מרת שווארץ עיינה בעיתון שלפניה, היא חיפשה את המודעה של חנות הסופר מרקט 'כל טוב' לסקור את המבצעים (Special) שלהם לשבוע זה.

'ארגז מי סודה (Seltzer) רק בשלשה דולרים' הכריזה המודעה.

- אכן זהו מחיר זול מאד - הרהרה מרת שווארץ - ארד לקנות מספר ארגזים.

בעודה בחדר המדרגות נזכרה מרת שווארץ שאין לה כיצד לסחוב את הארגזים לביתה. היא נקשה קלות על דלת בית משפחת לייבוביץ וביקשה אם תוכל להשתמש בעגלת הקניות שלהם.

- בדיוק לפני מספר דקות שלחתי את בני לערוך קניות. נתתי לו את העגלה - הצטערה מרת לייבוביץ שלא תוכל לעזור, אך תוך כדי דיבור אורו עיניה - תוכלי לקחת את עגלת התינוק שלנו. גם אנחנו לפעמים משתמשים בה לקניות...

- תודה על ההצעה. אך אני רוצה לקנות מספר ארגזים של בקבוקי שתיה - ענתה מרת שווארץ - זה נראה לי כבד לעגלת תינוק...

- לא לא -  התעקשה מרת לייבוביץ - אנחנו משתמשים בה גם לדברים כבדים. בין כך היא כבר איננה במצב כל כך טוב... העיקר שהיא נוסעת...

בעודה יורדת כשהיא דוחפת את העגלה שלפניה, פגשה מרת שווארץ את בעלה, ר' שלום, כשהוא עולה בדרכו הביתה - אנה תלכי? - שאל - ולמי אלה לפנייך, העגלה הזו?

לאחר ששמע, הציע ר' שלום - אולי כדאי שתשלחי במשלוח את ארגזי השתיה. לא נצטרך להעלותם עד לקומה השלישית... הם אינם גובים תשלום בעבור המשלוח...

- אתה צודק - ענתה מרת שווארץ ופנתה להמשיך בדרכה.

- אז לשם מה את זקוקה לעגלה? - תמה.

- אה... אם אני פנויה כבר, אקח עמי את שלוימי, הוא משחק בחצר.

- אבל שאלת את העגלה כדי לסחוב ארגזי שתיה, לא כדי לקחת בה את שלוימי! - העיר ר' שלום.

- נו.. ולכן? - התקשתה מרת שווארץ להבין.

- לא קיבלת רשות מהבעלים לקחת בעגלה תינוק. הרשות ניתנה רק לשאת בעגלה ארגזים...

- לא נראה לך שאם הם נתנו לי רשות לסחוב בה ארגזי שתיה, שהם כבדים ויותר קרובים לשבור את העגלה, ק"ו בן בנו של ק"ו שהם יסכימו שאקח בזה ילד קטן. בעבורו ולשכמותו יועדה העגלה! זהו תשמיש קל ואין סכנה שיקרה בזה משהו לעגלה...

- העגלה אינה שלך. על מה שנתנו הבעלים רשות להשתמש בה, את מותרת בכך. אך אם ברצונך להשתמש בשימוש אחר, ואפילו אם הוא שימוש קל יותר ובטוח יותר, עלייך לבקש מהם את רשותם.

...

- ביקשו ממני להכין משהו בשביל סעודת הסיום של השיעור שלנו - הכריז יוסי בעיניים בורקות מיד כשנכנס הביתה לאחר יום לימודים ארוך.

- מתי זה? - שאלה אמו.

- מחר בבוקר.

- נראה לך ש'קוגעל' יספיק?

- בטח! לא חשבתי שתסכימי לבשל בשביל זה... חשבתי לקנות משהו...

- בשביל התורה שלך, אני מסכימה לעשות הכל - ענתה - רק בבקשה, גש למשפחת הורוביץ, תבקש אם הם יכולים לשלוח אתך את מעבד המזון (Food processor) שלהם.

יוסי הקיש על דלת משפחת הורוביץ - אמא שלי רוצה לעשות 'קארטאפעי"ל קוגעל', תוכלו להשאיל לנו את מעבד המזון שלכם?

הוא חזר כשהמכשיר בידו. על השלחן נחו להם כבר קישואים מקולפים - חשבתי שאת עושה קוגעל מתפוחי אדמה... - הפטיר לאמו.

- לכבוד התורה החלטתי לעשות משהו מיוחד!

בעוד הסכינים מסתובבים וחותכים את כל הנקרה בדרכם, נשמע לפתע קול שבירה. הסכין נשברה!

האב, ר' אליהו, הרים מיד טלפון למשפחת הורוביץ וסיפר שהסכין נשבר - אל דאגה! אני אשלם על כך.

