- כמעט נתקלת ושברת את הכלי המונח למרגלותיך - נזף בעל חנות הכלים בדוב שכמעט בלי משים נתקל באחד הכלים - לא נראה לי שאתה תשמח לשלם עליו 'מחיר מלא'...

- מה הפירוש 'מחיר מלא'? - היתמם דוב ושאל בחיוך.

- 'מחיר מלא' פירושו כפי שמופיע על גב המוצר... כפי שאני גובה מהלקוחות.

- ולא...

- ולא המחיר הסיטונאי (Wholesale) שבו קניתי אני את המוצר! הבנת כבר?

- ולמה באמת לא? נניח חלילה והכלי היה נשבר, מה מחיר ושווי הנזק שהיה קורה לך? הסכום שאותו שילמת בעבור כוס זו!

- לא ולא! הנזק הוא המחיר שבו יָכֹלְתִּי למכור כלי זה לולי היתה נשבר (עיין קצות סימן ד"ש סק"א)...

- אח... זה לא נקרא נזק. שמעת פעם על המושג 'גרמא'? נזק שקורה לניזק בעקיפין ולא כתוצאה ישירה ממעשיו של המזיק. אם הכלי לא היתה נשבר ואם היית מוכר אותו וכו', אזי היה בידך את מחירו המלא... כרגע, בשעה שהכלי נשבר, המזיק הפסיד אותך בידים רק את המחיר ששילמת עליו. תו לא מידי (עיין בנתיבות שם)!

- אינני בקי בהלכה. אך זאת אני יודע, פעם קרה לי כדבר הזה והלקוח שאל לדיין מומחה. הלה חייבו לשלם את שוויו המלא של הכלי, כפי המחיר לצרכן.

- כמה שאני חושב על כך יותר, אני מוסיף פליאה על פליאה - קמטים נחרשו במצחו של דוב - תגיד לי! יש לך עוד כלים כאלה במלאי (Stock) שלך?

- כן.

- ומתי אתה עתיד בערך לְחַדֵּשׁ את המלאי? זאת אומרת, להזמין שוב מסחורה זו.

- בעוד חצי שנה בערך.

- אז אפילו אם נקבל את הסברא שאמרת, נחייב את המזיק לשלם 'תשלום מלא' אף שהפסד זה קרה בעקיפין. כל זה דוקא אם אכן נמנע ממך ריוח זה, אך כאן זה בכלל לא נמנע ממך, הקשב נא לדבריי ותבין מדוע.

הואל נא בטובך והוצא מירכתי המחסן כלי אחר כזה, בדוגמתו כמידתו, והנח אותו על המדף. בינתיים המזיק ישלם לך את מחירו הסיטונאי של הכלי שנשבר, בכסף זה קנה כלי חדש ומכור אותו ללקוחות ב'מחיר מלא' (עיין שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ד"ש סעיף ה' 'והוא שלא היה לו יין למכור וכו' ')!

- אני חושב שאנחנו בכלל לא נוגעים בנקודת האמת. אני חושב שההיגיון העומד מאחורי כל זה הוא, מה זה עניינך בכמה קניתי אני את הכלי הזה? המחיר שלו בשוק הוא המחיר הקמעונאי (Retail price) וכך ישלם מי שיזיק אותו! הגע בעצמך. מי שיזיק חפץ של חבירו שהלה קיבל אותו במתנה, או זכה בו מן ההפקר. הַיַעֲלֶה על הדעת שיוכל המזיק לפטור את עצמו ולומר לא הזקתי לך מאומה?! אתמהה.

...

קשה ומפרכת היא עבודתו של מאיר. הוא מנהל את המחסן של חנות היין 'הטוב והמטיב'. עליו לדאוג להכניס את הסחורה שמגיעה מבחוץ וכן לבדוק כל העת שלא יחסר כלום.

- היכן הנחת את היינות 'מרלו 99' שהבאת אתמול? - רטן עליו בעל החנות במכשיר הקשר (Radio) - יש כעת לקוח שממתין בחנות, הוא רוצה לקנות מזה. אני מחפש בכל המחסן ואני לא מוצא אותם!

- אוי! - נבהל מאיר - פרקתי את הסחורה מהרכב (Car) ושכחתי להכניס אותה למחסן. כנראה שזה נותר מחוץ לחנות, ברחוב...

