1.06.2016 | |
#165 |
בחוקותי |
1.06.2016 |
#165 |
בחוקותי |
מעשה שהיהוהכל בכללהרב אריה ליכטנשטיין
במוסדות החסד 'אהבת ישראל' התכוננו לקראת חג השבועות הקרב ובא. מאות משלוחי מזון למשפחות נזקקות נארזו במחסני המוסדות.
שלום, מנהל המוסד, עמד כמפקד בגדוד והשגיח שהכל יעשה על צד היותר טוב. על האחד פקד להביא מהמחסן הסמוך את ארגזי השתיה, האחר נשלח להביא חבילה חדשה של ארגזים רקים וכו' וכו'.
בתוך כל ההמולה הרוחשת, מצא שלום זמן להתקשר ליענקי, נהג שליחויות ותיק. כבכל ערב חג ויו"ט, ביקש שלום שיענקי יחלק את המשלוחים בבתי הנצרכים.
בערב פסח, מחמת העומס, לא הספיק יענקי לחלק את כל המשלוחים ש'אהבת ישראל' הכינו. מספר משלוחים נותרו ברכבו ולא הגיעו ליעדם.
שלום לא רצה שהדבר יחזור על עצמו. לבו הרחב כאב על כל משפחה נזקקת שלא קיבלה את תמיכתו.
הוא שקל בדעתו מה יעשה. בעצם, אין לו תלונות על יענקי. אחרי הכל הכמות גדולה, וכבר אמרו חז"ל 'היום קצר והמלאכה מרובה'...
- אולי אשלם לו יותר... במקום לשלם 300$ על יום עבודה, אשלם לו 350$. כך יענקי יתאמץ ויעבוד שעות נוספות...
ואכן, הוא סיכם עם יענקי על תשלום של 350$ ליום עבודה. הוא כלל לא הסביר לו במה דברים אמורים, הוא סמך על תבונתו שבודאי הבחין בכאבו בערב הפסח.
מה גדלה אכזבתו של שלום כאשר למחרת יענקי הופיע בשעה 10 בבוקר לעבודתו. - הוא שוב פעם לא יספיק לחלק את כל המשלוחים.
הוא פנה ליענקי והעיר לו - חבל שבאת רק עכשיו. כעת יהיה עליך לסיים את עבודתך בשעה מאוחרת בלילה. אחרת, לא תספיק לחלק את כל המשלוחים. כמו בערב פסח...
- על מה אתה שח? יום העבודה שלי הוא משעה 10 בבוקר עד שש אחר הצהריים, בדיוק כפי שהיה עד היום. כמה שאספיק לחלק, אחלק. אולי כדאי שתשכור עוד נהג שיגמור את מה שלא אספיק...
- מה נראה לך? למה הוספתי לך עוד 50$ ליום עבודה? סתם?!
- לא יודע. אני שמח מאד על התוספת בשכרי, אך לא דיברת עמי מאומה על תוספת שעות!
...
ההכנות לקראת הקיץ במחנה 'הרי מנוחה' בעיצומן. הנהלת המחנה נמצאת כבר מספר שבועות במשא ומתן מול המדריכים והמלמדים, אך עדיין חסרו להם מספר מלמדים לקיץ הבעל"ט.
- מה עם ראובן שמעונוביץ שלימד כאן כבר מספר שנים? - שאל לוי - המדריך הראשי, את יהודה - מנהל המחנה.
- פניתי אליו כבר. הבעיה היא שהשנה הוא לא שכר באנגאל"א ב'הרי מנוחה'. הוא שכר באנגאל"א ב'מנוחת אהבה' הסמוך.
- חבל...
- אולי אציע לו תוספת על השכר הרגיל והקבוע שאנו נותנים לשאר המלמדים. כך, ישתלם לו להגיע אלינו מ'מנוחת אהבה'.
יהודה התקשר לראובן שמעונוביץ, והודיע לו שהנהלת 'הרי מנוחה' מסכימה לשלם לו בשנה זו תוספת של 250$ לחודש, יותר ממה שקיבל בשנה הקודמת.
הצדדים סיכמו על תנאי השכר החדש, וראובן נשכר לעשות את מלאכתו ב'הרי מנוחה'.
מספר ימים אחר כך, ראובן מתקשר ליהודה - כיצד אגיע בכל יום למחנה?
- אינני יודע. בדיוק לשם כך הוספתי לך 250$, להוצאות הנסיעה.
- מה??? לא אמרת מילה וחצי מילה אודות כך כשסיכמנו על העבודה! התוספת בשכר היתה בשביל שרצית שאעבוד אצלך! שכרי אינו כולל את הוצאות הנסיעה!