- 'מתה מחמת מלאכה'! - התווכח עמו הקול מהעבר השני - נתנו את זה כדי שתשתמשו בזה לתפוחי אדמה!

- 'תפוחי אדמה'? אנחנו השתמשנו בזה ל'קישואים'!

- אדרבה! קישואים הם אף רכים יותר מתפוחי אדמה! בודאי שזה נקרא 'מתה מחמת מלאכה'! לא השתמשתם בזה לגרוס אבנים... - סיים בבדיחותא.

...

כתב המחבר (שלחן ערוך - חושן משפט, סימן ש"מ סעיף א') לאחר שכתב שדינו של השואל להתחייב באונסין, וזה לשונו:

'אבל כל קלקול שאירע מחמת מלאכה ששאלה בשבילה וכו' פטור. והוא שלא ישנה לעשות דבר אחר חוץ מהמלאכה ששאלה בשבילה, אפילו היא קלה ממנה, תלינן דמחמת אותה מלאכה ששינה מתה'.

יש מהפוסקים (נתיבות המשפט, סימן שמ"א סקי"ג ועיין בהגר"א סימן ש"מ סק"ז) שלמדו דהפירוש הוא דלכתחילה אסור לשנות מהמלאכה שבעבורה נשאל החפץ.

לשיטתם, אף שבשוכר התירו לשנות למלאכה אחרת היותר קלה מהמלאכה שבעבורה שכר את החפץ (כמבואר בסימן ש"ט סעיפים א' וב'), אך בשואל אינו כן. שהרי אין הבעלים מקבלים בשביל כך שכר, ויש מקום לומר שמקפידים שישתמש דוקא למלאכה שהסכימו במפורש. אם עבר ושינה, גזלן הוא וחייב האונסין.

לעומת זאת, הסמ"ע (סימן ש"מ  סק"ד) סבירא ליה שאין חילוק בין שוכר לשואל ולכתחילה מותר לשנות למלאכה אחרת, אם קלה היא מהמלאכה שלשמה הושאל החפץ. אלא שאם אירע קלקול בחפץ ואפשר לתלותו שקרה מחמת השינוי, חייב השואל ואין בו את הפטור ד'מתה מחמת מלאכה'.

הט"ז (שם וכ"כ בדרישה והאריכו כבר בסתירה שבדברי הסמ"ע) ס"ל שחייב אף אם אין סיבה הנראית לעין שמחמתה הקלקול קרה דוקא במלאכה הקלה. 'מצאה קפידא מקום לנוח' וחייב על מיתתה.

למעשה, בודאי שלכתחילה יש לבקש את רשות הבעלים לשנות ולהשתמש למטרה אחרת ואפילו אם היא מלאכה קלה יותר. אך אם קרה קלקול ואין במה לתלות שמלאכה זו בדוקא גרמה לכך, אי אפשר להוציא מידי השואל ולחייבו.

לפני כרבע שעה דפקה אצלי השכנה ובקשה אם אוכל להשאיל לה מגב (Mop) לנקיון, כמובן שנתרציתי בחפץ לב. אך לאחר מספר דקות נשפך אצלי במטבח בקבוק שמן ואני זקוקה למגב כדי לנקות בביתי.

שאלה:האם אני יכולה לבקש את המגב בחזרה אפי' ששכנתי מן הסתם עדיין זקוקה לו, או שמא כיון שהשאלתי לה את המגב איני יכולה לדרוש אותו ממנה כל זמן שעדיין היא צריכה אותו ומשתמשת בו?

תשובה: לא ברור משאלתך אם השכנה בקשה את המגב  כדי לנקות את הבית, או ששאלה  אותו מבלי לציין את זמן או את סיבת ההשאלה. בתשובה שלנו יתברר כי ההלכה תיפסק ע"פ נוסח הבקשה.

השולחן ערוך (חושן משפט, סימן ע"ג סעיף א') מחלק בין הלוואת כסף שאף שלא סוכם מראש על זמן הפרעון - סתם הלוואה של כסף הינה לשלושים יום, לבין השאלת חפצים שהבעלים יכולים לדרוש את החפץ מיד.

הסיבה לחילוק זה היא, כי מטרת הלוואת כספים היא עבור השימוש בכסף, ולכן צריך לתת ללווה מספיק זמן כדי להרוויח את הכסף בו יוכל לפרוע את ההלוואה. בניגוד לזאת, חפץ מושאל חוזר כמות שהוא והשואל אינו זקוק לזמן כדי להחזיר את החפץ, על כן הוא חייב להחזירו מיד עם בקשת הבעלים (סמ"ע שם סק"ה).

הסבר נוסף להבדל בין הלוואת כסף ושאילת חפצים מצאנו בפוסקים: הלוואת כסף היא מצוות עשה של "אם כסף תלווה את עמי" (שמות כ"ב כ"ד), ושיערו חכמים שבפחות משלושים יום לא יספיק הלווה ליהנות מהמעות כיון שאין סיפק בידו לעשות עמם מאומה, אך בשאלת חפצים לעומת זאת  מספיק השואל ליהנות מהחפץ אף אם השאלה היתה לזמן מועט (חקרי לב יו"ד ח"ג קכ"ח).

