שלום נכנס לבית המדרש כרוח סערה... כבר מאוחר!
ואל תתמה: הרי עדיין עשר דקות תמימות נותרו עדיין עד לתחילת השיעור? מה מקום יש לבהלה?
זה אינו. שהרי בכל יום מקדים שלום את בואו בכדי 'לתפוס' לעצמו גמרא של הוצאת 'מאירת עיניים' דווקא. חיבה יתירה נודעת לספרי הקודש של הוצאה זו. אותיות הדפוס מאירות עיניים, צבע דפי הספר נוח ומושך, כל טעויות הדפוס תוקנו וכו' וכו', כפי שתחזינה עיניכם מישרים בעמוד השער.
היום, לדאבון ליבו של שלום, כנראה כבר לא נותרה גמרא כזו בעבורו. הוא אץ-רץ, אולי יזכה עדיין למצוא גמרא כזו בארון הספרים...
כשנוכח לדעת שכל הגמרות הללו כבר 'נתפסו', החל שלום להתרוצץ ברחבי בית המדרש. אולי ימצא גמרא על אחד השולחנות? אולי אחת כזו נעלמה מעיניהם של שאר משתתפי השיעור שכבר הקדימו אותו...
בשלחן הסמוך לבימה הוא מצא את מבוקשו. 'מסכת פסחים מאירת עיניים' זהרו האותיות על כריכת הספר.
שלום נטל את הגמרא ורצה לפנות בשמחה להתיישב על מקומו הקבוע, בסמיכות למגיד השיעור.
- שלום! - קרא מאן דהוא לעברו.
הוא הסתובב לראות מי הוא זה שמטריד אותו בדרכו. זה היה מרדכי.
- הגמרא הזו, שלי היא!
שלום פתח את הספר, לראות היעמדו דברי מרדכי. ואכן, שמו של מרדכי התנוסס בגאון על העמוד הראשון.
- אין בעיה - הרגיעו מרדכי - תוכל להשתמש בגמרא. רק רציתי שתדע להחזיר אותה לכאן, למקומי הקבוע.
בעוד שלום נפנה לסור לעבר השלחן בו מתקיים השיעור, צלצל מכשיר הטלפון שבכיסו. הוא פנה אל עבר פתח בית המדרש, שהרי לא לכבוד לשוחח בטלפון בית כתליו.
הוא יצא מפתח בית המדרש והניח את הגמרא על גבי הגדר. כשסיים את השיחה, הוא נפנה כה וכה למצוא את המקום בו הניח את הגמרא, אך לא הצליח למצאה.
- שיעור כבר לא אשמע היום... - חשב שלום לעצמו במרירות - אני צריך למצוא את הגמרא של מרדכי. אולי מישהו החזירה לבית המדרש...
- היכן הגמרא שלי? - היה זה מרדכי שהבחין בשלום המתרוצץ בין השלחנות.
- אה... איני יודע... היא נעלמה...
- לפחות היית לומד כמה מילים לפני שהגמרא נאבדה! עתה, תשלם עליה אף שעדיין לא נהנית ממנה לגמרי!
- וכי מדוע שאשלם עליה? מה פשעי ומה חטאתי?
- התורה חייבה 'שואל' אף אם לא עשה מאומה. כל שכן כאשר היא נאבדה... ב'גניבה ואבידה' חייב אף 'שומר שכר'...
...
- מה מחירה של 'גמרא פסחים מאירת עיניים'? - בירר שלום אצל מוכר הספרים.
- 15$.
- תביא לי שתי גמרות, בבקשה.
המוכר חיפש באוצרותיו ומצא שיש ברשותו רק גמרא אחת. הוא חש שלא בנוח וניסה לברר לשם מה לו, לשלום, שתיים.
- מדוע לא תסתפק בגמרא אחת?
שלום סיפר לו את אשר אירע עמו - החלטתי, שאקנה כבר גמרא לעצמי. זולת מה שאחזיר למרדכי.
המוכר אימץ את מוחו, הוא ניסה להיזכר במשהו.
- הסכת ושמע! - פנה לשלום - לפני מספר שנים ישבתי 'שבעה' ל"ע על אמי ע"ה. לצורך קריאת התורה, ביקשתי מידיד שישאיל לי את ספר התורה הפרטי שבבית גנזיו.
