר לבעליה (שמחת יו"ט למהרי"ט אלגאזי סימן כ"ח).

שאלה: כהמשך לנכתב כאן במאמר הקודם, מהי הדרך המותרת ליטול שכר למי שנשכרה להשגיח על ילדים (Babysitter) בשבת ויו"ט?

תשובה: חז"ל אסרו לקבל 'שכר שבת', דהיינו שכר על פעולה שנעשתה בשבת. אף אם עצם המלאכה מותרת בשבת - כמלאכת שימור ילדים - אסור להשתכר ממנה משום גזירת מקח וממכר (שלחן ערוך - אורח חיים, סימן ש"ו סעיף ד'). יש מהפוסקים שהתירו שכר שבת כשיש בה צורך מצוה (ובנידון דידן, כגון שאם הבנים נצרכת ללכת לבית הכנסת או למצוות ביקור חולים), אך אף להמתירים אינו רואה סימן ברכה ממעות אלו (שם סעיף ה' ובסימן תקפ"ה סעיף ה' ובנו"כ).

כאשר אין המדובר במלאכה שהיא לצורך מצוה, אסור מדינא להישכר למלאכה זו בשבת ויו"ט. אם נשכר, שכר המלאכה אסור בהנאה ובשימוש (שם סימן רמ"ה סעיף ו' ובמשנה ברורה ס"ק כ"ד). הטעם שהחמירו במעות אלו, כיון שבזה יתוקן מעט האיסור שבעצם השכירות (ישועות יעקב סימן רמ"ג סק"ה).

בודאי כאשר מדובר באחת מבנות המשפחה שדרכה להתנדב בחינם למלאכה זו, וכל שכן אם סוכם מראש שלא תקבל שכר על פעולה זו - אזי אף אם לבסוף קיבלה מעות, בגדר 'מתנה' הן ומותרת להשתמש בהן (שערי תשובה סי' ש"ו ס"ק ה' ומשנה ברורה ס"ק כ"ד). אך אם הדרך שמשתכרת בעבור מלאכה זו ותוכל לתבוע את שכרה בבית דין (אם היה בימות החול), או באחת שמלאכתה בכך - אף אם יתנו ביניהם שלא תקבל שכר על כך, הערמה בעלמא היא ואינה מועילה ושכרה אסור (ראה ארחות שבת - פרק כ"ב הערה קנ"א).

בגמרא מצאנו שהתירו כאשר הפועל אינו שכיר יום, אלא שנשכר לתקופה כגון לשבוע - כיון שנוטל את שכר השבת ב'הבלעה' יחד עם שכר הימים האחרים. גם כך, אסור לפרש שנוטל שכר על שבת, אלא יבקש את שכר כל השבוע יחד (סימן ש"ו סעיף ד'). על כן יקפיד כל מי ששוכר מי שתשגיח על הילדים (Babysitter) או מלצר (Waiter) לשבת, שיבואו להתחיל לעשות מלאכתם כבר לפני השבת או לאחריה, ויתן את שכרם על מלאכת השבת בהבלעה (משנה ברורה שם סקכ"א). [יש שכתבו, שאפשר להתנות עמה שתביא מקודם שבת דבר לצורך הילד, כצעצועים או מעדנים ויבליעו שכרה עם הפירעון עבור מה שהביאה (שו"ת ויברך דוד ח"א סי' מ"א עפ"י שו"ת נודע ביהודה תנינא סימן כ"ו].

פרט נוסף, 'הבלעה' פירושה שהפועל נשכר לכל הזמן כחטיבה אחת ובעל הבית אינו יכול לחזור משכירותו בתוך הזמן (וכגון, שמתחילה להשגיח כבר מערב שבת אל תוך השבת). לולי כן - שביד בעל הבית לחזור בו מהשכירות של ימות החול ולשכרו בו רק לשבת - אין זו 'הבלעה' והשכר אסור (כן הוא דעת הרמ"א, אבל עיין משנ"ב ס"ק כ' בשם השבות יעקב שמקיל בזה).

בנידון דידן, על פי רוב אין קשר בין שכירות אחת לרעותה (אלא אם כן מתחילה לפני שבת וממשיכה לתוך השבת וכנ"ל). על פי רוב, שני שכירויות כאן - האחת לימות החול והאחרת לשבת ואין זו 'הבלעה' לגבי שכר השבת.