המנהג בכל המקומות שהנהלת המחנה משלמת הוצאות אלו.
- וכי מדוע שאוסיף על שכרך סתם? ברור כשמש שזה רק בעבור שלא תשהה בקיץ בתוך המחנה שלנו ותהיינה לך הוצאות על הנסיעות!
...
הלכה היא (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן של"א סעיף א') שאף אם בעל הבית התנה עם פועליו על שכר הגדול יותר מכפי שנשכרים סתם פועלים למלאכה זו, כל שלא התנה שעושה זאת בכדי שיקדימו או יעריבו יתר על מנהג סתם פועלים, אינו יכול לכופן לכך.
טעם הדבר: כיון שהפועלים טוענים שהסיבה שהוסיף בשכרם יותר משאר פועלים, כדי שישתדלו במלאכתן ויעשוה על צד היותר טוב, יפה ומשובחת יותר (בבא מציעא דף פ"ג ע"א).
לכאורה בפשטות, בודאי שבעל הבית לא הוסיף בשכר הפועלים סתם כך, ללא שום מטרה. גם טענת הפועלים עצמם היא שהתוספת באה כדי שירבו ב'איכות' המלאכה ולא לתוספת בזמן העבודה כטענת בעל הבית.
אם כן, כל שעשו הפועלים את מלאכתן ללא כל תוספת באיכותה וכדו', אינם יכולים לתבוע מבעל הבית שישלם את שכרן כפי שסיכם עמם מתחילה.
וכך כתב המאירי (שם) וזה לשונו:
'ויתבאר בגמרא שאף על פי שהרבה בשכרן יותר משכר שאר פועלים, ואומר להם שעל דעת שישכימו ויעריבו הוסיף בשכרן. הואיל ובסתם שכרן, אף הם אומרים לו: לא קיבלנו התוספת אלא על דעת שנדקדק במלאכתנו עד שתהא מלאכה יפה. ומכל מקום אם לא עשו מלאכתם יפה משאר פועלים, מנכה להם בתוספתו.'
אלא שבהמשך דבריו הביא שיש חולקין, דמכל מקום חייב בעל הבית לשלם את שכרם כפי שנדברו עמו מתחילה. וכך כתב הט"ז (סימן של"א). לשיטה זו, טענת הפועלים שבעל הבית נתכוין להמריצם שלא יתעצלו במלאכתם ותו לא.
אם כן במעשה הראשון, שלום אינו יכול לחייב את יענקי שיוסיף שעות לעבודתו.
לכאורה היה נראה לומר שהוא הדין למעשה השני. כיון שיהודה מנהל המחנה לא הזכיר בדבריו שתוספת השכר שנותן לראובן היא בשביל הוצאות נסיעתו, אינו יכול לטעון שלכך נתכוין. אלא חייב יהודה להוסיף לראובן את הוצאות הנסיעה (כמובן רק אם כך מנהג כל המחנות, לשלם את הוצאות הנסיעה של המלמדים והמדריכים).
אלא שבקצות (שם סק"א) הביא את דברי תרומות הדשן שכתב על כגון דא ש'הדמים מודיעים'. דהיינו, אם נראה לפי תוספת המחיר שהיא באה בשביל הוצאות הנסיעה, בעל הבית אינו צריך להוסיף לשליח אותן. הוצאות אלו נכללות כבר בתוך השכר שסוכם ביניהם.
ותמה על כך בקצות מדין הנ"ל, מדוע הפועל אינו יכול לומר שבעל הבית הוסיף בשכרו בשביל שיעשה מלאכתו טוב יותר, וכלל לא נתכוין להוצאות הדרך (וע"ע בנתיבות שם מש"כ ליישב).
ויש שיישב דכל הדין הנ"ל הוא דוקא כאשר יש במה לתלות את תוספת השכר. אך כאשר אין צד לומר שבעל הבית עשה זאת לאיזו מטרה אחרת מלבד לכלול בשכר את הוצאות הדרך, שוב נקטינן 'הדמים מודיעים' (פתחי חושן - שכירות, פרק ז' הערה י"ח).
לכאורה, יהודה - מנהל המחנה משלם שכר קבוע לכל המלמדים ואינו מוסיף מאומה על שכרם. אם כן בודאי שכוונתו היתה לכלול בשכר את הוצאות הנסיעה.
ועל כן למעשה, הוצאות הנסיעה ישולמו מתוך השכר שהובטח לראובן ואינו יכול לתבוע שיוסיפו לו אותן בשכרו.
