זיכרון דברים שנחתם בין המחותן ר' אהרן העומד מצד בנו החתן וכו'. הצדדים יקנו לזוג הנישא דירה בעיירה לעיקווד יצ"ו, כל צד ישלם מחצית מסכום הקניה וכו'.

לאחר חתימת שני הצדדים, נמזגו הכוסות וקריאות 'לחיים' ו'מזל טוב' נתערבו בחלל.

מספר שבועות לאחר מכן כבר נסעו הצדדים לראות דירה בעיירה לעיקווד. חבר של אבי החתן הציע להם דירה בפרוייקט שבנה, הם החליטו שלא לבזבז זמן ולבדוק את העניין.

זו היתה דירה בקומה ראשונה, בבית דו משפחתי (Two Family House) רחב ידיים. בקומה העליונה התגוררה משפחה מרובת ילדים, הם עשו רושם טוב של בני תורה ויראה.

חלפו מספר ימים, החוזה (Contract) כבר היה מוכן והצדדים עמדו לחתום עליו. צלצול הטלפון של ר' אהרן הפריע את הנוכחים. על הקו היה האברך מהדירה בקומה השניה בבית הנ"ל - שמעתי שאתם עומדים לקנות את הדירה שמעלי לזוג שמתחתן.

תדעו לכם, אני רוצה מאד לקנות את הדירה, אך מחמת הידידות שלכם עם הקבלן הוא מסרב לכך. אתם מניחים את כספכם על קרן הצבי, אתבע אתכם לדין תורה, אני 'בר מצרא' וזכותי קודמת לכל אחד אחר!

...

- זה נשמע לי רעיון מצוין - הסכים ברוך עם דבריו של חיים.

חברי ה'ועד' של בית הכנסת באחד מפרברי מונסי נתנסו יחדיו לדון בדרכים להרחבתו, לאחר שלאחרונה נעשה המקום צר מהכיל את יושביו.

חיים, מתווך במקצועו, שיבר את אזני חברי הועד שהשכן מהבית הסמוך לבית הכנסת חושב למכור את דירתו. בית הכנסת יכול לקנות דירה זו, לפרוץ את הקיר שבין הבתים ויתקבל היכל תפילה שיהיה כפול מגדלו הנוכחי - אני יודע שהשכן שלו מהקומה העליונה, גם הוא לוטש את עיניו על דירה זו. אך עד שהוא יספיק לדעת מכך, ה'חוזה' יהיה חתום כבר... - חתם במין שמץ גאווה.

- אך הוא יוכל להוציא זאת מידינו. הוא 'בר מצרא'... - העיר אחד מחברי הועד.

- וכי אנו איננו 'בר מצרא'? הוא מצרן מלמעלה באותו הבית, אנו מצרנים מהצד בבית הסמוך...

...

ראשית נקדים, להלכה נקטינן דאף בבתים שייך דינא דבר מצרא ולא רק בשדות (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן קע"ה סעיף נ"ב).

עוד רגע נדבר, כבר נכתב באכסניה זו בעבר (עיין 'מעשה שהיה' גליון ע"ח ובהבהרה בגליון ע"ט) כי לא בכל מקום שייך דינא דבר מצרא. בערים שבהם הביקוש רב על ההיצע וקשה מאד למצוא בתים לקניה, אין זכות למצרן למנוע מאחרים לקנות את הבית. נידון מאמרינו במקומות בהם אין מחסור בדיור, דוגמת העיירות המתפתחות ונבנות, שבהן תקף 'דינא דבר מצרא'.

ותחילת דיננו יהיה לברר אם אכן נשתנה דינו של השכן הדר באותו הבית לזה שבא מהבית הסמוך.

שותפים שהאחד מכר את חלקו לאחרים, ואפילו אם הקונה מצרן, נפסק בשלחן ערוך (שם סעיף ה' ועיין ש"ך שם סק"ה וחשב האפוד סק"א) שהשותף קודם למצרן ומוציא זאת מידו.

נחלקו הפוסקים, מהו דין הבית והעליה. הבית שייך לאחד והעליה לאחר, ומכר בעל הבית התחתון את חלקו למצרן סמוך. האם בעל העליה קודם למצרן ויכול להוציא זאת מהמצרן.

