מודעה גדולה קיבלה את פני הבאים בשערי בית המדרש של ישיבת 'ישראל וישורון':

ההגרלה המסורתית הנערכת לתורמים עבור מוסדותינו הקדושים 'תפארת ישורון' תיערך אי"ה ביום שני הבעל"ט. זו קריאה אחרונה לכל המעוניינים להשתתף בהגרלה יחודית זו.

מספר הכרטיסים מוגבל וכל הקודם זוכה!!!

- אכן שכחתי מכל הענין - שח זאב - אני לא מפסיד אף שנה להשתתף בהגרלה זו!

- ומדוע??? - תמה יצחק - החסר גורלות אתה? בכל יום ישנו מוסד אחר שעורך גורל...

- אינך מבין - מחה זאב - בהגרלה של מוסדות 'תפארת ישורון' מספר הכרטיסים הנכנסים להגרלה מוגבל, כמדומני 1500 כרטיסים ותו לא. הסיכויים לעלות בגורל גדולים יותר.

- מעניין. מעולם לא שמתי לב לכך. בדיוק עתה יש לי 'מעשר כספים' שעדיין לא נתתי לצדקה, אשתמש בזה ואקנה כרטיס גם אני...

- 'מעשר כספים'??? כיצד אתה משתמש בזה לעצמך?

- אני לא יודע מדוע זה לא צוין במודעה זו, אך כמעט אין מוסד שעורך גורלות שאינו מדגיש בתחתית המודעה 'על פי הוראת הרבנים מותר להשתמש בכספי מעשר'...

- מעודי אני תמה על כך. מה באמת ההיתר לכך?

- כמדומני  ששיטת הרבה מהפוסקים דכל ענין 'מעשר כספים' אינו לא מדאורייתא ולא מדרבנן, אלא מנהג (פתחי תשובה יורה דעה סימן של"א סקי"ב. ועיין בריש הספר 'מעשר כספים' מה שהביא בשם מרנן ה'בית ישראל' וה'פני מנחם' מגור זי"ע. ועיין תשובת 'שבט הלוי' חלק ט' סימן ר' שאף סמך יתידותיו על שיטות אלו). על כן, מלכתחילה כשאני קונה את הכטיסי הגרלה אני מתכוין לקנותם במעות מעשר ונחשב לצדקה. מה שאני מקבל תמורת המעשר כרטיסי הגרלה, אינו אלא טובת הנאה ומותר (עיין ט"ז יורה דעה סימן רמ"ט סק"א ובעמק התשובה חלק ב' סימן פ"ג).

...

- שלום! מדברים כאן ממשרדי 'הצלה'. אנו שמחים לבשר לכם שזכיתם בהגרלה שנערכה אתמול על ידינו, במטבח (Kitchen)!

קריאת שמחה נשמעה מפיו של שאול כששמע זאת. כבר זמן רב הוא רוצה להחליף את המטבח הישן שבביתו, כעת הוא אכן יוציא את מחשבתו מן הכוח אל הפועל.

- מזל טוב! מזל טוב! - שמח עמו בשמחתו ידידו, אהרן - כמה עלה ה'מטבח'? - הוסיף בבדיחותא.

- אומר לך את האמת, זה לא עלה לי אפילו לא את מחיר הכרטיס של ההגרלה. קניתי את זה מכספי מעשר שהייתי חייב בין כך לתתם לצדקה...

- מי אמר שהמטבח שלך? אולי הוא של צדקה?

- כשאני משתמש במעות מעשר לקנות גורלות וכדו', אני עושה תנאי מלכתחילה שאם אזכה הרי שמעות המעשר היו הלואה בידי ואפרע תמורתן בחזרה לחשבון צדקה (עיין בעמק התשובה הנ"ל. וע"ע ב'דרך אמונה' הלכות מתנות עניים סימן ז' ה' בביאור הלכה שם ומש"כ עליו ב'משיב כהלכה' חלק א' סימן ע', וב'חוט השני' הלכות שבת חלק ב' עמוד של"א).

...

