מעשה שהיהגזלן?הרב אריה ליכטנשטיין
הקול על קו הטלפון היה נשמע מהורהר ומפוחד - שלום... אהה... הגעתי אל משפחת ויינבערג?
ר' שלום ווינבערג, בעל הבית, הבחין ברעד שבקולו של המתקשר. רחמיו נכמרו עליו - אכן. הגעת אל משפחת ווינבערג. במה אוכל לעזור לך? - ניסה לנסוך בקולו ארשת של אדיבות.
- אהה... לפני חדשיים... אהה... נטלתי את האופניים (Bike) שלכם... בעצם, גנבתי אותן...
- ברוך ה' שהצלחת להתגבר על יצר הבושה. כך תוכל לקיים מצוות 'והשיב את הגזילה'! לא בכל יום מזדמן לקיים מצוה זו... - הוסיף בצחוק.
- כן בשבועות האחרונים התחזקתי מאד בקיום מצוות. רק שיש לי בעיה קטנה...
- ומהי?
- כשגנבתי את האופניים הן היו נראות ממש חדשות. כנראה שקניתם אותן לילדיכם ל'אפיקומן'...
- אה... זה בסדר. לא אקפיד על כך שנשתמשת בהן במשך החדשיים שחלפו. אפילו שאינן חדשות ונוצצות כבר...
- לא הבנת אותי. בשבוע שעבר נשבר המושב של האופניים. תיקנתי את זה. אך לא הצלחתי להשיג מושב כזה בדיוק, התקנתי מושב דומה.
כעת, ברור לי ששוויים של האופניים ירד. לא הרי אופניים חדשות לגמרי, כהרי אופניים שיש בהם מושב שקצת אינו מתאים למראה האופניים...
- בכמה נראה לך שהופחת ערכן של האופניים?
- כנראה בלפחות 150$. אלו אופניים מאוד יקרות, לא כן?
- אם כך, נראה לי שתשאיר את האופניים הגנובות ברשותך. לילדים שלי מגיע אופניים חדשות ולא כאלה. אתה תקנה להן אותן!
הקול מהעבר השני השתתק. לזאת הוא לא ציפה.
- אני חשבתי שתמחול לי על כך. כעת אתה עוד מבקש ממני לקנות אופניים חדשות לגמרי?
נראה לי שדי שאשלם לך את מה שהופחת בשווי האופניים, בערך 150$, ובזה אצא ידי חובתי.
- מה פתאום? אתה תשלם אופניים חדשות לגמרי! בדיוק כפי שגנבת אופניים חדשות לגמרי!
...
מנחם נכנס לחדרו שבפנימיה. הוא אינו חש בטוב והמשגיח הרשה לו לגשת לחדרו למנוחה.
בעודו מכין את עצמו לכניסה למיטה, הוא הבחין בספר החדש 'נוראותיך יאמרו'. הוא החליט לקחתו ולהיכנס עמו למיטה.
בעודו פותח את כריכת הספר הוא הבחין באזהרה חמורה שכתובה על גביו:
קניתי מהוני, לכבוד צורי וקוני - ישעיה פרייליך. אין להשתמש בספר זה ללא רשות מפורשת מהבעלים!!!
למנחם לא היה חשק לרדת לבית המדרש לחפש את מנחם. הוא החליט שהאזהרה אינה כוללת אותו - הן אנו חברים לחדר! הוא בודאי לא נתכוין אותי! - הרהר.
הוא שקע בריאת הספר וכך נרדם. כשקם הוא גילה שהוא ישן על הספר. דא עקא, שכריכת הספר נקרעה מעט.
הוא מיהר לחפש נייר דבק (Scotch tape) ועטף בו את הכריכה הקרועה.
ליבו נקפו. הוא לקח ספר ללא רשות הבעלים וקרע אותו. לפני כן הספר היה חדש ושלם, כעת הוא כבר קרועה כריכתו...
מאוחר יותר בערב הוא שמע את ישעיה בארוחת הערב מדבר על כך:
- אני לא יודע מי, אבל מישהו השתמש בספר החדש שקניתי 'נוראותיך יאמרו'. כתבתי במפורש על כריכת הספר שאין רשות להשתשמש ללא רשותי!
כעת, הספר נקרע ואותו אחד הועיל בטובו להדביק אותו! אתם מבינים??? היה לי ספר חדש וכעת ספר מודבק!
עיינתי קצת במקורות ונראה לי שמי שעשה זאת צריך לקנות לי ספר חדש! את הספר הקרוע ומתוקן, שיקח לעצמו!