העצה היעוצה לכך, שיתנו ביניהם ששכירות אחת היא, ובעל הבית אינו יכול לחזור בו מאחת מהן. אף אם יחזור בו לפני שבת, יהיה חייב לשלם את שכרה על השבת (עיין פסקי תשובות סימן ש"ו אות ט').

כבר הודגש במאמר הקודם, רק מלאכה שמקבלים עליה שכר למלאכה תחשב ויוכלו להבליע עמה את שכר השבת.

שכר המתווך שנשכר לכך

מתווך שנשכר לתווך ועשה את מלאכתו בנאמנות, דינו כפועל[1] שמי ששכרו חייב לשלם לו בעד טרחתו וכן חייבים לשלם לו את הוצאותיו כפי שרגילים להוציא לפעולה כזו, שעל דעת כן שכרו[2], אא"כ המנהג הוא שלא לשלם ההוצאות[3], ויש שכתב שאם קצבו למתווך שכר מופרז התכוונו בזה לכלול את ההוצאות בכלל המשכורת[4].

מתווך שלא הצליח לגמור התיווך

הפוסקים דנו האם המתווך שנשכר לתווך ולא הצליח להביא את העסק לידי גמר זכאי אפילו לשכר טירחא, ולדעת רוב הפוסקים אם המתווך לא התנה מתחילה שישלמו לו בעד הטירחא, אינו זכאי לכלום, שהרבה סרסורים יגעים ומעלים חרס בידם[5].

במקום שנקבע המנהג שאם שכר מתווך שמשלם לו דמי טירחא אפילו אם לא הצליח להביא את העסק לידי גמר, כגון במקומות שנהוג לשלם לשדכן שנשכר מאחד הצדדים לשלם איזה סכום אפילו שלא היה תועלת מהעיסוק שלו, קובע המנהג והמתווך זכאי לדמי הטירחא כפי שנהוג, אא"כ התנה המשלח שרק ישלם לו אם יהיה איזה תועלת מהעיסוק שלו[6].

שכר המתווך מיוזמת עצמו

כאמור, דמי תיווך שמשלמים למתווך שנשכר לכך הם בעד הטירחא, ומטעם זה שכרו אינו כולל את ההוצאות שרגילים להוציא למעשה תיווך ולכן חייב המשלח לשלם לו את ההוצאות בנפרד משכרו[7]. לעומת זה, הפועל מיוזמת עצמו מבלי שנשכר לכך, תשלומיו אינו בעד הטירחא אלא שכר בעד מה שהועיל לתיווך ולכן זכאי רק לשכר שהועיל בפעולותיו, כפי שיבואר להלן.

דמי תיווך מדין 'יורד' 'ונהנה'

חיוב תשלומים למתווך שפועל מיוזמת עצמו הם מדין ה'יורד לשדה חבירו ברשות'[8] שמחייב את הנהנה לשלם למשביח, אפילו אם לא היה למשביח שום הוצאה, אם עכ"פ יש ליורד איזה הפסד כל שהוא מפעולתו, אפילו רק הפסד זמן שהיה טורח בדבר אחר[9].

לפיכך, חיובי תשלומין למתווך ביוזמת עצמו הם על פי שני התנאים האמורים, דהיינו א) שהיה תועלת לעשיית העסק מהיוזמה שלו, ב) שהיה ליוזם איזה הפסד אפילו רק הפסד מועט כגון הפסד זמן[10].

עסקים שחייבים לשלם דמי תיווך

חייבים לשלם דמי תיווך על כל עסק או שירות שהמנהג לשלם בעדו אפילו שזה שירות זוטר, כגון להפנות את מכריו שיקנו בחנות של חבירו, והמנהג לתת שכר סרסרות על כגון דא[11].

גובה השכר

ערך השבח של תיווך הוא מה שפעל והצליח בתיווך. שווי זה הוא כפי שנהוג לשלם למי שנשכר לתווך והצליח בפעולותיו[12], ולכן אף המתווך מיוזמת עצמו שהביא את העסק לידי גמר גובה את שכרו כמו הדמי שכירות שמשלמים למי שנשכר לתווך.