הלה הסכים, וספר התורה הובא אחר כבוד לביתי. הכל התנהל למישרין, עד לאותו הרגע... פתאום, החלה 'נזילה' מתיקרת הבית. הדבר קרה באמצע 'קריאת התורה' ומספר טיפות נפלו הישר על ספר התורה הפתוח.
ב"ה, הנזק לא היה גדול. אך כשרציתי לשלם על התיקון, אותו ידיד שספר התורה היה שייך לו, התנגד.
הוא טען ששאל על כך את רב בית הכנסת שלו, והוא אמר שיש מהפוסקים שסוברים שאין לי דין 'שואל' על ספר התורה!
נראה לי שכדאי לך לברר שוב. אולי הוא הדין לכל ספרי הקודש, לא דוקא לספרי התורה.
...
נחלקו הפוסקים במי ששאל ספרי קודש ללימוד בהם, יש שפטרוהו (דברי הר"ן בתשובה סימן י"ט והביאו דבריו בסמ"ע סימן ע"ב סקכ"א וש"ך שם סקכ"ט וכן סבירא ליה להקצות שם סקל"ד) ויש שחייבו אותו כשואל (תומים שם סקי"ח ונתיבות סקי"ז).
בטעם השיטה הפוטרת מצאנו שני מהלכים. הראשון, ידוע שגדר 'שואל' הוא ש'כל' הנאה שלו, של השואל לבדו. במשאיל חפצי מצוה, כיון שהמשאיל מקיים מצוה בהשאלתם, הרי שנפטר באותה השעה מלתת פרוטה לעני לצדקה מדין 'העוסק במצוה פטור מהמצוה' ('פרוטה דרב יוסף' דבבא קמא דף נ"ו ע"ב).
יוצא איפוא, שאין 'כל' ההנאה של השואל שהרי גם המשאיל נהנה בהשאלה זו (דברי הר"ן הנ"ל. ועיין עוד בש"ך ובקצות הנ"ל אם גם רבה שחולק על רב יוסף יודה בהא, עיי"ש).
אך החולקים ישבו שאין טעם זה מהני לפטרו. ראשית, המשאיל מקיים את מצוותו רק בעת שהשואל לומד בספר. בשעה זו שוב אין המשאיל עסוק כבר במצוה וחייב ליתן צדקה לעני (מחנה אפרים הלכות שאלה סימן ג' ונתיבות הנ"ל). ועוד, שמכל מקום השואל נהנה לגמרי בשאלתו, ואף שהמשאיל מקבל הנאה ממקום אחר (נתיבות הנ"ל ואמרי בינה דיני הלואה סימן ע"ד. ועיין עוד במחנה אפרים שכתב שדי ב'רוב' הנאה של השואל וב'פסקי דינים' גליון י"ז).
עוד מצאנו בטעם הפוטרים שואל חפצי מצוה, כיון ש'מצות לאו ליהנות ניתנו', הרי שהשואל לא נהנה כלל מהשאלה ואין לחייבו (קצות הנ"ל).
וגם על טעם זה השיבו המחייבים, שמצות לימוד התורה שאני ומותר ליהנות ממנה (נתיבות, על פי דברי הט"ז ביורה דעה סימן רכ"א סקמ"ג וידועים דברי ה'אגלי טל' בהקדמתו).
יש מי שחילק על פי טעם זה בין שואל ספר תורה שקורא בו ואינו לומד ובודאי שאינו נהנה ואי אפשר להחשיבו 'שואל', לבין מי ששואל ספר ללמוד בו (שו"ת דברי יהושע הו"ד בספר משפטי החושן סימן ש"מ ציונים ל"ח).
אמנם, אף הפוטרים לא נתייחסו דבריהם אלא לחיוביו כ'שואל', אך בודאי שנחשב לפחות כ'שומר שכר' על הספרים לחייבו בגניבה ואבידה.
למעשה: שלום חייב על גניבת ואבידת הספר.
מוכר הספרים ששאל ספר תורה אי אפשר להוציא ממנו ולחייבו על האונסין שקרו בספר התורה.