- כנראה שלא נותר מכך מאומה! - התרגז בעל החנות - מישהו גנב את זה... אני מרחם עליך! -הוסיף - היו שם שלשה ארגזים, בכל ארגז שנים עשר בקבוקים. תעשה לבד את החשבון כמה זה עולה 36 בקבוקים שנמכרים ב- $55(!) לבקבוק... זה בערך המשכורת שלך לשבועיים...

- אני אעשה חשבון כמה זה שוה לפי מחיר לארגז (by the case)... הרי כשקונים ארגז שלם המחיר שאתה דורש הוא $600. דהיינו $50 לבקבוק...

- מה פתאום?! הרי יכול הייתי למכור את זה בבקבוקים בודדים ולהרוויח $55 דולר לבקבוק!

...

הגמרא בבבא מציעא (דף צ"ט ע"א) מביאה את דברי שמואל שדן במי שגזל מחבירו חבילת תמרים המדובקות זו בזו ('חביצא דתמרי') והיה בה חמישים תמרים ושווי התמרים תלוי בצורת המכירה שלהם. דהיינו, אם ימכור אותם יחדיו כמקשה אחת, יקבל תמורתן 49 זוזי. ואם ימכור אותם בנפרד, אחד אחד, יקבל עליהם 50 זוזי. ונתעוררה השאלה, לפי איזה מחיר ישלם עליהם הגזלן. ופסק שמואל שישלם עליהם כהמחיר אילו היו נמכרים יחדיו, דהיינו 49 זוזי.

והקשה בקצות (סימן ד"ש סק"ב) מדברי הגמרא שם (ע"ב) לגבי סבלים ('הני שקולאי') ששברו חבית של חנווני ביום השוק שמשלמים חמשה, כשוויה של החבית ביום השוק דהיא שעת היוקר. אלא שצריך לנכות מחיובם 'אגר טירחיה', דהיינו מה שלא נצרך החנווני לטרוח ולמכור את היין ולמוזגו מעט מעט ללקוחות, כפי שפירש רש"י על אתר.

ומדייק מכך ה'קצות' דחזינן דמחיר החבית אילו היתה מוכרה בבת אחת היה פחות מחמשה, ורק כשמוכר מעט מעט מגיע לו חמשה על כל החבית. אם כן, מדוע הסבלים משלמים את כל החמשה ולא כהמחיר אילו היתה החבית נמכרת בבת אחת וכדאמרינן לגבי 'חביצא דתמרי'?

ותירץ וז"ל 'ואפשר דשומר שאני דחיובו על אשר לא שמרו ומשום הכי מחייב כל חדא וחדא, אבל גזלן אינו שומר' ומסיים 'וצריך עיון' (ועיין בפירש"י על סוגיא דחביצא דתמרי ד"ה 'להדיוט' שמשמע גם כן הכי שרק במזיק הקלו בשומת הנזקין כפי ששנינו בשומת נזקין 'שמין בית סאה באותה שדה' עיי"ש).

הרי שפשטנו את הנידון במעשה השני. על מאיר, שדינו כשומר שכר, לשלם כפי שווי הבקבוקים במכירתם כל אחד בנפרד.

יש שרצו להוכיח מסוגיא זו של 'חביצא דתמרי', כי המזיק לסיטונאי ישלם כפי המחיר אותו שילם הסיטונאי על אותו החפץ, כיון שמקילים בשומת הנזקין (עיין 'פתחי חושן' - פקדון ושאלה, פרק ח' סימן י"ב ובשו"ת 'כסא משפט' סימן קע"ט. ועיין עוד בערך ש"י סימן ש"מ).

אך נראה לומר שאין כל קשר בין הנידונים ואבאר שיחתי. ב'חביצא דתמרי' יש בשוק הקמעונאי שני מחירים, האחד למכירת בודדים והשני למכירה מרוכזת. כפי שיש מחיר לקונה בקבוק בודד למי שקונה ארגז שלם. אמנם, שניהם הם מחירים של השוק. מה שאין כן, מחירו הסיטונאי של החפץ אינו שוויו האמיתי ואין כל צד שיוכל המזיק לפטור בו את עצמו (ועיין ב'פתחי חושן' שם שאכן סיים בזה"ל 'וצריך עיון, הרי צריך לשלם לפי ערכו בשוק לכל אדם'. ונראה להוסיף דאדרבה מגמרא ערוכה זו ראיה לשיטתנו, שהרי לא העלתה הגמרא צד שישלם כמחיר הסיטונאי. ויתר על כך, היה צד שישלם כפי שנמכרים אחד אחד שאין מקום לסברא זו אלא לשיטתנו ודו"ק).