קו ההלכה
פסקי דיניםחזרת העובד באמצע העבודה (א)#165
חזרת פועל או קבלן באמצע העבודה
עובד שחוזר בו לאחר שהתחיל לעבוד[1], יש להבדיל בין פועל לקבלן[2] ובאופנים דלהלן:
חזרת הפועל כשמוצא פועל אחר ביוקר
שעבוד הפועל דומה לשעבוד של עבד, ועליו נאמר 'עבדי הם ולא עבדים לעבדים'[3], לפיכך פועל שחוזר בו באמצע העבודה והמעביד יכול למצוא פועל אחר אפילו ביוקר, רשאי הפועל לחזור בו ו'ידו על העליונה', כלומר, שהמעביד חייב לשלם לו מהמשכורת כפי ערך העבודה עד עתה, אפילו אם לשאר העבודה יצטרך לשכור פועל אחר ביוקר, כגון אם המשכורת הייתה מאה שקל ועבד חצי העבודה, משלם לו חמישים הגם שיצטרך לשלם לפועל אחר ששים כדי להשלים את העבודה[4].
חזרת הקבלן כנ"ל
לעומת זה, הקבלן שמקבל לעשות מלאכה אינו דומה לעבד, לפיכך חוזר באמצע העבודה 'ידו על התחתונה', שאם יצטרך לשלם לפועל אחר להשלים את העבודה, מנכה המעביד את ההפרש ממשכורת הקבלן[5].
פועל שעשה קנין או המעביד משך כלי העבודה
אם המעביד משך את כלי העבודה של הפועל או עשו קנין בנוסף לתחילת המלאכה, כגון קנין סודר או חתמו חוזה, נחלקו הפוסקים האם הפועל יכול לחזור בו.
יש אומרים שגם בזה יכול לחזור בו וידו על העליונה, ואם כלי העבודה תחת יד המעביד יחזירנו לפועל[6], ויש שכתב שאינו יכול לחזור בו, וכופים אותו לגמור העבודה[7] שבזה שעבד גופו לממון[8], או עכ"פ נשתעבדו נכסיו לשכור מהם פועלים אחרים[9], ויש שכתב שאם חזר בו מעכב המעביד את כליו שבידו, וידו של הפועל על התחתונה להפחית ממשכורתו אם המעביד שוכר אחרים[10].
כנ"ל בקבלן
אם העובד קבלן, הואיל ושעבודו אינו דומה לעבד, לכו"ע ידו על התחתונה, ויש שכתב שבקנין אינו יכול לחזור בו ובי"ד כופים אותו שיגמור העבודה[11], ויש שכתב שהמעביד יכול רק לעכב את כלי העבודה ויד הקבלן על התחתונה[12].
הקדים המעביד לשלם לפועל את משכורתו וחזר בו הפועל באמצע העבודה, יחזיר לו הפועל את ההפרש[13], ונחלקו הפוסקים באם אין לו מעות או שווה כסף להחזיר האם יכול לחזור בו, ושאר הכסף יהיה חוב עליו[14]. ואף בזה אם קבל הפועל קנין מלבד תחילת מלאכה, נחלקו הפוסקים האם יכול לחזור בו[15].
אם הפועל חוזר בו לאחר שהתחיל לעבוד מפני שהתייקר השער, נחלקו הפוסקים האם כופים אותו להשלים את העבודה במחיר שסיכמו, או שגם בזה יכול לחזור בו אבל ידו על התחתונה[16].
וכן נחלקו הפוסקים אם הפועל חוזר בו באמצע העבודה כדי לעבוד אצל מעביד אחר, האם יש לו הזכות של 'עבדי הם' לחזור בו[17].
דבר האבוד
פועל שהסכים לעבוד אסור לו לחזור בו אם גורם בזה הפסד למעביד ('דבר האבוד'), אפילו לא התחיל לעבוד ולא עשה קנין[18]. חזר בו הפועל, ואי אפשר למעביד להשיג פועלים במחיר הזה, יכול המעביד להטעות אותו ולהבטיח לשלם לו יותר, ולאחר שנשלמה העבודה לא לשלם לו את ההוספה, ואפילו אם שילם, להוציא את ההוספה ממנו בבי"ד, או לחילופין יכול המעביד לשכור פועלים אחרים אפילו ביוקר, ואם מגיע לפועל הראשון משכורת על מה שעבד לפני שהפסיק לעבוד, יכול המעביד להוריד מהמשכורת של הפועל הראשון מה ששילם לפועל השני[19]. לא היה המעביד מוצא פועל אחר כששכרו, נחלקו הפוסקים האם גם בזה שוכר עליהם או מטען[20].