- מדוע נראה לך כך? - שאל מנחם בתמימות, כאילו אין לו קשר לכל הסיפור - אולי מספיק שאותו אחד שקרע את זה ישלם את מה שהופחת בשוויו של הספר?
- בדיוק למדנו לאחרונה ב'דף היומי' את דברי הגמרא בבבא קמא (דף י"א ע"א) 'והלכתא אין שמין לא לגנב ולא לגזלן'.
רש"י על אתר מבאר שאם הופחתה הגניבה, הגנב אינו יכול לתתה לבעליה ולהשלים לו את החיסרון. הוא חייב להחזיר לו חפץ בדיוק כפי שגנב ממנו (וכך נפסק להלכה, שלחן ערוך - חושן משפט, סימן שנ"ד סעיף ה'. אמנם, עיין בב"ח שם).
- ומה ענין גנב וגזלן לנידוננו?
- 'שואל שלא מדעת, גזלן הוא' (סימן רצ"ב סעיף א')!
...
צדקו דברי ישעיה שלהלכה דינם של גנב וגזלן שונה מדין שומר ומזיק.
בשואל, כשהפיקדון שברשותו הופחת משוויו, ההלכה היא שמחזיר אותו כמות שהוא לבעליו ורק צריך להוסיף להם דמי מה שהופחת. כך גם דינו של המזיק.
אך בגנב וגזלן יכולים הבעלים לסרב לקבל את החפץ שנפחתו דמיו, ולדרוש תשלום חפץ שלם כפי שנגנב ונגזל מהם.
אמנם במי שנשתמש בחפץ ללא רשות הבעלים, אף שהגדרתו כגזלן וכנ"ל, אך בודאי שאין משמעותו שדינו כגזלן לכל דבריו.
בשונה מהגזלן שנטל את החפץ שלא על מנת להשיבו, אלא ליטלו לעצמו, 'שואל שלא מדעת' מלכתחילה לא נתכוין לכך. הוא רק נטל את החפץ להשתמשות גרידא ובדעתו היה להחזירו לבעליו.
אשר על כן, דינו שיכול להשיב את השברים ורק להשלים את מחיר הפחת (עיין שלחן ערוך - חושן משפט, סימן שס"ג סעיף ה' בדין תוקף ספינתו של חבירו. ועיין נתיבות סימן ש"ח סק"ד וסימן שס"ג סק"ו וראה עוד תרומת הכרי סימן שס"ג סק"ה וחזון איש - בבא קמא סימן כ' סק"ב וסק"ג).
למעשה:
במעשה הראשון: חייב הגנב להשיב למשפחת ויינבערג אופניים חדשות.
במעשה השני: די שמנחם ישלם לישעיה את ההפרש שבמחיר בין ספר חדש לספר שקרועה כריכתו.
קו ההלכהפדיון ספרים
אבי ע"ה נפטר ולא הותיר מאומה, זולת אוצר של ספרים עתיקים ששוויים נאמד בכ- 30,000$. אתמול התקשר אלי בן משפחה שנאמן עלי ואמר שאבי חייב לו סכום כסף וביקש שאשלם את חובו של אבי. לטענתו אבי אמר לו שאם לא ישלם את החוב בזמנו, הוא יתן לו את הספרים העתיקים. ברצוני לשלם את חובו של אבי ע"ה במזומן ולהותיר את אוצר הספרים ברשותי.
שאלה: האם אני רשאי לעשות זאת?
תשובה: יורש חייב לשלם את חובותיו של אביו, אם נאמנים עליו דברי בעלי החובות (מנחת פתים - חושן משפט סימן י"ז בשם ספר חסידים). אמנם, התשלום הוא דוקא מתוך העיזבון שהותיר אחריו האב. מתקנת הגאונים, על היורשים לשלם גם מהמטלטלין שירשו (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ק"ז סעיף א'). אמנם, רשאי היורש לשלם מרכושו שלו עצמו, ולהותיר את הירושה לעצמו (שם סעיף ג').
אפילו שאביך אמר לתת את אוצר הספרים במידה ולא ישלם את החוב בזמן, אך אתה אינך חייב לעשות זאת כל זמן שלא נעשה קנין על כך. ואף אם אביך עשה על כך נדר, אינך חייב בכך (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן רנ"ב סעיף ב' וע"ע מנחת פתים סימן ר"ד סעיף י"א).