אולם אם אחד השאיל חפץ לזמן מסויים, אחרי שהשואל קיבל אותו, הבעלים אינם רשאים לדרוש אותו בחזרה עד תום תקופת השאילה (שלחן ערוך – חושן משפט, סימן שמ"א סעיף א'). כמו כן, אם השואל ביקש את החפץ עבור משימה ספציפית וכבר קיבל את החפץ, הבעלים לא יכולים לקחתו בחזרה עד שהמשימה הושלמה. (שם ה' וז').

לכן, בנוגע לשאלת המגב: אם השכנה הזכירה בזמן ששאלה את המגב שברצונה לשאול את המגב כדי לנקות את כל הבית, אסור לך לבקש בחזרה את המגב עד שתסיים מלשטוף את  כל הבית ולא לפני כן. אבל אם היא בקשה לשאול את המגב סתם, בלי לפרט את סיבת ההשאלה, יש לבעלים את הזכות לדרשו בחזרה בכל עת שירצו.

קבלת ערבות לאחר מתן מעות

כבר כתבנו[1] שהן 'ערב סתם' והן 'ערב קבלן' משתעבד בעת שהמלוה מוציא מעות על פיו בהנאה שהמלוה מאמינו, ואף מסלק בזה את ה'אסמכתא' בערבות[2]. לפיכך, מלוה שתבע את הלוה שישלם, והערב ביקש שיניח לו והוא יהיה ערב, אינו מתחייב בלי מעשה קנין, שהרי המלוה לא הוציא מעות על פיו[3].

התחייבות בקנין או שטר

ברם, מפני שאין בערבות אפילו לאחר מתן מעות אסמכתא גמורה, די בקנין המועיל, כגון קנין סודר, להקנות לחייב את הערב, אפילו לא אמר בלשון 'מעכשיו'[4]. לא עשה הערב קנין המועיל, רק לאחר מתן מעות כתב בשטר שמשתעבד חיובי ערב, נחלקו הפוסקים האם מתחייב בזה[5]. ולדעת הרמב"ם אינו מתחייב, אפילו בשטר הלואה שחתום עליו הערב קודם חתימת העדים, כל שנתחייב לאחר מתן מעות צריך קנין דוקא[6].

שטר בלשון הודאה

אולם יש שכתבו שאם כתב הערב שטר בלשון הודאה שחייב עצמו באופן המועיל או עדים כתבו כן בשטר, וידוע שכתבו זאת כשטר ערבות, די בזה אפילו לאחר חיתום השטר הלואה[7]. חתם הערב בשטר ערבות הנהוג בין הסוחרים ותקף בדיניהם, מתחייב בזה אפילו לאחר ההלואה[8].

אופנים שדינו כשעת מתן מעות

הפוסקים כתבו אופנים שגם אחר מתן מעות דינו כערב בשעת מתן מעות. כגון אם היה מלוה בשטר או היה משכון ביד המלוה, ובהוראת הערב החזיר השטר או המשכון[9], או ערב שאומר למלוה שמקבל על עצמו לשלם החוב אם יפטור את הלוה מיד[10], או אפילו אם המלוה פטר ערב קבלן על פיו[11] . בכל אלה כאילו הוציא המלוה מעות על פיו, ובהנאה זו הערב מתחייב בלב שלם[12].

מקפיד על ערב

יש שכתב שאם ברור שהמלוה או המוכר מקפיד שיכתבו שטר לא נגמר העסק עד שיכתבו השטר או נתחייב הערב, ומשתעבד הערב אפילו לאחר מתן מעות[13], וכן הדין אם התנה בשעת מכירה או הלואה שיהיה בעסק זה ערב[14]. 

האריך זמן ההלואה

לא פטר המלוה את הלוה לגמרי רק האריך על פיו את זמן ההלואה, אינו כשעת מתן מעות ואינו מתחייב חיובי ערב[15], וכן יש שכתב שאם כבר היה ביד המלוה שטר מהלוה ולאחר מתן המעות החליף לשטר עם ערב לא נתחייב הערב[16]. ויש שכתב שאם כבר הגיע זמן הפרעון והחזיר המלוה את השטר הישן והאריך הזמן בשטר חדש עם הערב, מתחייב הערב כבשעת מתן מעות[17].

מאידך, ישנם אופנים שהפוסקים נחלקו האם לאחר מתן מעות נחשב כשעת מתן מעות, כגון אם המלוה החזיר על פי הערב משכון שלא היה שוה כל החוב[18], או אם היה ביד הערב מעות של הלוה[19].