הנה בודאי הנוהגים להיתר וקונים כרטיסי הגרלות ממעות מעשר שבידם, יש להם על מי לסמוך.

מלבד הטעם להתירא שכתבנו כבר לעיל, עיין עוד בתשובת 'אגרות משה' (אורח חיים חלק ד' סימן ע"ו) ובתשובת 'שבט הלוי' (הנ"ל) שהתירו זאת ללא פקפוק. אלא שהגר"מ פיינשטיין בתשובתו חילק בין שני סוגי גורלות וכדלהלן.

הסוג הראשון, והוא הנידון במעשה הראשון, כאשר קצבו המוכרים את כמות המשתתפים בו, כגון שהודיעו מראש כי ימכרו רק סך חמשת אלפים כרטיסים על הגרלה בסך אלף דולר. במקרה כזה, יש שווי לכרטיס ההגרלה בפני עצמו. לדבריו, רבים הם שישתתפו בגורל כזה אף אם אין כלל בדעתם לתרום לאותו המוסד ואין דעתם לצדקה. יוצא איפוא שקנה לעצמו שטר הגרלה ששוויו ברור במעות של צדקה והדבר אסור.

אך אם אין כל קיצבה למנין המשתתפים, ובעלי המוסד מוכרים ככל שיעלה בידם, הדבר מוכח שלכרטיס כזה אין כל ערך ושווי בפני עצמו, ובודאי שלצדקה נתכוין הקונה שלא קיבל לידיו תמורת מעותיו שום דבר ערך.

אך ה'שבט הלוי' שצויין לעיל כתב להיתר ולא חילק חילוק זה, ופשוט דמר כי אתריה ומר כי אתריה. ופוק חזי בדורינו אנו, אף אם יגבילו בעלי המוסד את מספר הכרטיסים, לא היה לך אדם שהיה מוציא כל כך הרבה מממונו בעבור זכות זו אילולי הצדקה שמתכוין בנתינה זו.

ועתה נבוא לדון באם זכה הכרטיס שקנה ממעות מעשר הזכיה למי. הנה בתשובות הנ"ל להני מצוקי ארץ ראו כדבר פשוט שיכול ליטול הזכיה לעצמו.

כי הרי בקנית זכות ההגרלה לא קיבל הקונה לידיו מאומה וכנ"ל שזכות זו אינה שוה ממון, אם כן הרי שהוא נתן מעותיו לצדקה. ומה שקיבל מתנה הוא מחמת שבעלי המוסד ראו לנכון להעניק לאחד מן התורמים מתנה זו, ובכך לזרז את הקהל שיתרמו הרבה ותתרבה הצדקה.

אך יש מהפוסקים דסבירא להו דלאו הכי ולשיטתם שייכת המתנה שעלתה בגורל אף היא לצדקה, היות ומכספי מעשר נקנה כרטיס זה (עיין באבן ישראל להגרי"י פישר חלק ח' סימן ס"ד ומה שציינו לעיל בשם הגר"ח קנייבסקי והגר"נ קרליץ שליט"א). אך בודאי שיש למקילים, הרוצים ליטול זאת לעצמם, על מה שיסמוכו. בפרט אם יערכו תנאי בקניית הכרטיס שאם כרטיס זה יזכה בהגרלה הרי שמעות אלו היו הלואה מקופת צדקה ויחזיר לשם חליפיהן.

ואם לא התנה מאומה מתחילה וזכה הכרטיס, כבר ציינו לעיל את שיטות הפוסקים המתירים בכך. מכל מקום יש לציין מה שכתב הגר"מ פינשטיין שמן הראוי שיחזיר לקופת הצדקה את מחיר הכרטיס שזכה (ואף הגר"ש ואזנר הוסיף כן על תשובתו בסוגריים בקובץ 'מבית לוי' חלק י"א וכתב 'ואם מחזיר ממה שהרויח את ערך ההגרלה שנתן מעיקרא מכסף מעשר תבוא עליו ברכה').

המורם מכל הנ"ל -

א. הבא לקנות כרטיס הגרלה ממעות מעשר כספים שבידו - יש לו על מי לסמוך ולהקל.