יש שכתבו שמכיון והבית משועבד לעליה שעל גביו, שאין כח לבעל הבית לסלק את העליה מעליו, מכח זה נחשב בעל העליה שותף גם הוא בבית התחתון ודינו להיות קודם אפילו למצרן (סמ"ע שם סקצ"ה וש"ך סקנ"א).

אך הבית יוסף והרמ"א (שם) סבירא להו דבעל העליה למצרן יחשב ותו לא מידי. לשיטה זו, אין בעל העליה יכול להוציא מיד מצרן סמוך שקנה.

לכאורה להנ"ל, במעשה בתרא אף שהשכן מהקומה העליונה רוצה לקנותו, מכל מקום אין בכח בעל העליה להוציא זאת מבית הכנסת המצרן, שאין דין בעל העליה כשותף לשיטת הבית יוסף והרמ"א והוי ספיקא דדינא.

אלא שבנידון דידן נראה דאף להרמ"א נחשב שותף ולא מצרן גרידא. כל דברי הרמ"א נסובו במקום שיש לבעל העליה רק שעבוד על הבית, אך אם הוא ממש שותף בקרקע, אף להרמ"א נחשב שותף וקודם למצרן (עיין תשובת מהרי"ט חלק חושן משפט סימן ס"ח). ובכלל, יכול בעל העליה למנוע מלפתוח בית כנסת בקומה שתחתיו מדין 'נזקי שכנים'.

אף שבכל צרכי מצוה, כגון מלמד תורה לתשב"ר, אין השכנים יכולים למחות בכך ולומר אין אנו יכולים לישון מקול הנכנסים והיוצאים (סימן קנ"ו סעיף ג'), מכל מקום נראה לומר שנשתנה דין 'בית הכנסת' הנידון במאמרנו מהנ"ל.

ידועים דברי הט"ז (אורח חיים סימן קנ"א סק"ד) שאסר לדור מעל בית הכנסת ואף אם קדמה הדירה לבית הכנסת, וסיים שם וז"ל 'ואני בילדותי הייתי דר בק"ק קראקא עם בני ביתי בבית מדרשי שהיה למעלה מן בית הכנסת, ונענשתי הרבה במיתת בניי ותליתי בזה' (ועיין עוד אליה רבה שם סקכ"ג בשם כנסת הגדולה).

על פי זה יצא לדון בספר 'פתחי חושן' (נזיקין, פרק ט"ו הערה ע"ד) שאם השכן מהקומה העליונה חושש לדברי הט"ז, יש מקום לומר שיכול לעכב מלפתוח בית הכנסת מתחת לביתו, שנחשב כמזיקו ממש. יתר על כן, הרי אינו יכול עוד לנהוג בביתו כבתוך שלו ומנוע מתשמישים מסוימים באיזהו מקומן, ואין לך מזיק גדול מזה (משפט וצדקה, פרק י"א הערה ה').

(עוד יש לדון מצד ירידת עֶרְכָּה של הדירה העליונה, אך קצרה היריעה ועוד חזון למועד.)

ועתה בבואנו לדון במעשה קמא, נראה היה לומר דלית מאן דפליג שקודם אותו השכן, אם משום דהוי לכל הפחות מצרן ויש שיטות שהוא אף עדיף בהיותו שותף וכנ"ל.

אך לא היא. אשה הקונה בית, אין נוהג בה 'דינא דבר מצרא' (סימן קע"ה סעיף מ"ז). הסיבה לכך היא, שאין דרכה של האשה לחזר ולחפש אחר בתים (סמ"ע שם סקפ"ג. אלא שצריכים לדעת שיש בידיה ממון שאין לבעלה רשות בו, לולי כך אנו חוששים שמערימה וקונה בשביל בעלה. רמ"א שם).

דין זה אמור אף באב שקונה עבור בתו לנדוניה (הגהות רע"א שם מתשובת מהרנא"ח). וכן כל זה מיירי אף בקנו האיש והאשה בשותפות יחדיו, אין יכול המצרן לסלק את הבעל (שם ברמ"א).

ואף שיש מהפוסקים דס"ל דשותף עדיף על סתם מצרן ומוציא אף מיד האשה (רמ"א שם בשם מהרי"ו), וכבר הובא לעיל שיטות הפוסקים דבעל העליה נחשב כשותף. מכל מקום, אף דין זה אינו מוסכם לכולי עלמא (עיין שם בש"ך סקמ"ז). מה גם, שאין הכל מסכימים שבעל העליה נחשב כשותף וכנ"ל.