[בנותן טעם לדון מה דינו של המלוה עצמו, אם חייב לעמוד בהתחייבות זו למסור את אוצר הספרים שלו במקרה שיאחר את תשלום החוב. החייב יוכל לטעון שלא היתה על כך סמיכות דעת, זולת אם נתן את הספרים כמשכון (עיין שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ע"ג סעיף י"ז וש"ך שם סק"נ).]
אמנם, עליך לדעת שאם תשלם את החוב במזומן ותותיר את אוצר הספרים ברשותך יתכן ויבואו בעלי חובות אחרים ויטלו זאת מידך. אילו תמסור את אוצר הספרים לנושה זה, שוב לא נותר ירושה מאביך ואין לבעלי החובות מהיכן לגבות (הערה: דין זה שונה בירושת קרקעות, עיין קצות סימן ק"ז סק"ח).
פסקי דיניםבל תלין (א)#167
המצוה
מצות עשה לשלם שכר שכיר בזמנו שנאמר 'ביומו תתן שכרו'[1], כלומר בזמנו[2], והיינו בסוף זמן השכירות, ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף[3]. כל החיובים שנאמרו בתשלומי שכיר נאמרו גם לשכיר קטן[4], או עשיר[5], ואף בפועל שחזר בו באמצע העבודה[6].
אסור לשכור פועל אם יודע בבירור שלא יוכל לשלם את כל שכרו בזמנו[7], דבסתמא דעתו שישלם לו בזמנו, דכתיב 'ואליו הוא נושא את נפשו'[8]. בהגיע הזמן חייב לשלם לו כל שכרו, ואם אין לו כל המעות ישלם עכ"פ מה שיש לו[9].
מתאחר לשלם
אם יש לו מעות ואיחר לשלם אפילו מקצת המעות[10] בזמן שקבעה התורה לשלם, מלבד שביטל המצות עשה עובר על לאו. התורה נתנה עונה לאחר שהגיע הזמן שהתחייב לשלם לתת עת להשתדל להשיג הכסף[11]. לפיכך, שכיר לילה שעובד עד עלות השחר, זמנו עד השקיעה של היום שאז הוא וודאי יום[12], ואם לא שילם, עובר על הלאו 'ולא תבוא עליו השמש'[13], שכיר יום שעובד עד שקיעת החמה[14], זמנו עד הבוקר ואם לא שילם, עובר על הלאו 'לא תלין פעולת שכיר עד בוקר'[15].
לא נשכר ליום או לילה אלא לשעות, או לתקופה כגון לשבוע או חודש, שנגמר זמן השכירות באמצע היום או לילה והתחייב אז לשלם, עובר המעביד בסוף העונה שכלתה השעה, אם כלה עבודתו באמצע היום חייב לשלם עד הערב, ואם כלה באמצע לילה חייב לשלם עד הבוקר[16]. כתב הרמ"א שבזמנינו לא נשכרים עד הלילה ודינו כשכרו לשעות, לפיכך בסתמא נשכר על דעת כן ולא נותנים למעביד עונה נוספת[17].
עבר הזמן
כיון שעבר הזמן שוב אינו עובר בבוקר השני[18], ועדיין חייב לשלם מיד שאם מתעכב עובר על לאו של דבריהם אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן[19].
באופנים שאינו חייב לשלם בזמן
גם באופנים שאינו עובר על בל תלין, אם יש בידו מעות לשלם עובר על הלאו של דבריהם וחייב לשלם מיד[20]. כגון אם מתחילה אמר לשכיר שלא ישלם בזמנו על דעת כן השכיר עצמו ואינו עובר על בל תלין[21], וכן כשידוע לפועל שמפני איזה סיבה לא יוכל המעביד לשלם בזמנו, כגון שאין לו תמיד מעות מזומנים, כבר מתחילה התייאש שישלם לו בזמנו ועל דעת כן נשכר, והמעביד שלא שילם בזמנו אינו עובר על בל תלין[22]. בכל אלה, כיון שבאו לידו מעות חייב לשלם מיד שלא יעבור על הלאו של דבריהם[23].
אינו משלם כלל
אם אינו בדעתו לשלם כל שכרו או אפילו רק לחסר פרוטה אחת[24], נאמרו בפרשה עוד שלושה לאווין, לא תעשוק את רעך[25], לא תגזול[26], לא תעשוק שכר עני ואביון[27], ועל זה אמרו חז"ל 'כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נשמתו'[28]. ויש שכתב שכל שדוחה את חבירו עד שהלה מתייאש מהחוב, הוא בכלל לא תעשוק[29].