בעודה מתעסקת עם ילדיה, נזכרה מרת פליישער - אוי! מה עם הבשר העומד על האש??? עלי לבחוש מעט בקדרה כדי שהתבשיל לא יקדיח...

היא אצה רצה למטבח כל עוד נפשה בה, נטלה כף שעמדה על השלחן ובחשה עמה בקדרה.

- ממש א מזל... - הרהרה לעצמה בהנאה - הגעתי בדיוק בזמן...

היא חזרה לילדיה ולעיסוקיה. היא עזרה למוישי להכין את שיעורי הבית, היא שטפה את פניה של גולדי וכו' וכו'.

היא שמעה את דלת הבית נפתחת - שלום! - קראה לעבר בעלה ששב מבית תלמודו.

- אוי ואבוי! - שמעה אותו זועק.

היא מיהרה למטבח לראות במה דברים אמורים. הוא עמד במטבח כשבידו הכף שבה היא בחשה בקדרה. פניו היו מבוהלות.

- מה קרה? - שאלה.

- מישהו השתמש בכף של חלב בתוך הקדרה של הבשר! מתי הפעם האחרונה שהשתמשו בכף זו?

- היום בבוקר - ענתה ופניה נפולות - בחשתי עמה דייסה שעמדה על האש...

- זאת אומרת שכף זו היא 'בת יומה' ומישהו תחב אותה לתוך התבשיל הבשרי! - סיכם לעצמו בעודו פותח את קדרת הבשר לבדוק את תכולתה.

הקדרה היתה כמעט ריקה. רק חתיכות בצל דקות וכמה ריבועים של בשר בקר נחו בקרקעיתה. התכנית היתה להוסיף בהמשך ירקות ומים ולהפוך את התבשיל ל'מרק' לארוחת הערב.

- אין כאן שישים כנגד הכף לכאורה... - הרהר בקול - התבשיל והקדרה, שניהם נאסרו משום 'בשר בחלב'.

אין דבר - ניסה להרגיע - צריכים להיזהר יותר להבא...

- אבל הקדרה אינה שלנו... שאלתי אותו מאחותי... - מרת פליישער היתה בהולה - צריכים לקנות לה חדשה...

- לכאורה את צודקת. הקדרה היא מפורצלן... דעת רבים מהפוסקים שדינה ככלי חרס שאי אפשר להכשירם...

...

בנידון זה ממש דן ב'שער המלך' (פרק ז' מחובל ומזיק הלכה ג'):

'הוה עובדא ושאלה אשה משכנתה קדרת בשר של חרס כדי לבשל בה, ובעודה מבשלת שכחה ותחבה כף חולבת. ולא היה במאכל שישים, באופן שנאסרו הקדרה והמאכל. והן עתה נפשה לשאול הגיעה אם היא חייבת לשלם לה הקדרה או לא'.

ובתחילת דבריו דן שם מצד היות הנזק 'היזק שאינו ניכר' בשוגג, ויכול המזיק לומר 'הרי שלך לפניך' (ועיין בפתחי תשובה סימן שפ"ה סק"א שהביא בשם הפרי מגדים דהתוחב כף של איסור בתוך תבשיל של חבירו מין בשאינו מינו נחשב היזק ניכר וכ"כ בחתם סופר - גיטין דף נ"ב ע"ב ועוד).

אך בהמשך בא לדון לפטור את האשה מטעם חדש, והוא 'מתה מחמת מלאכה'.

בכדי שיובנו הדברים לאשורם, נחזור על יסודות שנכתבו כאן בעבר.

נחלקו הראשונים בדין 'מתה מחמת מלאכה', האם פירושו שמתה מחמת אותה מלאכה ממש ששאל בעבורה דוקא.

למשל, השואל בהמה לילך עמה בדרך, והבהמה עשתה את הדרך על צד היותר טוב. לא נחלשה ולא ניזוקה מחמת טורח וקושי הדרך, אלא שבאו עליו ליסטים ונטלוה.

מחד גיסא, הרי הבהמה נאנסה במלאכתה, בדרכה.

מצד שני, לא ההליכה עצמה - שלשמה נשאלה הבהמה - היא שהזיקתה.

