- מתי אתה חושב לשלם את חובך? - פנה לייבל לשכינו עובדיה כהן, ביום ד' מעשרת ימי תשובה.

לפני מספר חדשים לוה עובדיה 1,500$ משכינו לייבל פרידמאן. זמן הפירעון נקבע לחדשיים מיום ההלואה, אך עובדיה משום מה התעכב מלפרוע.

- מה הפירוש? הרי חלפה לה שנת השבע ומקרא מלא דבר הכתוב וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשֹ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה’ - ענהו עובדיה, תוך כדי שהוא מטעים את המקרא בטעמי המקרא של בני עדות המזרח.

לייבל חייך - על 'פרוזבול' שמעת?

- בודאי ששמעתי. אך בטוחני שלא עשית 'פרוזבול' כדעת מרן ב'שלחן ערוך'! עשית את הפרוזבול בפני 'בית דין קבוע'? או לכל הפחות מסרת את חובך לבית דין קבוע בפני עדים (עיין במדור 'קו ההלכה' בגיליון זה, שם נתבארו הדברים באריכות)? לא! אהה?

- בודאי שלא! אני נוהג כמנהג האשכנזים, כפי שפסק הרמ"א שדי בשלשה שיודעים ומבינים את ענין שמיטת כספים ופרוזבול!

- אני כבן עדות המזרח מחוייב לפסקי מרן ב'שלחן ערוך'! 'קים לי' כך וכיון שמוחזק אני בכסף אינך יכול עוד להוציא ממני! זה לא סתם תירוץ! אני באמת נוהג בכל העניינים כמרן!

- אתה יודע שהרמ"א (חושן משפט, סימן ס"ז סעיף א') כתב שאף שהכרעת רוב הפוסקים היא ששמיטת כספים נוהגת בזמן הזה מדרבנן, מכל מקום יש אומרים ששמיטה אינה נוהגת כלל בזמן הזה.

הוא מוסיף שם וכותב שעל כך סמכו במדינותיהם שלא היו נוהגים דין שמיטת כספים כלל. אפילו פרוזבול אשכנזי הם לא ערכו! ואתה אנה אתה בא???

...

הפוסקים דנו במי שהלוה מעותיו ובמוצאי שביעית לא ערך 'פרוזבול'. זאת מכיון, כי מקום מגוריו במדינה שלא נהגו בה שמיטת כספים וכפי שכתב ברמ"א המובא לעיל. ועתה בא הלוה בטענה ש'קים ליה' כשיטת המחבר והרבה מהפוסקים ששמיטת כספים נוהגת בזמן הזה, וחובו פקע.

יש מהפוסקים שכתבו שטענתו של הלוה - טענה היא ויש להתחשב בה. מאחר ורבים מהראשונים ומהפוסקים סבורים ששמיטת כספים נוהגת בכל עת ובכל מקום, הרי שיש סמך לטענתו. מאחר והוא המוחזק במעות, הרי שאינו חייב לשלם.

אלא שאף הם סיימו וכתבו דכדאי לפשר בין הצדדים (עיין בספר 'משנה כסף' על הלכות שמיטת כספים - סימן ס"ז סעיף א' בשערים מצויינים אות כ"ט שליקט כעמיר גורנה דברי המחברים בזה וציין ללקט הקמח (חאגיז) יורה דעה עמוד נ' ונ"א, פחד יצחק (לאמפרונטי) ערך שמיטת כספים עמוד רנ"ח ורנ"ט, דת ודין (שנג'י) סימן י', שו"ת תורת חסד (פרחיה) סימן רס"ו).

אך אחרים כתבו שאין שומעין ללוה, וכופין אותו לשלם (פנים במשפט (פונטרימולי), סימן ס"ז סעיף ב').

ובפרט למה שכתבו הפוסקים האידנא דמי ששכח ולא ערך לגמרי 'פרוזבול' יכול הוא לתבוע חובותיו. כל מה שנהגו האידנא בעריכת הפרוזבול הוא רק לרווחא דמילתא. אך בודאי שלא נשתנה הדין מדורות הקדמונים שנהגו בהם רבים שלא לכתוב 'פרוזבול' כיון שסבירא להו שאין שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה (תשובה מאהבה - חלק א', סימן ע"ב ועיין בארוכה שו"ת אגרות משה - חושן משפט חלק ב', סימן ט"ו).

ועתה באנו לנידון דידן. כיון שמלוה זה כלל לא היקל ראש וערך 'פרוזבול' כנדרש, אלא שעשה זאת על פי מנהג האשכנזים, בודאי ובודאי וללא צל צלו של ספק שאין הלוה יכול לטעון ש'קים ליה' כשיטת המחבר והפרוזבול של המלוה אינו תקף, על אף ולמרות שהוא נמנה על בני עדות המזרח (חזון עובדיה - שביעית, עמוד מ"ח).