אלא שעדיין יש לעיין אם שייך האי דינא בימינו וכפי שכתב להעיר האב"ד הגר"ח קאהן שליט"א וז"ל 'וביאר הסמ"ע שלא שייך באשה לומר שתמצא במקום אחר, שאין דרכה בכך. וצ"ע בזה במה שהאידנא שכיח טובא שאשה נושאת ונותנת ומפרנסת הבית (ראה פתחי תשובה - אבן העזר סימן פ' סק"א הדיון בפוסקים האם בזה מעשה ידיה לבעלה) דמצינו שבדינא דב"מ אזלינן בתר טעמא'.

על כן לפנים משורת הדין נראה שלא יקדימו להמצרן ולא יקנו את הדירה.

החברה שבה אני שותף שלחה סחורה בשווי 10,000$ לאחד מלקוחותינו. במשך תקופה ארוכה שלחנו אליו חשבוניות (Invoices), אך הלה השתמט ולא שילם את חובו. לאחרונה השותף שלי פגש בו, הם סיכמו שהלקוח ישלם את מחצית החוב, 5,000$, והשאר ימחל לו. כששמעתי מכך, התקשרתי אל אותו הלקוח והודעתי לו שההסכם נעשה שלא על דעתי והוא חייב לפרוע את חובו במלואו. הוא טוען, שמאחר והשותף מחל לו כבר על מחצית החוב, שוב אי אפשר לחייב אותו בכך.

שאלה: מי צודק?

תשובה: הנידון הנוגע לשאלה זו, האם יש תוקף למעשה שעשה אחד השותפים ללא דעת השני. בשליח ההלכה ברורה (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן קפ"ב סעיף ג'), שליח שעיוות ועשה משהו שהיה לרעת המשלח, אין כל תוקף למעשה זה. 'לתקוני שדרתיך ולא לעוותי' יטען המשלח. אמנם, במקרה שהמשלח הרשה את השליח שיש תוקף למעשיו אף אם יקלקל, מה שעשה עשוי. חוץ ממקום שהזיק במזיד או פשע בממונו של המשלח (סמ"ע שם סק"ז וטורי זהב).

להלכה, שותף נחשב גם הוא לשליח של השותפות. אך יש לדון אם מעמדו כשל כל שליח ששליחותו מתבטלת כשמקלקל אם לאו. יש מהפוסקים שהחשיבו את השותף כשליח שקיבל את הרשאת המשלח ותוקף מעשיו הן גם אם קלקל. לולי כך, יקשה על השותפות להתנהל. אמנם, אם קלקל והזיק לשותפות, עליו לפרוע זאת מכיסו לקופת השותפות (ש"ך סימן ע"ז סקי"ט, וע"ע בנתיבות סימן קע"ו סקמ"ח).

אך אחרים נחלקו על כך, לשיטתם אין תוקף למעשה השותף אם הזיק לשותפות. אמנם, אם ראה השותף צורך למחול על חובות, כיון שלדעתו לולי כך הנזק יהיה גדול יותר, כגון שמוחל מקצת החוב כדי לקבל לפחות את מקצתו, הרי שבכהאי גוונא יש תוקף למעשיו (תומים סימן ע"ז סק"ט, נתיבות שם סק"ח, שער המשפט שם סק"ד ובהגהות אמרי ברוך שם).

לכאורה אף כאן נראה שמחילתו של שותפך נעשתה כדי להציל על כל פנים חלק מהחוב, ויש בה תוקף. אלא שמאחר ובימינו בקל יכול היה להיוועץ עמך על כך, דרך הטלפון, הרי שזו רשלנות מצידו שלא עשה כן ויש שטענו שמשום כך אין תוקף למעשיו (תומים שם). אלא שמאידך עומדת השיטה הראשונה הסוברת שיש תוקף למעשיו אף אם קלקל, ובנידוננו החייב נפטר כבר ממחצית החוב ועל השותף יהיה לפצות אותך בנזק. אשר על כן, על כל הצדדים לבוא לידי פשרה.