ב. יש מהפוסקים שהצריכו שיתנה מלכתחילה, בבואו לקנות מכספי מעשר, שבאם יעלה כרטיס זה שקנה מכספי מעשר בגורל, הרי שהמעות שלקח מהמעשר הם הלואה בידו ויחזיר את חליפיהן לקופה של צדקה.

ג. אף אם לא התנה כנ"ל יש מגדולי הפוסקים שהתירו לו ליול את הזכיה לעצמו. אלא שעדיין מן הראוי שיחזיר את מחיר הכרטיס לקופה של צדקה.

לפני מספר חדשים נכנסתי לדור בדירה ששכרתי מראובן. באחד הימים התקשר אלי אחיו של ראובן, שמעון, והודיע לי שהדירה כלל אינה של ראובן. לדבריו, היא באה אליו, שמעון, בירושה מאביהם, ולראובן אין מכל סמכות וכוח להשכירה. כמו כן הוא סיפר לי שהם עתידים ללכת לדין תורה ביניהם כדי להכריע את הענין.

כשסיפרתי זאת לראובן הוא כעס. לטענתו, אין זה ענייני המחלוקת שבינו לבין אחיו אודות ירושתם. הוא הוסיף שעלי לשלם לו את שכר הדירה כפי שסוכם בחוזה שבינינו.

שאלה: מאחר וכבר דרתי בבית, למי עלי לשלם את שכר הדירה לראובן או לשמעון?

תשובה: אין חולק שאי אפשר לדרוש ממך שתעשה בממונך מעשים שאפשר ותפסיד בשביל כך. הרי אם יתברר למפרע ששילמת את דמי השכירות למי שאינו הבעלים של הדירה, תהא חייב לפרוע שוב את השכירות לבעלים (שלחן ערוך – חושן משפט, סימן שס"ג סעיף י'). אם כן אינך חייב לשלם לאף אחד מהצדדים, כדי שלא תסתכן בצורך לשלם שוב.

כמו כן, אף אחד מהצדדים אינו יכול להגיש נגדך תביעה לתשלום, בהיות שהדבר אינו ברור מיהו הבעלים.

נותר לדון האם ראובן יכול לדרוש ממך להניח את תשלומי השכירות בידי שליש, כך יוכל אותו שיתברר בסוף שהוא בעליה החוקיים של דירה זו לגבות מיד שליש זה את ממונו.

ומצינו כבר כזאת בהלכה. מי שקנה ואינו זוכר ממי, וחמשה אנשים טוענים שהם מכרו לו – עליו להשליש את דמי המקח ביד בית הדין עד שיתברר מי המוכר האמיתי (שם סימן רכ"ב סעיף ב'). לכאורה בפשטות הוא הדין לנידוננו.

אלא שאף בכך יש מי מהפוסקים (ש"ך שם) שפקפק בכך, אם יתכן שיפסיד הלוקח את ממונו על ידי כך (כגון, אם יאבדו המעות מידי השליש, יתחייב הלוקח שוב בתשלום המעות ליד המוכר). ניתן לחייב זאת רק אם שני הצדדים מסכימים שיניח את המעות ביד השליש (יורה דעה, סימן ש"ה סעיך כ"ט ובש"ך שם סקל"ה), כיון שאז אף אם יאבדו מידי השליש, לא נחייב אותו לפרוע שוב פעם לאף אחד מהצדדים ממה נפשך (עיין נתיבות סימן ע"ו סק"ד וה').

אם כן, והיה וראובן ושמעון מסכימים יחדיו לתבוע ממך יחדיו שתניח את דמי השכירות ביד שליש, אתה חייב לעשות זאת.

דיני דבר מצרא ד'

מלוה בשטר, משכנתא

מלוה בשטר, שעבוד משכון רשום בערכאות

המלוה לחבירו בשטר, נכסי הלוה משועבדים לו כבטחון לגבות החוב אבל מפני שאין לו זכות בגוף הנכס אינו עדיף מלוקח ואין לו זכות מצרנות. לפיכך, אם המלוה גבה בחובו נכסי דלא ניידי, המצרן מוציא מידו ומשלם לו חובו[1], אבל נחלקו הפוסקים כאשר מלוה גבה נכס שאינו שווה את החוב בעד כל החוב, האם המצרן שמוציא מיד המלוה חייב לשלם את כל החוב או רק את שווי הנכס כפי השומא[2].