האם גם כהאי גוונא הוא בכלל הפטור של 'מתה מחמת מלאכה'?

הרא"ש סבירא ליה שאין זה בכלל 'מתה מחמת מלאכה', שלא המלאכה עצמה המיתתה. אך הרמ"ה פטר גם כאן משום 'מתה מחמת מלאכה'.

ובפלוגתא זו נחלקו גם המחבר והרמ"א (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ש"מ סעיף ג'. ועיין בש"ך שם סק"ה). המחבר פטר כהרמ"ה והרמ"א חייב כשיטת הרא"ש.

ובהקדם כל הנ"ל, מצדד בעל ה'שער המלך' שאף אשה ששאלה סיר מרעותה והטריפתו בבישול נחשב הדבר 'מתה מחמת מלאכה'.

לא מיבעיא לשיטת הרמ"ה הנ"ל, הרי שגם בכהאי גוונא נחשב הדבר 'מתה מחמת מלאכה'. הן הסיר נשאל לצורך בישול, ובתוך כדי מלאכת הבישול ומחמתו נטרף הסיר על ידי השואל.

ואף לדברי הרא"ש הנ"ל שחייב, היינו דוקא בנידונם שבאו עליו ליסטים בדרך ויש מקום לומר שהיו הליסטים באים אף אם לא הלך בדרך ולא נחשב 'מתה מחמת מלאכה'.

אך הקדרה מעולם לא היתה נאסרת ונטרפת לולי הבישול שהיא המלאכה שלשמה היא נשאלה, ונחשב הדבר 'מתה מחמת מלאכה' מחמת המלאכה עצמה לכולי עלמא, עד כאן דברי 'שער המלך'.

אלא שהאחרונים תמהו על דבריו.

הרי כל דין 'מתה מחמת מלאכה' הוא דוקא כאשר השואל לא שינה אלא עשה בפקדון את המלאכה שהרשוהו הבעלים עליה.

אך אם השואל שינה ועשה בפקדון מלאכה אחרת, הרי ששוב אינו פטור אם נאנס הפקדון מחמת אותה מלאכה.

וזה לשון המחבר (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ש"מ סעיף א') לאחר שהביא את דינו של השואל להתחייב באונסין: 'אבל כל קלקול שאירע מחמת מלאכה ששאלה בשבילה וכו' פטור. והוא שלא ישנה לעשות דבר אחר חוץ מהמלאכה ששאלה בעבורה'.

והרי אשה ששאלה קדרה בשרית, מעולם לא קיבלה את הקדרה בכדי לבחוש בה בכף חלבית!

דבר זה נחשב ששינתה ממלאכה שלשמה נשאלה הקדרה ושוב אין כאן הפטור של 'מתה מחמת מלאכה' (שו"ת 'יד חנוך' סימן מ"ג). בנוסף לזה, רק כאשר הדרך שיבוא אונס כזה בשעת המלאכה אפשר לומר דנחשב שבא האונס מחמת זה. בנידון דידן לא שייך לומר זאת מאחר  ופשוט שאין הדרך להטריף קדירה בשעת בישול (פתחי חושן - פיקדון פרק י' הערה כ"ה).

ובדוחק יש ליישב את סברתו של 'שער המלך' שכאשר אשה שואלת קדרה, יש צד שהקדרה תטרף בבישול, ולא נחשב כשינוי במלאכה.

למעשה:

דעת השער המלך לפטור בכהאי גוונא, אמנם מסתבר לחייב וכן דעת רבים מהאחרונים.

מצאתי בבית הכנסת מזוזה הנראית לי כשרה. תליתי על כך מודעה בלוח בית המדרש וכן פרסמתי מודעות בעיתונים, אך אף אחד לא יצר עימי קשר.

שאלה:  מה עלי לעשות?