החזקה בכללה

בכל התורה מכריעים בדבר שהתעורר בו ספק על פי החזקה, הן בדיני איסור והיתר והן בדיני ממונות. החזקה היא באחד משני פנים, או שמכריעים את הספק כפי המצב שהיה מעיקרא ('חזקה דמעיקרא')[1] או שדנין על העבר ממה שנמצא כעת[2].

בכלל זה הוא הכלל ש'כאן נמצא כאן היה', בו דנים על דבר שעבר מרשות אחת לרשות אחרת, ונודע שאירע בו שינוי אבל לא ידוע באיזה רשות אירע השינוי[3], לדוגמא בדיני ממונות, כשנמצא מום במקח אצל הלוקח ולא ידוע האם המום אירע אצל המוכר והלוקח רשאי לבטל את המקח או אצל הלוקח והמקח קיים, הואיל ונמצא המום ברשות הלוקח אינו יכול את לבטל המקח[4].

החזקה בדיני ממון

כאשר הספק הוא על בעלות החפץ, ואחד מבעלי הדין מוחזק בנכס, הרי באופן כללי הדין הוא ש'המוציא מחבירו עליו הראיה', ומחזיקים את הנכס ברשות המחזיק בו ('המוחזק').

סוגי הספק והמוחזק

הספק על הבעלות יתכן בשני אופנים, א) אם הספק של הבית דין למי שייך הנכס אינו תלוי בטענות בעלי הדין, ב) שלולי הטענות של בעלי דין היה ברור לבית דין מי הבעלים ורק מפני טענותיהם נוצר הספק לבית דין.

כמו כן יש לחלק בין אם בעלי הדין מוחזקים כעת בנכס או שכעת שניהם אינם מוחזקים בפועל, אלא אחד מהם היה מוחזק בו מכבר, דהיינו 'חזקת מרא קמא' (בעלים ראשונים)[5].

1. ספק בלי טענותיהם

הספק לבית דין בלי טענות בעלי הדין אפשר שיהיה מחמת ספק במציאות או מפני שיש לדיינים ספק בדין.

המוכר בהמה מעוברת ואינו ידוע אם הולידה לפני הקנין והעובר שייך למוכר, או הולידה לאחר הקנין והעובר שייך ללוקח, והעובר נמצא ברשות אחד מהם. זו דוגמא שהבית דין מסתפקים מי הבעלים של הנכס בגלל נסיבות שלא תלויים בטענות של בעלי דין, ואחד מבעלי הדין מוחזק בנכס זה שמוטל בספק.

ספק במציאות

בספק מסוג זה הכריעו בגמרא ש'המוציא מחבירו עליו הראיה' ומחזיקים את הנכס ביד המחזיק בו[6], בגמרא למדו זאת מהפסוק 'מי בעל דברים יגש אליהם', דהיינו התובע יגיש ראיה לבי"ד ואם אינו יכול להביא ראיה לא יגבה[7], או מסברא 'האי מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא', דמי שכואב לו הולך לבית הרופא[8]. ההכרעה לטובת המוחזק אינה מפני איזה ראיה שהרי אף הוא אינו יודע מתי נולד העובר, אלא מפני שאין ביד המוציא הוכחה להוציא מהמוחזק.

מחזיק בממון כוודאי שלו או כספק

האחרונים דנו האם מפני שהמוציא מחבירו עליו הראיה נעשה הנכס שמוחזק בו לממון וודאי שלו או שהדין נותן שאין להוציא מהמוחזק מחמת הספק אבל אינו מכריע שהממון נעשה שלו.

על פי האמור חקרו האם המקדש את האשה בממון זה הם קדושי ספק, והאם יכול לצאת בזה מצוה שצריך שיהיה 'לכם', כגון ארבע מינים, והאם המוציא שתפס מהמוחזק מוציאים מידו[9]. יש שכתב שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים האם כהן שתפס מישראל ספק בכור מוציאים מידו[10], דלפי הסוברים שמוציאים מיד הכהן מוכח שהתורה לא חייבה למוחזק להחזירו והממון כשלו ממש הוא לכל דבר, ואילו לסובר שאין מוציאים מידו הממון אינו שלו בוודאי לכל הדינים[11].

ספק בדין

בכל ספק שאין ביד הדיינים להכריע הדין ואחד מבעלי הדין מוחזק בנכס, פוסקים המוציא מחבירו עליו הראיה[12].

המשך סוגי הספק והמוחזק בגליונות הבאים בע"ה.