להלכה - בסיפור הראשון, חייב המזיק לשלם את המחיר שגובה המוכר מהלקוחות וזהו שוויו האמיתי של המקח.

בסיפור השני - היות ופועל דינו כשומר שכר, אין אנו מקילים בשומת נזקיו וחייב לשלם כפי המחיר של מכירת הבקבוקים בנפרד.

נזקקתי לחמשת אלפים דולר במזומן. מכיון שלא היה בידי סכום זה באותה שעה, פניתי ללוות זאת מידידים. ראובן הלוה לי 3,000 דולר ו-2,000 דולר נוספים לויתי משמעון. באתי לביתי וספרתי את השטרות, ואז מצאתי שיש בידי 5,100 דולר. גם ראובן וגם שמעון לא יודעים אם מהם נתקבלתי את הסכום הנוסף, כך שאין לי שום דרך לברר מאין זה בא.

שאלה: האם עלי להשיב את מְאַת הדולרים הנוספים? אם כן, למי?

תשובה: במחשבה ראשונה היה נראה שספק זה הוא הלכה מפורשת (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ע"ו סעיף א' וסימן ש' סעיף א'). כאשר שני אנשים הפקידו מעות ביד ראובן, האחד הפקיד מאה והשני מאתיים וראובן אינו זוכר ממי קיבל מאה וממי מאתיים. אם כל אחד מהם טוען בברי שהוא הפקיד את המאתיים, ישבעו על כך וישלם ראובן לכל אחד מהם מאתיים. כיון שנתרשל בשמירתו ולא הקפיד לשים על לבו מיהו בעל המאה ומיהו בעל המאתיים, יפסיד מאה מכיסו.

כאשר גם המפקידים בעצמם, כל אחד מהם אינו זוכר אם הפקיד מאה או מאתיים, פטור ראובן מלהשיב לשניהם מאתיים. אף על גב שגם בכהאי גוונא נתרשל בשמירתו וכנ"ל, מכל מקום מכיון שטענתם אינה טענת ברי אין בכוחה לחייב את ראובן (נתיבות סימן ע"ו סק"ט). במקרה זה יחלק ראובן את הסכום המסופק בשווה בין שני המפקידים (ש"ך סימן ע"ו סק"ז וי"ג וראה עוד בקצות סימן שס"ה סק"א וסימן קל"ח סק"א). אמנם, אם בא לצאת ידי שמים, יחזיר מאתיים לכל אחד מהם כיון שנתרשל ופשע בשמירתו. הנהגה כזו נקראת רשלנות שהיה עליו לחשוש על כך שעלול לשכוח מה קיבל ממי והיה לו לרשום הפרטים.

מאחר ואי אפשר להגדיר את מעשיך כרשלנות ופשיעה, שהרי לא היה עליך לחשוש לטעות כזו למנות את השטרות, אם כן לכאורה אתה פטור אף לצאת ידי שמים. למה הדבר דומה? לשניים שהפקידו כאחד, בכריכה אחת, זה מנה וזה מאתיים. אז אף אם כל אחד מהם טוען בברי שהמאתיים שלו, פטור השומר, וכאמור יחלוק את הסכום בין שני המפקידים (סימן ש' סעיף א').

אלא שבהעמק דבר, אין נידונך דומה כלל להנ"ל. אינך שומר או לווה שאחראי על ממונם של המלווים, אלא מציאה מצאת, מאה דולר שאבד מאחד מהם. זה נחשב כאבידה מאחר והבעלים אינם יודעים מכך. אבידה שבאה ליד המוצא לפני שנתייאשו ממנה הבעלים, אי אפשר לזכות בה בייאוש ותהא מונחת עד שיבוא אליהו. במידה ויבואו שניהם להסכמה מה לעשות בכסף זה, עליך לנהוג כרצונם (עיין סימן רס"ז סעיף ח'). יש לציין, שבינתיים תוכל אתה עצמך להשתמש בכסף זה (עיין השבת אבידה כהלכה סימן ו' סעיף ג').

בגליון ק"י נתבארו זכויות של מצרנות של בעל המשכנתא שיש לו שעבוד בגוף נכס. הפוסקים נחלקו האם יש זכויות מצרן למי שאין שעבוד בגוף הנכס, דהיינו השוכר.

