בביתי, מרתף (בייסמענ"ט) אשר אנו משתמשים בו למצוות 'הכנסת אורחים'. ראובן ביקש ממני את המרתף למשך שבוע, כדי לארח בו בני משפחה הבאים לחגוג עמו את שמחת כלולות בתו. בדקתי בלוח ומצאתי שבשבוע זה עדיין אף אחד לא ביקש להתארח, והודעתי לראובן שיכול לְשַׁכֵּן שם את אורחיו. למחרת נודע לי שגיסי בא אלי יחד עם כל משפחתו, בדיוק בשבוע זה שביקש ראובן.
שאלה: האם אני יכול להודיע לראובן שהַסְכָּמָתִי בטילה?
תשובה: מעיקר הדין, כיון שלא חתמת עם ראובן על שום חוזה או מסמך, הרי שיכול אתה לחזור בך. אמנם, החוזר בו ממה שהסכים בעל פה, נקרא 'מחוסר אמנה' ואין רוח חכמים נוחה הימנו (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ר"ד סעיף ז'). עד כדי כך, שהתירו לקראו 'רשע' (תשובת מהר"ם והביאה בבית יוסף - יורה דעה, סימן רס"ד).
כמובן, כל דין 'מחוסר אמנה' הוא דוקא אם הצד השני אכן האמין ושם מבטחו במתחייב שיעשה כדבריו. גם בנידון דידן לכאורה, לראובן לא היתה כל סיבה ועילה לחשוש שלא תכניס את אורחיו בסופו של דבר.
אלא שכאשר נשתנו הנסיבות לאחר ההתחייבות, יש מקומות בהן ניתן למתחייב לחזור בו ואינו ממחוסרי אמנה (רמ"א שם בסימן ר"ד סעיף י"א וש"ך). ה'חתם סופר' בתשובותיו (יורה דעה סימן רמ"ו וחושן משפט סימן ק"ב) מיקל בכך בהסתמכו על מה שכתבו הפוסקים (טו"ז יורה דעה סימן קס"ד סעיף ה') להתיר לאב שהזמין מוהל למול את בנו, שיכול לחזור בו ולקחת את אוהבו או איזה צדיק שבא לעיר. שהרי ברור שהאב לא היה מזמין את המוהל הראשון, אילו ידע שאוהבו או הצדיק יזדמן לאתריה באותו הזמן.
מוסיף החתם סופר (חושן משפט סימן ק"ב): בכל שינוי לא צפוי במציאות, יכול המתחייב לפטור את עצמו מהתחייבותו ואינו בכלל 'מחוסרי אמנה'. למשל, יהודה אמר למכור ללוי נכס א', זאת כדי שיוכל בכסף שיקבל לרכוש נכס ב'. אם בסופו של דבר בא אותו נכס ב' לידי יהודה ממקום אחר וכגון בירושה, שוב יכול הוא לחזור בו ממה שאמר למכור ללוי נכס א'.
אם כן, כיון שלא העלית בדעתך שגיסך יבוא לבקר אצלך, וברור שאם היית יודע מכך לא היית מתחייב לראובן שתתן לו לארח את אנשיו ברשותך, יש לך על מי לסמוך בחזרתך ואינך 'מחוסר אמנה'. יתר על כן, כל מה שמצאנו שיש אוסרין בכה"ג, היינו דוקא כאשר נתחדש מקרה שמלכתחילה אפשרי היה שיבוא. אך כאשר זהו דבר בלתי צפוי בעליל, לכולי עלמא יכול המתחייב לחזור בו (האב"ד הגר"ח קאהן שליט"א ב'פסקי דינים' - גליון ל"ה בהערה 12. וראה עוד 'שבט הלוי' - חלק ד' סימן ר”ו).