נכס שרשום על פי ערכאות כמשכון בעד איזה חיוב ומשועבד מפני זה (לי"ן או מארטגעד"ש), אבל אין לו זכות ליהנות מהנכס, דינו כמלוה בשטר והמצרן מוציא מיד הגובה את הנכס בעד חובו[3].

משכנתא, זכות הממשכן בקניית הנכס הממושכן

נכסי דלא ניידי שהמלוה קבלם בעד ההלואה כ'משכנתא', דהיינו קנין לזמן שניתן למלוה ליהנות מהנכס כפי המבואר בדיני רבית[4], עדיף זכות המלוה בדיני מצרנות משעבוד של מלוה בשטר שקבלם רק כבטחון בעד ההלואה ואין לו זכות ליהנות מהנכס[5].

יש ראשונים שכתבו שעדיפות המשכנתא היא שלא תיקנו בה דיני מצרנות. לפיכך, הן אם הלוה (בעל הקרקע) מכר את הנכס לחלוטין למלוה[6], המצרן אינו מוציא מידו, והן אם הלוה מכר זכותו ללוקח, המלוה אינו מוציא מידו, ונראה דלדעה זו אף המצרן אינו מוציא מהלוקח[7].

לעומת זה יש ראשונים שכתבו שאפילו אם המצרן קדם וקנה מיד הלוה, המלוה מסלק אותו[8], ולדיעה זו לא הפקיעו במשכנתא דיני מצרנות אלא עדיפות המלוה היא מפני שהוא שותף בנכס זה[9], וכתב הרמ"א שכן נראה לדון ולהורות[10]. וכן נחלקו הפוסקים האם עדיפות המשכנתא היא רק כאשר המלוה דר בבית או אפילו אינו נמצא שם[11], ועל כן הכריעו אחרונים שרק אם המלוה דר בו מוציא מהמצרן[12].

נכס בבעלות שותפים, ששותף אחד משכן חלקו, ואחר כך מכר למלוה אין השותף מוציא מיד המלוה[13].

זכות הממשכן בנכס הסמוך לו

נכסי דלא ניידי שסמוכים לנכס של המשכנתא, והלוה חפץ לקנותה אין המלוה מעכב עליו, ואפילו קדם המלוה וקנה, הלוה מוציא ממנו[14]. לא רצה הלוה לקנותה ונמכרה ללוקח שאינו מצרן, נחלקו הפוסקים האם המלוה מוציא מיד הלוקח. יש שכתבו שהסוברים שהמלוה דינו כשותף הרי הוא מצרן לנכס הסמוך ומוציא מהלוקח[15], ויש שכתבו שרק אם המלוה קדם וקנה זכה במקח, אבל אינו מוציא מיד לוקח שקדם וקנה[16].  

כתב הרמ"א שאם בעל הקרקע הממושכנת הוא גוי, ומכר ללוקח, הגם שאין בגוי טענת מצרן, המלוה שדר בו מוציא ממנו[17], ויש שהוסיף שאם יש למלוה בית או קרקע סמוכה אינו מוציא מיד הלוקח[18].

דיני משכנתא נאמרו הן אם התנו כן מתחילת ההלואה או אפילו שלא בשעת הלואה, וכן אם הגבוהו בי"ד או שעל פי דינא דמלכותא הגבוהו כן[19].

חשש הערמה

בי"ד שרואים שהלוואת המשכנתא נעשית בערמה כדי להפקיע את זכות המצרן ולזכות הממשכן בנכס, מוציאים מידו ונותנים למצרן. מאידך, כשאין חשש ערמה, המצרן אינו יכול לכפות את הלוה שהוא יהיה המלוה לו במשכנתא - אפילו בתנאים יותר נוחים - כי אפשר שהשני נוח לו יותר הגם שבזה מונע את זכות המצרן[20].