שכר המתווך שנשכר לכך
מתווך שנשכר לתווך ועשה את מלאכתו בנאמנות, דינו כפועל[1] שמי ששכרו חייב לשלם לו בעד טרחתו וכן חייבים לשלם לו את הוצאותיו כפי שרגילים להוציא לפעולה כזו, שעל דעת כן שכרו[2], אא"כ המנהג הוא שלא לשלם ההוצאות[3], ויש שכתב שאם קצבו למתווך שכר מופרז התכוונו בזה לכלול את ההוצאות בכלל המשכורת[4].
מתווך שלא הצליח לגמור התיווך
הפוסקים דנו האם המתווך שנשכר לתווך ולא הצליח להביא את העסק לידי גמר זכאי אפילו לשכר טירחא, ולדעת רוב הפוסקים אם המתווך לא התנה מתחילה שישלמו לו בעד הטירחא, אינו זכאי לכלום, שהרבה סרסורים יגעים ומעלים חרס בידם[5].
במקום שנקבע המנהג שאם שכר מתווך שמשלם לו דמי טירחא אפילו אם לא הצליח להביא את העסק לידי גמר, כגון במקומות שנהוג לשלם לשדכן שנשכר מאחד הצדדים לשלם איזה סכום אפילו שלא היה תועלת מהעיסוק שלו, קובע המנהג והמתווך זכאי לדמי הטירחא כפי שנהוג, אא"כ התנה המשלח שרק ישלם לו אם יהיה איזה תועלת מהעיסוק שלו[6].
שכר המתווך מיוזמת עצמו
כאמור, דמי תיווך שמשלמים למתווך שנשכר לכך הם בעד הטירחא, ומטעם זה שכרו אינו כולל את ההוצאות שרגילים להוציא למעשה תיווך ולכן חייב המשלח לשלם לו את ההוצאות בנפרד משכרו[7]. לעומת זה, הפועל מיוזמת עצמו מבלי שנשכר לכך, תשלומיו אינו בעד הטירחא אלא שכר בעד מה שהועיל לתיווך ולכן זכאי רק לשכר שהועיל בפעולותיו, כפי שיבואר להלן.
דמי תיווך מדין 'יורד' 'ונהנה'
חיוב תשלומים למתווך שפועל מיוזמת עצמו הם מדין ה'יורד לשדה חבירו ברשות'[8] שמחייב את הנהנה לשלם למשביח, אפילו אם לא היה למשביח שום הוצאה, אם עכ"פ יש ליורד איזה הפסד כל שהוא מפעולתו, אפילו רק הפסד זמן שהיה טורח בדבר אחר[9].
לפיכך, חיובי תשלומין למתווך ביוזמת עצמו הם על פי שני התנאים האמורים, דהיינו א) שהיה תועלת לעשיית העסק מהיוזמה שלו, ב) שהיה ליוזם איזה הפסד אפילו רק הפסד מועט כגון הפסד זמן[10].
עסקים שחייבים לשלם דמי תיווך
חייבים לשלם דמי תיווך על כל עסק או שירות שהמנהג לשלם בעדו אפילו שזה שירות זוטר, כגון להפנות את מכריו שיקנו בחנות של חבירו, והמנהג לתת שכר סרסרות על כגון דא[11].
גובה השכר
ערך השבח של תיווך הוא מה שפעל והצליח בתיווך. שווי זה הוא כפי שנהוג לשלם למי שנשכר לתווך והצליח בפעולותיו[12], ולכן אף המתווך מיוזמת עצמו שהביא את העסק לידי גמר גובה את שכרו כמו הדמי שכירות שמשלמים למי שנשכר לתווך.