שיטת המחבר:

לשיטת המחבר לא תיקנו דיני מצרנות הן לבעל משכנתא והן בנכס בבעלות של שוכר[1], ואין לשוכר לתבוע זכות מצרנות הן על נכסים שסמוכים לנכס ששכר, והן על הנכס עצמו ששכר.

זכות השוכר בנכס הסמוך

לפיכך, לא יכול השוכר להוציא ממי ששכר או קנה את הנכס הסמוך לנכס המושכר לו, בטענה שהוא המצרן לנכס הסמוך. כמו כן, שוכר שקדם וקנה את הנכס הסמוך לנכס ששכר, המצרן לנכס ההוא מוציא מידו[2]. ואפילו מכר בעל הבית את הבית שהשוכר דר בו לאדם אחר, השוכר אינו מוציא מהלוקח[3], אלא המצרן בלבד מוציא מיד הלוקח.

זכות השוכר בנכס ששכר

כל זה כאשר המדובר בזכויות השוכר כלפי אדם אחר, אולם אף לדיעה זו לא תיקנו זכויות למצרן כלפי השוכר בנכס ששכר[4]. לפיכך, אין למצרן זכות להוציא את השוכר מהבית שדר בו כדי לשכרו לעצמו[5], ומכל שכן שלא להוציא מהשוכר שקנה את הבית שדר בו[6].  

שיטת הרמ"א:

לשיטת הרמ"א תיקנו זכות מצרנות במשכנתא, שמכוח המשכנתא רכש זכות בגוף הקרקע, וכן בשכירות מפני ששכירות ליומיה ממכר הוא זכה זכות בגוף הקרקע.

זכות השוכר בנכס הסמוך

לפיכך, לדיעה זו השוכר מוציא ממי ששכר את הנכס סמוך לו[7]. ומכל מקום נחלקו הפוסקים האם מפני ששכירות ליומיה ממכר זכותו בנכס הסמוך כדין שאר מצרן, דהיינו הן אם השוכר קדם וקנה לא יוכל מצרן אחר לסלק אותו, וכן כשאחר קדם וקנה את הנכס הסמוך האם השוכר יוכל לסלק אותו.

יש שכתבו שאף בזה זכות השוכר כמצרן להוציא מלוקח שקנה את הנכס הסמוך[8], אבל יש שכתבו שאין זכות השוכר כמצרן לגמרי להוציא מיד הלוקח שקדם וקנה את הנכס הסמוך לו, ורק אם השוכר קדם וקנה, המצרן אינו מוציא ממנו, וכן אם באו השוכר ולוקח אחר, השוכר קודם[9].

להוציא מהלוקח את הנכס השכור

וכן יש שכתבו ששכירות ליומיה ממכר בנכס השכור דומה לקנין המלוה במשכנתא שלדעתם מסלק אפילו אם הלוקח מצרן, וכן השוכר מסלק את הקונה הנכס ששכר אפילו אם הלוקח מצרן[10], אבל יש שכתבו שאפילו לדיעה זו, שכירות ליומיה ממכר גרע קנינו מבעל המשכנתא, ולכן השוכר רק מצרן לעומת שוכר אחר, אבל לא לעומת הלוקח את הבית אפילו שאינו מצרן, ולכן אפילו קדם השוכר וקנה הנכס, המצרן מוציא ממנו, ואם אחר שאינו מצרן קדם וקנה אין השוכר מוציא ממנו[11].

לדינא

האחרונים העלו לדינא[12] שאם השוכר קדם וקנה אפילו המצרן אינו מוציא מידו[13], ואם לוקח - אפילו אינו מצרן - קדם וקנה, אין השוכר מוציא מידו[14] אבל אם באו יחד יש קדימה לשוכר[15], ואם השוכר והמצרן באו יחד, המצרן קודם מפני שזכותו ודאי, ואילו זכות המצרן שנויה במחלוקת.

קדימת שוכר לאחר הזמן

שוכר שרוצה לחדש את השכירות לפני שכלה זמן השכירות שלו יש לו זכות מצרנות לחדש את השכירות לעכב מלהשכיר לשוכר אחר[16], אבל אם המשכיר מעדיף את השני שזה נוח לו, כגון שבני בית של הראשון מרובים מהשני לא יכול הראשון לעכב את בעל הבית להשכיר לשני[17]. רצה השוכר לחדש את השכירות לאחר שכלה זמנו שוב אין לו זכות לעכב מלהשכיר לשני[18].

כתבו האחרונים שאין לשואל זכות מצרנות[19].