תשובה: המוצא חפץ שיש בו סימן, אם יתכן שהבעלים עדיין לא נודע להם שנאבד מהם בשעה שזה מצאו, חייב להחזירו אליהם. ואף אם עבר לאחר מכן זמן רב ונתייאשו כבר הבעלים, מכל מקום כיון שבשעה שהגביה את האבידה עדיין לא נתייאשו ממנה, שוב אין היאוש פוטר את המוצא מחובת ההשבה שנתחייב בה בשעה שהגביהה (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן רס"ב סעיף ג'). במקרה כזה 'יהא מונח עד שיבוא אליהו' (סימן רס"ז סעיף ט"ו), ועד אז, המוצא - 'שומר' הוא על אבידה זו (ונחלקו הפוסקים האם דינו של שומר אבידה כשומר חנם או כשומר שכר, ראה סימן רס"ז סעיף ט"ז).

בנידון דידן קיימות שתי אפשרויות:

הא', לרכוש את המזוזה בכסף מבעליה ולהשתמש בה. כדין המוצא תפילין, ששם מה שווים ומשתמש בהם (סימן רס"ז סעיף כ"א). כיון שמצוי לקנות תפילין, הרי שבודאי אין הבעלים מקפידים אם המוצא ירכוש מהם את אלו שאיבדו וישלם תחתם מעות. הם ירכשו במעות אלו תפילין אחרות, ובינתיים נעשתה מצוה באלו שאבדו להם (ראה סמ"ע שם סק"ל וש"ך סקט"ז ובסימן ע"ב סק"ח).

ב', בנידון דידן יכול אתה להשתמש במזוזה אף אם לא תקנה אותה. ואף שבכל שומר וכן בשומר אבידה אסור למוצא להשתמש בה, שלא יהא שואל שלא מדעת שדינו כגזלן (ויש שעובר בזה אף משום שליחות יד כמבואר בסימן רצ"ב סעיף א'), מכל מקום מאחר ואין חילוק לענין השמירה בעבור הבעלים בין אם מניח המזוזה היכן שהוא בביתו לבין לאם יניחנה על מפתן הדלת, הרי שרשאי המוצא לשמור עליה בעבור בעליה בצורה כזו  כיון שאין נצרך להיות הבעלים על מזוזות הבית דלא כתיב בהו 'לכם', ויוצא בשל אחרים (הר צבי - יורה דעה סימן רל"ח ומנחת חינוך מצוה תכ"ג. אבל בדעת קדושים יו"ד סימן רפ"ט סק"ה נסתפק בזה שאפשר שאינו יוצא ידי חובתו בשאול).

בפרט, כיון שבדרך כלל אינו נפסד בהשתמשות זו יש לאמוד את דעת הבעלים שמסכים לזה שניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה (שלחן ערוך - אורח חיים, סימן י"ד סעיף ד').

אמנם, יזהר שלא יניחנה במקום שאפשר שתקלקל. כגון, על פתח ביתו מבחוץ כשיכולה להתקלקל ע"י רטיבות הגשמים וכדומה, ששם אינה נשמרת כראוי בעבור בעליה ומועל בתפקידו כשומר.

כללי שליחות

כתב הרמ"א 'בכל דבר שלוחו של אדם כמותו'[1]. חז"ל[2] למדו דיני שליחות מכמה מצוות בתורה שמועיל שליחות דהיינו, גירושין, קידושין, תרומה ופסח. מזה יש שכתב שישנם ארבע כללים (סוגי) לשליחות[3]:

שליחות מועיל א) לדבר הרשות כגון לקנות ולמכור, ונלמד מ'גירושין' שהוא דבר הרשות כיון שבדרך כלל אינו מחויב לגרש. ב) במעשה לדבר מצווה שחובה עליו אבל הפעולה היא הכנה למצוה כגון לבנות סוכה וקביעת מזוזה, וזה נלמד ממעשה 'קידושין' שהיא הכנה למצות פריה ורביה. ג) במצוה שאינו מחויב להביא עצמו לידי חיוב זה כעשיית מעקה, ונלמד מ'תרומה'. ד) גם במצוה שחובה עליו אבל נעשית בגוף של אדם אחר, כגון מילה או פדיון הבן מועיל שליחות, ונלמד מ'שחיטת קרבן פסח'[4]. שליחות אינו מועיל למצוה שהיא גמר הדבר וחובה המוטלת על גוף האדם כגון הנחת תפילין או נטילת לולב[5].

