שכרנו 'מאפיית מצות' לשעתיים, לצורך אפיית 'מצות חברה'. בנפרד שכרנו גם 'שיבער', שיכניס ויוציא את המצות מהתנור. בסופו של דבר ה'שיבער' איחר את בואו בשעה, וכך נותרה לנו רק שעה אחת לאפיית מצות. בעל המאפיה דורש תשלום בעבור שעתיים, כפי שסוכם עמו בתחילה.

שאלה: האם אכן אנו מחוייבים בתשלום כל השעתיים לבעל המאפיה? אם כן, האם ה'שיבער' צריך לשלם זאת מאחר והוא אשם בכך?

תשובה: במאמר זה נתייחס לחיוב כלפי בעל המאפיה. דבר זה תלוי באופן ואופי ההסכם שנעשה עם בעל המאפיה.

א) במידה וכל ההסכם נעשה בעל פה וללא קנין, הרי שפטורים אתם מלשלם על אותה שעה שלא השתמשתם במאפיה. שהרי על שעה זו אי אפשר לחייב אתכם משום 'שוכר', אלא טענת בעל המאפיה היא רק מחמת הנזק שנגרם לו. נזק כזה הא בגדר 'גרמא' ואף אם בעל המאפיה דחה קבוצות אחרות מחמתכם (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן שס"ג סעיף ו'. וראה עוד בשער משפט סימן שי"ב סעיף ב', ערך ש"י שם סעיף י"ד, נחלת צבי סימן רצ"ב סעיף ז' ובמשפט שלום סימן קע"ו סעיף ד').

ב) אם מסרתם ביד בעל המאפיה 'מעות קדימה' (deposit) - מצאנו מחלוקת בפוסקים אם נחשב הדבר כ'קנין' (פתחי תשובה סימן ר"ז סקי"ג ומנחת פתים סימן ק"צ סעיף י'). הדבר תלוי בהבנת בני אדם במהות הפיקדון.

ג) אף אם מסירת דמי קדימה נחשבת כקנין, עדיין יש לדון אם חייבים אתם בתשלום אותה שעה שלא עבדתם, שהרי ב'אונס' היה הדבר. מי ששכר פועל להשקות את שדהו ובאמצע היום יבש הנהר, אינו חייב לשלם לו אלא בעבור מה שעבד זולת אם השוכר ידע מכך שהנהר ייבש והפועל לא ידע (בבא מציעא דף ע"ז ע"א).

בפוסקים נחלקו אם הוא הדין לשכירות קרקע, כגון אם מת השוכר (וה"ה שאר אונס, עיין מחנה אפרים שכירות סימן ה', אבל עיין ערוך השלחן סימן של"ד סעיף י"ב) ולא נשתמש בדירה עד לתום תקופת השכירות, אם חייבים יורשיו להשלים את התשלום על תקופה זו. יש שהתייחסו לשכירות קרקע כאל שכר פעולה שאינו חייב לשלם אם לבסוף נאנס. אחרים מתייחסים לשכירות כאל מכירה לתקופה, ממילא חייב השוכר לפרוע את כל מחיר השכירות אף אם לא השלים אותה באונס (רמ"א - חושן משפט, סימן של"ד סעיף א').

לנידון דידן, אם עדיין לא שילמתם לבעל המאפיה, אינכם חייבים בתשלום השעה שלא נשתמשתם. ואם מסרתם מעות קדימה, יכול בעל המאפיה להחזיק בהם תמורת אותה השעה, וביותר שכך היא ההבנה במעות קדימה שאינם חוזרים (ועיין ש"ך שם סק"ב דאם הקדים לשלם לכולי עלמא אין צריך להחזיר דבזה שנתן לו שכרו נתרצה שיהיה שלו אפילו אם יארע אונס, ולפי זה יתכן שכאשר מחייבים ליתן מעות קדימה אין סברא זו (מהר"ח או"ז סימן ס"ו), אבל עיין ערך ש"י).

במאמר הבא נתייחס בע"ה לחיובו של ה'שיבער' על ההפסדים שנגרמו לחבורה.