למעשה - עובדיה חייב לפרוע את חובו לליבל ללא כל טענות ומענות.

שאלה: מהו 'פרוזבול'? כמו כן, מי הם הדיינים הכשרים לכתוב פרוזבול? האם יש צורך לערוך 'פרוזבול' בפני בית דין קבוע, ומהו הנוסח של אותו שטר 'פרוזבול'?

תשובה: מגזירת הבורא (דברים ט"ו, ב') כי חוב שעברה עליו שנת השבע, שנת השמיטה, יתבטל ויפקע (כך פשטות הדברים. אמנם עיין ביראים סימן רע"ח ובסביב ליראיו סק"ה ובשער משפט סימן ס"ז סק"א). כיון שכך, נמנעו רבים מלהלוות ממונם לאחרים ועברו בכך על לאו מפורש (דברים ט"ו, ט') 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא'.

לכך תיקן הלל הזקן את ה'פרוזבול'. מהותו של שטר זה הוא שהמלוה מוסר את חובותיו לבית הדין, ואין 'שמיטת כספים' נוהגת בהם. לצורך גביית החוב, בית הדין ממנה את המלוה כשלוחו. לאחר תקנה זו, שוב לא נמנעו אנשים מלהלוות את מעותיהם קודם שנת השמיטה, שהיו בטוחים בפירעון. (בהרבה מקומות באשכנז לא נהגו דין שמיטה בזמן הזה כלל כמבואר ברמ"א סי' ס"ז סעיף א', ועיין שו"ת אגרות משה חו"מ ח"ב סימן ט"ו ואכ"מ).

נחלקו הפוסקים איזה 'בית דין' נצרך לעריכת ה'פרוזבול'. יש שהקילו לערוך אותו לפני כל שלשה שיודעים ומבינים מהותו של 'פרוזבול'. הרמ"א נקט כשיטה זו (חושן משפט, סימן ס"ז סעיף י"ח) וכך מנהג האשכנזים

פרוזבול

(אשכנזים)

אנחנו בית דין חתומים מטה, בא לפנינו ר' ___________________ המלוה ואמר לנו, הריני מוסר
לכם בית דין שכל חוב שיש לי בין בשטר ובין בעל פה שאגבנו כל זמן שארצה. ואנחנו בית דין הואיל
ומסר לפנינו מילי דפרוזבול כתיקון חז"ל, כתבנו שטר פרוזבול זה כמנהג חז"ל מימות הלל הזקן.
וייפינו כחו של ר' _________________ שלא ישמט לו כל חוב שיש לו על כל אדם בין בכתב ובין
בעל פה עד היום הזה, כתיקון חז"ל.
ולראיה באנו על החתום יום _ לחדש אלול שנת תשע"ה לפ"ק,
נאום ______________________ דיין
ונאום _____________________ דיין
ונאום _____________________ דיין

אחרים החמירו והצריכו דוקא בית דין קבוע שנתמנה על ידי בני אותה העיר. כשיטה זו פסק המחבר (שלחן ערוך, שם) ולאורה הלכו בני עדות המזרח. לאלו הדבר קשה לעיתים, בפרט לאלו הדרים במקומות בהם אין בית דין קבוע.

יש מי מהפוסקים שסובר שניתן למסור את חובותיו לבית דין קבוע, אף אם אינו עומד לפניהם. די שיאמר לעדים שמוסר הוא את חובותיו לבית דין פלוני (רמ"א - חושן משפט, סימן ס"ז סעיף כ'). אחרים נחלקו עליו, ולשיטתם עליו לעמוד בפני בית דין כדי למסור להם את חובותיו (ים של שלמה - גיטין פרק ד' סימן מ"ו, תומים סימן ס"ז סקכ"א). מנהג הספרדים להקל בהא כדעת הרמ"א (יביע אומר חלק ג' חושן משפט סימן ו' ואור לציון - שביעית, פרק ז' אות ו'

פרוזבול
(ספרדים)

בפנינו עדים החתומים מטה, בא ר'________________ ואמר לנו הוו עלי עדים שהנני מוסר כל חוב שיש לי בין בשטר בין בעל פה לבי"ד הצדק ___________ בעיר________, ה"ה הרב___________, הרב_______________ והרב______________ כדי שאגבנו כל זמן שארצה. ועל דבר אמת וצדק חתמנו שמותינו __ בחודש אלול שנת תשע"ה לפ"ק, והכל שריר ובריר וקיים.
נאום______________ עד
ונאום_____________ עד

זמן פירעון של הלוואה בסתם  

המלוה את חבירו ולא קבע לו זמן, קבעו חז"ל שאינו יכול לתבוע את פירעון ההלוואה לפני שלושים יום, כלומר שזמן הפירעון הוא ביום הל"א[1], הן בהלוואה בלי משכון או עם משכון, בלי שטר או עם שטר[2]. זמן פירעון זה הוא אפילו אם הלוה לא ביקש שילווה לו לאיזה זמן, רק אמר בסתם הלווה לי[3].