שליחות בדיני ממון

מהסוג הראשון נלמד שמועיל שליחות בדיני ממון, כגון לעשות קנין במקח וממכר או מתנה[6], וכן השליח יכול למנות שליח אחר במקומו[7], ברם, לא לכל דבר בממון אפשר לעשות על ידי שליח, כפי שיבואר.

מילי לא מימסרי לשליח

בגמרא אמרו ש'מילי לא מימסרי לשליח', כלומר, אין בדברים כוח להיות חוזרים ונמסרים לאחר'[8]. בהבנת כלל זה נחלקו הפוסקים. יש שכתבו, שאי אפשר למנות שליח לדבר שנעשה בדיבור כגון שליח להפקיר[9] או להקדיש[10], אבל הרבה פוסקים השיגו על זה וכתבו שאפשר למנות שליח לדיבור וכלל זה נאמר כלפי השליח לדיבור שאינו יכול למנות שליח במקומו[11].

כמו כן נחלקו הפוסקים האם אפשר למנות שליח שימנה סופר לכתוב שטר מתנה (אומר אמרו)[12]. לפי האמור, לסוברים שאומר אמרו אינו מועיל בשטר מתנה, יש שכתב שהסופר שכותב את השטר מתנה חייב להיות שלוחו של בעל השטר ונלמד מדכתיב 'וכתוב בספר וחתום' ומפני זה אי אפשר למנות סופר על ידי שליח[13]. וכן לפי הדיעה שהשולח אדם למסור מתנה צריך המוסר המתנה להיות שלוחו לקנין, לא יכול השליח למנות שליח במקומו למסור המתנה[14] .

דבר שבעצמו אינו יכול לעשות, שליחות בדבר שלא בא לעולם

דבר שהמשלח אינו יכול לעשות בעצמו, אינו יכול למנות שליח (מילתא דאיהו לא מצי עביד וכו')[15]. לפי זה דנו הפוסקים האם אפשר למנות שליח לדבר שלא בא לעולם, כגון העומד לקנות מקח ורוצה כבר עתה למנות שליח שימכור את המקח לאחר שיבוא ליד המשלח, והרי כעת המשלח אינו יכול למכור מה שלא בא עדיין לידו[16].

חזקה שליח עושה שליחותו

נקטינן ש'חזקה שליח עושה שליחותו'[17]. יש אומרים שסומכים על חזקה זו להחמיר בשל תורה ולא להקל[18], ויש שכתבו שסומכים אף להקל אם כשלא יעשה שליחותו יבוא המשלח לידי עבירה[19]. ולכו"ע אם עשה שליחותו לא חוששים שמא שינה בעשיית שליחות[20].

בדיני ממון, יש ראשונים שכתבו שלא אומרים חזקה שליח עושה שליחותו[21], ולכן יש שכתבו ששליח שנשלח לקנות דבר, ואומר אחר כך שקנה לעצמו אין בכוח החזקה לקבוע שעשה שליחותו וקנה בעד המשלח ולהוציא מידו שאין מוציאים ממון ע"פ חזקה זו[22], וכזה יש שכתב שמטעם זה שליח בי"ד שאמר לשכני הבע"ד לומר לבעל דין לבוא סומכים על חזקה זו  שעשו שליחותם, ואם לא בא מנדים על פיהם, אבל את שכר השטר סירוב (פתיחא) משלם התובע שאין מוציאים ממון בחזקה זו[23]. ויש שכתבו שחזקה זו ע"פ שליח בי"ד עדיף הואיל ובא מכוח בי"ד ואמר לשכנים בשם הבי"ד וודאי לא יסרבו השכנים לומר לנתבע שיבוא[24].

יש שכתב שגם בממון סומכים על חזקה זו ולכן האומר לחנווני לשלם לפועל ומת הפועל, והחנווני אומר ששילם, נוטל החנווני מבעה"ב בלי שבועה[25], ויש שכתב שאם שכרו לשליח בוודאי עשה שליחות כדי שלא יעבור איסור גזילה[26], וכן יש שכתב שאם השליח הבטיח סומכים אפילו מהתורה שוודאי לא עבר על שארית ישראל לא יעשו עוולה[27].