חיוב פירעון של לוה

הפוסקים נחלקו האם זמן הפירעון שקבעו חז"ל בסתם הלוואה הוא רק לגבי המלווה שאינו רשאי לתבוע את פירעון החוב קודם ל' יום או שאף הלווה אינו חייב לפרוע תוך הזמן כשיש לו מעות לשלם[4]. יש שכתב, שבזה חייב הלווה לפרוע אפילו תוך ל' יום ולכן אם טוען פרעתי תוך הל' יום נאמן[5], ויש שכתב שאף כלפי הלוה נאמר קביעות הזמן ואינו חייב לשלם עד ל' יום[6].

זמן פירעון של ערב להלוואה

 כמו כן, ערב להלוואה שנתחייב לשלם, דינו כאילו לווה עכשיו ונותנים לו ל' יום לשלם החוב[7], ואף בזה נחלקו הפוסקים בשיש לערב המעות לשלם, האם חייב לשלם תוך ל'[8].

זמן פירעון של מקח בהקפה

הפוסקים נחלקו במוכר שהסכים להמתין שהלוקח ישלם את דמי המקח לאחר זמן (מוכר בהקפה), ולא קבעו זמן לפירעון - וגם אין מנהג ברור בדבר[9] -, האם דינו כסתם הלוואה שאינו יכול לתבוע את דמי המקח תוך ל' יום[10].זמן פירעון של פיקדון ('מעות מותרין')

יש שכתב שפיקדון מעות שהופקדו באופן שניתן רשות לשומר להשתמש במעות ('מעות מותרין')[11] אינו כסתם הלוואה ליתן לו ל' יום, ואם הנפקד השתמש במעות והמלווה תובע את הפירעון, חייב לשלם אפילו תוך ל' יום אפילו אין לו מעות משלו, שעל דעת כן הלווהו[12].

המנהג בסתם פירעון

המנהג קובע בדיני ממונות[13], לפיכך אם היה המנהג בסתם להלוות פחות או יותר מל' יום, וודאי הלווה לו על דעת זה[14]. הפוסקים נחלקו האם גם המנהג הנהוג בין הנכרים קובע שעל דעת זה הלווה לו[15] או רק אם המנהג ידוע בין יהודים[16].

הלוואה עם זמן הפירעון

קבעו זמן לפירעון החוב, אפילו בעל פה, זכה הלווה שאינו חייב לפרוע את ההלוואה תוך הזמן שקבעו, אפילו יש לו מעות לשלם[17], אבל כשהגיע הזמן חייב להשיג מעות כדי לשלם החוב.

גם אם בשעת הלוואה לא קבעו זמן פירעון, ורק לאחר ההלוואה הרחיבו את הזמן פירעון וקבעו בעל פה את הזמן פירעון לאחר ל' יום, אינו חייב לשלם ביום הל"א רק כפי הזמן שקבעו[18], ויש שהסתפק אם די בהסכמת המלוה בע"פ או שרק עם קנין על כך זכה הלווה בהרחבת זמן הפירעון[19]. לעומת זה, אם לאחר שלווה בלי קביעות זמן, התחייב הלווה  בע"פ לשלם תוך ל' צריך המלווה לקנות מהלווה שמתחייב בזה[20].

היה כתוב בשטר שישלם לו במשך ל' יום, הכוונה שישלם לו מעט מעט תוך הזמן, אבל לא כופין אותו אם אין לו מעות לשלם[21]. וכן, אם אמר המלוה שישלם לו כאשר הוא זקוק למעות, חייב הלווה לשלם כשתבעו המלווה אפילו תוך ל' יום[22].

כמו כן, אם הלווה בסתם בלי קביעת זמן לפירעון, אבל המובן הוא שמלווה לו למטרה מסוימת, כגון לקנות סחורה ולמכור אותה, אומדים את זמן הפירעון כפי הנסיבות, כגון, כאשר המובן הוא שלא יהיה ללוה מעות עד שימכור הסחורה ויגבה את דמי המקח מהלוקח, בסתם זהו זמן הפירעון, ואינו חייב לפרוע החוב  עד לאחר שיגבה מעותיו מהלוקח[23].